האחיות הנהדרות שלי

לואיז

רק עוד ביקור אחד והחופשה תוכל להתחיל סוף־סוף. גלי החום העזים לא הותירו ברירה לאיש, החולים, הזקנים ואפילו הנופשים שהגיעו בהמוניהם לאזור עם סוף שנת הלימודים, זקוקים לזריקה, להחלפת חבישה, לבדיקות דם... היא מכירה רבים מהם מאחר שהם נמצאים במעקב אצלה כל השנה. נוצרו לה הרגלים. קפה, לואיז? וכמה עוגיות סאבּלֶה, הכנתי את אלה שאת כל כך אוהבת. נראה לך שהוא סובל? לפעמים, בביקור בית ראשון היא חוששת שתגלה עוד אדם הכלוא במחלתו, בית מלוכלך, נשמה בודדה, ואז הכאב אוחז בה במכונית, על רקע נופי פרובאנס החולפים והשמש היוקדת על האדמה הצחיחה שאפילו יופייה אינו מצליח לנחם אותה. אבל היא רצתה תמיד להיות אחות ולגור כאן. קרוב ללה גאריג וקרוב להוריה. בעיני וִיוֹלֶט ומָתילד זה מטורף שהיא בחרה בחיים האלה. להתגורר במשך כל השנה במקום שבו הן מבלות את חופשותיהן. בעיניהן זה אידיאליזם ובעיקר ילדותיוּת. מה זה אומר שהיא נשארת ליד אבא ואמא שהחליטו לצאת לגמלאות בצל עצי הזית? שהיא משתבללת ככה סביב הקיץ? אבל למרות המשכורת הזעומה, הנטישה הכללית והחנויות השוממות מחוץ לעונה, היא לא מתחרטת לרגע על בחירתה להישאר בסן־רֶמי. מחר היא ואחיותיה ייפגשו אצל ז'אן לראשונה מאז עזב איב, בקיץ הקודם.

האבנים חורקות מתחת לגלגלי הוואן הישן שמשמש את לואיז לנסיעות באזור. המטופלת החדשה גרה ב"ארמון". בנה התקשר אל לואיז קצת לפני יוּני. היא זקוקה לטיפולים יומיים. ייתכן שזה הקיץ האחרון שלה, והיא מבקשת לבלות אותו בניחוח לוונדר. בשיחת טלפון הוא שאל אם היא תוכל לעזור להם. בעל האחוזה הוא שנתן להם את מספר הטלפון שלה. הוא אמר שהיא הכי טובה. ואף על פי שהיא בחופשה היא הסכימה. הרבה מעמיתיה עוזבים בתקופה זו של השנה, והם יתקשו מאוד למצוא מישהו. חוץ מזה, למרות האושר הכרוך בבילוי של שלושה שבועות עם מתילד, ויולט, בני זוגן וילדיהן, היא חשבה שלנשום קצת אוויר מדי יום לא יזיק. היא מתחילה להתרגל למפגשים המשפחתיים השנתיים ולרכבת ההרים שתמיד מטלטלת אותה בין אושר עז לבין ייאוש חריף. רק אחיותיה מסוגלות לערער אותה ככה. אחיותיה הגדולות, גיבורות ילדותה, מודלים לחיקוי שבלעדיהן ללא ספק היתה שונה מכפי שהיא היום, אם כי לפעמים היא תוהה אם עצותיהן ותוכחותיהן בעצם מזיקות לה.

הג'י־פי־אס מודיע שנותרו לה מטרים ספורים ליעד. היא היתה יכולה לוותר על השימוש בו, שכן היא מכירה היטב את הבית שהיא מכנה מאז ילדותה "הארמון", משום שהוריה כינו אותו כך כי זה הבית היפה ביותר באזור. ברגע שהיא לוחצת על האינטרקום, הטלפון שלה מצלצל.

מתילד.

"היי, מילוּ2. אני מפריעה?"

כל המשפחה קוראת לה ככה מאז שהיתה בת שש. כבר כילדה היא אימצה לעצמה תספורת עם פוני ארוך וסמיך שנשאר מאז, ובעיני בני משפחתה הוא מעניק לה הבעה של קוקר ספנייל חמוד מאחורי התלתלים החומים.

"בדיוק הגעתי ללקוחה, אבל דברי, אני שומעת. בעצם רגע, את יודעת איפה אני? ב'ארמון'! סוף־סוף אני אראה את האחוזה. זאת את שיצאת עם הבן שלהם במשך שנה?"

"השתגעת! זאת ויולט. בחיים לא הייתי מתקרבת לספורטאי החובבן הזה עם החיבה למרוצים. זה יותר הסגנון שלה. למרות ש... לא זכור לי שהיא דיברה עליו יותר מדי. מה שאני כן זוכרת זה שהיא אמרה רק דברים טובים על ההשכמה מול רכס אַלפּיל. בעל 'הארמון' חולה?"

"לא, הם משכירים את בית החווה באוגוסט. מפתיע. כנראה יש להם בעיות כספיות."

"מה את מתפלאת, אחרי ארבעה נישואים זה בטח מסובך מאוד."

"כמה שאת רעה!"

"בגלל זה את אוהבת אותי, לא?"

"טוב, מורטישה אדמס, מה רצית? אני אאחר בגללך, וזה שהנופשים האלה עשירים לא אומר שהם לא זקוקים לשירותים שלי."

"אה כן... תוכלי לאסוף אותנו מחר מאביניון? בסוף נגיע ברכבת."

"לא הייתם אמורים להגיע במכונית עם ראף?"

"לא, הוא צריך לעבוד עוד כמה ימים. יש לו איזה משימה שלא נגמרת. וכמו שאת יודעת, בשבילי לנהוג בכביש המהיר... בייחוד בנסיעה לכפר."

"וגם אם היתה לכם מכונית קצת פחות גדולה ומזהמת."

"בואי נדחה עכשיו את הוויכוח המרתק על אחריות אקולוגית. אם נעלה על הרכבת שמגיעה בשש ורבע, תוכלי להגיע?"

לואיז נאנחת. היא התכוונה לרכוב על סוס מחר, כדי לחגוג את היום החופשי הראשון שלה אחרי חודשים של עבודה בלתי פוסקת. אבל היא לא יכולה לסרב לאחותה, בכל זאת, היא נוסעת לבד עם הילדים. היא חוששת גם שז'אן תציע לאסוף אותם במקומה ואת זה היא לא רוצה.

"טוב, בסדר."

"נהדר! אה, ותסדרי קצת את המשאית שלך, כי אנחנו מגיעים עם הרבה מזוודות. רשמתי את הילדים לחוג טניס ורכיבה על פוני וקניתי בדקטלון את כל התלבושות. זה תופס מקום! אדיר, לא? תוכלי לחלוק את התשוקה שלך עם פִּיָה! אולי תוכלי להסיע אותה לשם? עד שראף יגיע עם המכונית."

"אפשר לנסוע גם במכונית של אמא."

"כן, ברור. אבל יודעת איך אני נוהגת... טוב, נראה כבר. כל כך בא לי שיהיה כבר מחר. טוב, אני אשחרר אותך. אז שש ורבע, בסדר?"

"מצוין. נשיקות לילדים."

"להתראות מחר! יש לך מושג אם אמא מכינה לנו את התבשיל שלה?"

"שום מושג, אני לא גרה איתה. מתילד, אני..."

"בסדר, בסדר, אני אתקשר אליה. חופשה שמתחילה בלי התבשיל זאת לא חופשה. והקיץ האחרון היה כל כך..."

"אני יודעת... באמת הכי טוב שתתקשרי אליה. אני צריכה ללכת."

"נשיקות, מילוּ."

"נשיקות."

לואיז כבר מותשת. ועצבנית. היא תיאלץ להיות הנהגת של המשפחה הקטנה בתירוץ שיש לה רכב ואין לה ילדים. כאילו הטיפול באחרים אמור למלא אותה באושר ואולי אפילו למלא חסך תהומי. אם זה היה המצב, היא היתה עושה בחירות אחרות בחיים, לא? לכי תסבירי את זה למתילד, שבעיניה האימהוּת מייצגת את ההישג הכי גדול בחיי אישה...

היא מעיפה מבט במראה הפנימית. הפוני החום דבוק למצחה ולחייה המנומשות סמוקות. מובן שבסיטרואן הישנה בצבע תכלת אין מזגן. בחוץ נדמה שאפילו הציקדות נכנעו לחום. בתוך המכונית בטח שוררות ארבעים מעלות, למרות החלונות הפתוחים. האוויר שנכנס לוהט. אלגנטית היא כבר לא תהיה. בכל מקרה היא לא שייכת לעולמם של בעלי "הארמון" ודייריהם, יהיו אשר יהיו, והיא לא כאן לאירוע חברתי.

היא מצלצלת.