ערב חשוך, קר וחורפי. אני מגיע הביתה לאחר יום נוסף של פעילות ארוכה ומתישה. בסלון הבית מאיה אשתי מניקה את אלה בת השבועיים. שיר בת השנתיים יוצאת מחדרה ומגיעה אליי בריצה. אני מחבק אותה, מלטף את ראשה של מאיה, מנשק את מצחה של אלה העטופה בזרועותיה של מאיה ומחייך אליהן. מסתיר מהן את מה שאני מרגיש באמת.
המראות שראיתי בפיגוע הקשה, שאירע כמה שעות קודם לכן, אינם מניחים לי. רכב ישראלי מחורר בקליעי רובים של מחבלים פלסטינים, חלונות מנופצים, כתמי דם מרוחים על כיסאותיו ומוצץ זרוק נטוש על אחד הכיסאות מאחור.
שיר אוחזת בחולצתי ומושכת אותי אחריה לחדרה, מושיטה לי את הספר ״אגדות האחים אנדרסן״ ומתיישבת על מיטתה. עייף וחסר סבלנות, אני מתיישב לידה ובוחר את הסיפור הקצר ביותר. "דילגת על עמוד!" היא תופסת אותי כשאני מנסה לקצר ולסיים את הסיפור, היא יוצאת מחדרה וניגשת למאיה.
אני מכין כוס קפה ומתיישב על הכורסה בסלון. ברקע אני שומע את מאיה מנסה להרדים את אלה ומנחמת את שיר. בטלוויזיה מבזק חדשות, הקריין מדווח על פיגוע תופת נוסף: "מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס דן בתל אביב. על פי הודעת מגן דוד אדום, ישנם חמישה הרוגים וכעשרה פצועים". שוב תמונות של אמבולנסים, רכבי משטרה ואנשים מתרוצצים ברחובות, מבוהלים, חלקם מגואלים בדם.
המראות הקשים והבשורה על אזרחים ישראלים הרוגים, מעציבים אותי, אבל בעיקר גורמים לי כעס וזעם על אותם מחבלים פלסטינים, הרוצחים אזרחים ישראלים רבים בשיאה של תקופת האינתיפאדה השנייה, המדממת. בעוד אנחנו סופרים את מתינו, בני העוולה האלו, חבריהם ובני משפחתם חוגגים את מותם של אזרחים ישראלים בשירים בריקודים ובחלוקה של דברי מתיקה. איזה עולם עקום. אנשים מעוותים, אכזריים, חוגגים מוות של אנשים אחרים.
צלצול הטלפון הסלולרי שלי מפר את השקט בבית. "תשמע, ראיתי שלושה חמושים בדרך למחסום הצבאי הזה שלכם", מדווח לי צעיר פלסטיני שגייסתי כמקור שב"כ כמה חודשים קודם לכן, המתגורר באחד הכפרים באזור רמאללה.
"איזה מחסום?"
"המחסום הזה, שבדרך לכפר שלי. הם יהרגו את כל החיילים שנמצאים שם", מציין הצעיר, שזכה מאיתנו לכינוי "איש הצללים". הוא נשמע לחוץ ומבוהל. אני מבוהל לא פחות ממנו. המחשבה על חיילים שוכבים הרוגים מצמררת אותי.
"הם בדרך למחסום", הוא לוחש, חושש שבני משפחתו ישמעו אותו משוחח עימי.
"הם נסעו או הלכו ברגל?"
"ברגל".
טיפות זיעה קרה נוטפות מצווארי ומגיעות עד לשכמות. זו בדיוק ההתרעה שהתקבלה לפני כמה שבועות על כוונה של חוליית מחבלים לבצע פיגוע. להרוג חיילים באזור העיר רמאללה, ולנהל משא ומתן על החזרת גופותיהם בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים.
המרחק בין כפרו של איש הצללים עד למחסום שבו נמצאים כרגע החיילים הוא מרחק של כחצי שעה עד שעת הליכה לערך. הפיגוע עלול להתרחש בעוד שעה אפילו פחות. אני מדמיין את החיילים עומדים עייפים וקופאים מקור. אני מביט שוב לעבר מסך הטלוויזיה, נחרד מהמחשבה שבמבזק חדשות הבוקר תפורסם ידיעה: "חיילים ישראלים נהרגו באזור רמאללה בפיגוע של מחבלים פלסטינים". בכותרות העיתונים יפורסמו תמונותיהם של החיילים וקריין החדשות יודיע, "צה"ל ושירות הביטחון הכללי לא הצליחו למנוע את הפיגוע הקשה, שגבה את חייהם של החיילים". זה לא צה"ל, זה לא שירות הביטחון הכללי שלא הצליחו למנוע את הפיגוע, זה אני, זו תהיה אשמתי.
אני מכבה את הטלוויזיה. לא מסוגל יותר לצפות בתמונות הקשות, ומתקשר אל ירון, מפקד הגדוד, מפקדם של החיילים במחסום, אך אין תשובה. אני מנסה שוב, צלצול הטלפון מתנגן ומתנגן, אך עדיין אין תשובה. לרגע אני מתלבט אם לנסות להתקשר לחטיבה המרחבית, אבל אני יודע שייקח זמן יקר עד שהדיווח שלי יגיע עד החיילים במחסום. אני מנסה שוב להתקשר אל ירון. שיר, בתי הקטנה, מתקרבת אליי שוב, אוחזת בחולצתי, אבל אני מתעלם ממנה, וכשהיא אינה מרפה אני מסמן לה לחזור לחדרה, היא מביטה בי בכעס ורצה לחדרה.
לפתע אני נזכר במיטל, קצינת המבצעים של הגדוד, שהציעה לי לפני כמה לילות את מספר הטלפון של חדר המבצעים הגדודי. זה היה בסופו של אחד ממבצעי המעצרים של מחבלי חמאס. השבתי לה שאין צורך כי יש לי את מספר הטלפון האישי של מפקד הגדוד. היא בכל זאת התעקשה, כתבה את המספר על פתק צהוב קטן ותחבה אותו לידי.
אני רץ במהירות לתיק המונח על השולחן בסלון, מחפש את הפתק מבין הניירות, אבל לא מוצא. מרוקן את תכולתו ומפזר את הניירות על השולחן. מבין כל הניירות, מציץ לו הפתק הצהוב הקטן והמקומט.
אני מודה בליבי למיטל בזמן שצליל השיחה הממתינה נשמע מעברו השני של הקו. שנייה לפני שאני מנתק, חיילת מהגדוד עונה: "שלום, המתן בבקשה", ברקע נשמעים צפצופים של מכשירי קשר.
"הלו, הלו", אני צועק, אבל לא זוכה למענה. לאחר שניות ארוכות היא עונה.
"זה ווסים, רכז השב"כ, אני חייב לדבר עם מפקד הגדוד", אני מנסה לשמור על קור רוח.
"הוא בישיבה חשובה, אני לא יכולה להפריע לו".
"אני חייב לדבר איתו, עכשיו", אני מתעקש.
"קיבלתי פקודה לא להעביר שיחות. אני חדשה כאן בגדוד, אסור לי להפר פקודה", היא מתנצלת.
"אז תתני לי את הסגן שלו", אני מפציר בה.
"הסגן בבית".
"אז מישהו מקציני המטה".
"כולם בישיבה".
"אני חייב לדבר איתו", אני מרים את קולי.
"בסדר, עוד כמה דקות הוא אמור לסיים את הישיבה, אבקש ממנו שיתקשר אליך חזרה".
"כמה חיילים נמצאים במחסום 700?" אני משנה טקטיקה.
"חמישה חיילים ומש"ק".
"את מכירה אותם?"
"בטח, הם מהפלוגה הצעירה שלנו".
"עוד כמה דקות החברים שלך כבר לא יהיו בין החיים, תני לי את מפקד הגדוד שלך, עכשיו".
דממה קצרה... שפופרת הטלפון נשמטת מידה של החיילת הצעירה ונחבטת בשולחן העץ.
"הלו, זה המג"ד", עונה לי ירון.
"ירון, אין לנו זמן. קיבלתי דיווח שמאמת את ההתרעה שהעברתי לכם, יש שלושה מחבלים חמושים רעולי פנים בדרכם למחסום 700".
"כמה מחבלים?"
"שלושה".
"בני זונות", מסנן ירון.
"הם נוסעים או הולכים?"
"ברגל, בעוד פחות מחצי שעה הם אמורים להגיע למחסום".
"תעבירי בבקשה את מכשיר הקשר לתדר של פלוגת חבצלת", מורה ירון לחיילת שלידו.
"קודקוד חבצלת, קודקוד חבצלת", מפקד הגדוד קורא פעמיים, "האם שומע? עבור".
"שומע עבור", משיב לו קודקוד חבצלת, שקולו הצרוד בקושי נשמע מעברו השני של הקו.
"תקשיב טוב, תעביר דיווח לחיילים שלך במחסום 700 שיהיו מוכנים להיתקלות עם חוליית מחבלים חמושה", אני שומע את מפקד הגדוד מנחה את קודקוד חבצלת תוך שהוא מתעלם מנוהל דיבור תקין ברשת הקשר.
"יש דיווח מרכז השב"כ על חוליית מחבלים חמושה, הם בדרך למחסום, תיסע לשם במהירות, אני יוצא לשם עכשיו".
"תזעיקי מייד את חוליית הפיקוד שלי, ותודיעי לרופא הגדודי להיות מוכן וערוך לכל מקרה", אני שומע אותו מחלק הוראות נוספות בחדר המבצעים. ברקע רעש מכשירי קשר וצעקות של חיילים, אבל ירון נשמע רגוע ושולט במצב.
"כנראה שזו אותה חוליית המחבלים שדיווחתי לך שמתכננת להוציא לפועל פיגוע של רצח חיילים וחטיפת הגופות לשם ניהול משא ומתן לשחרור אסירים פלסטינים", אני מזכיר לו.
"אנשאללה שהגופות יהיו של המחבלים הבני זונות האלו", הוא משיב לי.
"אני בדרך אליכם, תשמרו על עצמכם", אני מסיים את השיחה. השרירים שלי כואבים כאילו סיימתי הרגע ריצה ארוכה ומתישה. אני לוגם מהקפה שכבר הספיק להתקרר.
"אני חייב לצאת", אני אומר למאיה, לוקח את המעיל ואת התיק. היא מהנהנת, כבר מבינה מהשיחה שהלילה שוב לא אשן בבית.
"לפני שאתה יוצא, תיגש להגיד שלום לשיר, נראה לי שהיא נעלבה ממך, ותשמור על עצמך ואל תהיה לי גיבור", היא אומרת, ואנחנו נפרדים בחיבוק ובנשיקה.
בדרכי לרכב, אני סוף סוף מתפנה להתקשר למוטי, המנהל שלי, ולדווח לו את מה שדיווח לי איש הצללים.
"עדכנת את מפקד הגדוד?"
"בטח, אני נוסע אליהם עכשיו".
"קח איתך מאבטח ותעדכן אותי מהשטח", הוא מנחה אותי בזמן שהוא מעדכן ומזעיק אנשי שב"כ נוספים, חלקם נמצאים עדיין במשרד, ואחרים מוקפצים מבתיהם.
אני כבר על כביש 443. מתקשר לתומר, הדסקאי שלי, האיש שמרכז ומנתח את כל המידע שמתקבל מהשטח. כשהוא עונה, הוא נשמע כמי שהתעורר זה עתה.
"זוכר את ההתרעה על הפיגוע נגד החיילים?" אני מקווה שהשאלה תגרום לו להיות ערני וקשוב.
"מה? מה? לא הבנתי".
אני חוזר על השאלה.
"כן, בטח", הוא משיב לי.
"קיבלתי עכשיו דיווח מאיש הצללים, שמחבלים חמושים בדרכם למחסום 700 לבצע פיגוע".
"אתה רציני?" הוא נזעק.
"מה אתה חושב שאין לי משהו טוב יותר לעשות באמצע הלילה חוץ מלהתקשר אליך ולספר לך מעשיות?" אני מתחיל לאבד סבלנות, מרגיש את השניות אוזלות לנו.
"הבנתי, אני אגיע במהירות למשרד", הוא משיב לי.
אחרי נסיעה מורטת עצבים, אני מגיע למעבר חיזְמא. עומר המאבטח, צעיר כבן 23, כבר ממתין לי.
"מה קרה?" הוא שואל.
"בוא ניסע, אני אסביר כבר בדרך".
אנחנו לובשים במהירות שכפ"צים צהליים כבדים ולא נוחים וחובשים קסדות. כשאנחנו פונים לכביש 60 המתפתל בין כפרים פלסטיניים ממזרח לעיר רמאללה, גשם קל מתחיל לרדת ולהרטיב את הכביש הצר והחשוך.
בזמן שאני מספר לעומר על הדיווח של איש הצללים, הוא דורך את נשקו, מכניס כדור לקנה, מסתכל לצדדים מבעד לחלונות הג'יפ המשוריין, ונדרך בכל פעם שאנחנו חולפים על פני מכונית פלסטינית או על פני קבוצת פלסטינים העומדים בצידי הכביש וממתינים לטרמפ.
למרות הכביש הרטוב, אני נוהג מעבר למהירות המותרת על ציר נסיעה שנסעתי בו כבר עשרות פעמים, חולף על פני מקומות שבהם הייתי עד לפיגועים קשים נגד חיילים ונגד אזרחים ישראלים.
מדי כמה דקות אני מציץ בעצבנות בשעוני. אם הפיגוע יתרחש, זה עלול לקרות ממש ברגעים אלו. החיילים עומדים במחסום 700 בעלטה גמורה, עייפים ותשושים. הם יתקשו להבחין במחבלים, שכנראה גם יפתחו באש ראשונים. בצבא למדנו שמי שיורה ראשון משיג יתרון משמעותי על הצד השני.
אני מנסה שוב להתקשר לירון, אבל ללא הצלחה.
"עד עכשיו הכול בסדר, כל הכוחות בשטח, החיילים במחסום מוכנים", עונה לי החיילת בחדר המבצעים, שכבר מזהה את קולי.
כשאני מגיע למפקדת הגדוד, אני ניגש במהירות לחדר המבצעים, חדר קטן וצר מידות. על אחד הקירות תלוי תצלום אוויר גדול של אזור הכפרים הפלסטיניים ולידו מתוח דגל ישראל. חיילים וקצינים מצטופפים בתוך החדר הקטן, ובאמצעות מכשירי הקשר המונחים על מדפי ברזל מעבירים פקודות למפקדי הכוחות הנמצאים בשטח.
במרכז החדר עומדת מיטל, קצינת המבצעים של הגדוד, ואוחזת בשפופרת של אחד ממכשירי הקשר. היא גבוהה, פניה בהירות ועדינות, שיערה השחור והארוך אסוף בגומייה אדומה, עיניה ירוקות וגדולות. כשהיא מבחינה בי היא מחייכת אליי.
"איזה מזל שהתעקשת לתת לי את הפתק הצהוב", אני אומר לה.
"מה?"
"לא חשוב, אספר לך אחר כך, מה קורה?"
"בוא נצא החוצה", היא מובילה אותי אל מחוץ לחדר המבצעים, מתיישבת על ספסל עץ שנמצא תחת סככה קטנה, ומזמינה אותי לשבת לצידה.
"לאור ההתרעה שמסרת לנו לפני כמה שבועות, מיקמנו תצפית על אחד ההרים".
"ו..." אני קוטע את דבריה.
"מייד לאחר שהתקשרת, ביקשנו ממפקד התצפית לסרוק את אזור המחסום. הוא זיהה שלושה אנשים מתקדמים רגלית בצורה חשאית לכיוון מחסום 700".
"ומה עשיתם?"
"ישר הקפצנו את כל הכוחות בגזרה לכיוון המחסום, וגם ניסינו לאתר את המחבלים, אבל ללא הצלחה. אולי הם חזרו לכפר, נבהלו מכמות הכוחות שהגיעו לשטח".
"והחיילים במחסום?"
"הם בסדר. מפקד הפלוגה הורה לתגבר את המחסום בחיילים נוספים".
אילו היינו מפספסים בכמה דקות, או אילו איש הצללים לא היה מבחין באותם שלושה מחבלים, כנראה הסוף היה עצוב מאוד. אני לא משתף את מיטל במחשבותיי.
"איך אתם עושים את זה?" היא שואלת אותי.
"עושים מה?" אני מיתמם.
"איך ידעתם שהמחבלים בדרכם למחסום 700?"
"בשביל זה אנחנו כאן", אני משיב ומרגיש לא בנוח עם התשובה המתנשאת שלי.
"אולי אם אכין לך קפה תגלה לי?" היא אומרת בחצי חיוך.
"אני מת לקפה".
היא מחייכת וניגשת חזרה לחדר המבצעים.
היא חוזרת עם מגש פלסטיק ועליו שלוש כוסות קפה שחור בכוסות קרטון חד־פעמי, כוס עם סוכר וקערת פלסטיק עם עוגיות. אני מגיש כוס לעומר הנשען על אחד הג'יפים הצבאיים.
מיטל מתיישבת ומניחה בינינו את כוסות הקפה ואת קערת העוגיות.
"כמה סוכר?"
"בדרך כלל אני שותה בלי סוכר, אבל היום אשתה עם שתי כפיות", אני אומר לה. היא מסתכלת עליי, ממתינה להסבר.
"היום היה לנו אירוע שנגמר טוב, אז אשתה את הקפה שלי עם סוכר".
"אז גם אני אשתה ככה", היא אומרת לי.
"ובדרך כלל איך את שותה את הקפה שלך?"
"עם שתי כפיות סוכר", היא מחייכת, חושפת שתי גומות חן קטנות ומוסיפה כפיות סוכר גדושות לכוסות הקפה שלנו.
"מאיפה את מיטל?" תמיד אהבתי להכיר את החיילים שעבדתי איתם.
"נהרייה".
"רחוב הגעתון, ויצמן, עין שרה?" אני מנסה להרשים אותה, אבל זו לא חוכמה, זו העיר הסמוכה למקום הולדתי.
"לא, אני גרה ליד העירייה", היא משיבה.
שיחת טלפון קוטעת את השיחה שלנו. על הקו שוב איש הצללים. אני נשאר לשבת לידה, מאפשר לה לשמוע את השיחה בשפה שאינה מבינה.
"מה קורה?" הוא לוחש. אני מספר לו בקצרה, מודה לו על הדיווח החשוב והמציל חיים, ונפרד ממנו בברכות חמות.
"אז ככה אתם עושים את זה", היא מחייכת, ואני מחייך אליה בחזרה.
ירון חוזר למפקדת הגדוד ועוצר ליד חדר המבצעים. הוא יורד מהג'יפ וניגש אלינו. אני קם ולוחץ את ידו.
"היה לנו יותר מזל משכל", הוא אומר לי.
"זה לא מזל, זה מודיעין", אני משיב.
"וואלה, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מציב את התצפית על בסיס הדיווח הזה שלכם. אני לא בטוח שהחיילים שלי, למרות שהם מיומנים, היו מצליחים להגיב בחושך ובמזג האוויר הזה". הוא מסיר מעליו את האפוד, חושף חולצת מדים מיוזעת מתחתיו, מניח אותו על הרצפה ומתיישב לידנו על ספסל העץ.
"איתן, אחד החיילים במחסום, הוא אח שכול. אחיו הגדול עופר שירת איתי ונהרג בעזה. הוא היה החבר הכי טוב שלי". אני מסתכל על פניו העצובות של ירון, ונדמה לי שאני מזהה דמעות בעיניו.
"הוריו חתמו על האישור לשירות הקרבי רק אחרי שהפעיל עליהם המון לחץ. אני אישית הבטחתי להם שאשמור עליו", הוא שולף סיגריה מכיס חולצתו הרטובה.
אני מגיש לו את כוס הקפה שלי והוא מניח אותה לידו.
"בוא ניסע לראות את החיילים במחסום. החיילים שהמקור שלך הציל", אומר לי ירון.
"איך אתה יודע שהדיווח הגיע ממקור?"
"אני מכיר אתכם, אני יודע איך רכזי השב"כ עובדים. כנראה שכחת שסיפרתי לך שגם אבא שלי לפני הרבה שנים היה רכז שב"כ", הוא מחייך אליי.
ירון לוקח לגימה מכוס הקפה, "איכס ווסים, כמה סוכר שמת בקפה?" הוא מניח את נשקו על כתפו, מתקדם לעבר הג'יפ ומסתובב אליי.
"נו, אתה בא? רוצה לראות את מי הצלנו הלילה?"
לרגע זה נשמע לי רעיון טוב, אבל שנייה אחר כך עולה בי המחשבה שאין מקום לחגיגות. היום הצלחנו, אבל מחר, חלילה, התוצאה עלולה להיות אחרת.
אני חושש להיקשר אל אותם חיילים וקצינים ונזכר בדמותו של דני כהן ז"ל, אחד הקצינים הצעירים מחטיבת הנח"ל שנהרג בליל שבת 15 בנובמבר 2002 בקרב עם מחבלים פלסטינים בציר המתפללים בחברון. אני נזכר בשיחות שלנו בשעות לילה מאוחרות בזמן פעילות משותפת. נזכר בקולו, בדמותו התמירה והחייכנית.
"אני מעדיף שלא, אולי בפעם אחרת, תמסור להם דרישת שלום, תשמרו על עצמכם".
עומר ואני שוב נוסעים על ציר 60, הפעם הכיוון הוא ירושלים. במרחק של כמאתיים מטרים מאיתנו, עומר מסב את תשומת ליבי לשלושה צעירים פלסטינים העומדים לצד הכביש. הוא דורך את נשקו ואוחז אותו בשתי ידיו, אבל כשאנחנו מתקרבים אל השלושה, אנחנו מבחינים שהם עומדים סמוך לרכבם השחור והישן ומנסים לתקנו. הם אפילו אינם מסיטים את מבטם לכיוון הג'יפ הצבאי השועט סמוך אליהם.
"כנראה שלא כולם מחבלים", אני אומר לעומר ומשמיע אנחת רווחה.
במחסום חיזְמא אני מסיר את השכפ"ץ הכבד ונפרד מעומר. השעה היא שעת בוקר ואני מצטרף לפקק ארוך של כלי רכב, משאיות ואוטובוסים מלאים באנשים הממהרים לצאת מהעיר ולהגיע בזמן למקום עבודתם.
כשאני מגיע הביתה, אני רוצה לשתף את מאיה בחוויה שעברתי, אבל הבית ריק. על השטיח בסלון מפוזרים הצעצועים של שיר הקטנה. בעוד חמש שעות אני כבר צריך להיות בדיון במשרד.
אחרי מקלחת חמה וארוכה, אני נכנס למיטה, מנסה להירדם, אבל לא מצליח. האדרנלין הזורם בגופי לא מאפשר לי לעצום עין. תחושת גאווה ממלאת אותי, משמחת אותי, אולי זו הסיבה שאיני נרדם, רוצה לחוות את התחושה הזו כמה שיותר. לבסוף אני קם, מכין כוס קפה, מביט לעבר הטלוויזיה אבל משאיר אותה כבויה.
אני מתיישב על הספה, לוקח לידי ספר, אבל מתייאש לפני שמסיים חצי עמוד. אראה כבר את משפחתי בערב, אולי אפילו אקרא לילדה שלי סיפור, אחד שהיא תבחר, אפילו את הארוך ביותר בספר. אני יוצא מהבית ונוסע שוב למשרד.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
