מאה שנים של ישות

התחלה, מוקדם בבוקר, אחד במאי 2033

עשרות משכימי קום - אלה שבשעה חמש לפנות בבוקר מתעוררים ללא כל קושי ומייד רצים את ריצת הבוקר שלהם במלוא חושיהם, אלה עם הכלבים מלאי המרץ כמוהם, אלה עם הכלבים שהדבר האחרון שהם רוצים הוא לרוץ בבוקר ואלה שרצים לבד, תוך כדי שהם מקרינים לסביבתם "תנו לרוץ בשקט" - כולם נתקלו בקופסאות האפורות.

הקופסאות האפורות היו פזורות במרחקים של כחצי מייל זו מזו - אלפים, מאות אלפים ואולי אף מיליונים. הרצים לא יכלו להעריך מהי כמות הקופסאות, משום שהם ראו אותן רק עד האופק או עד הגבעה הקרובה או עד החצר הסמוכה. ברור היה שהקופסאות האפורות היו מונחות שם בכמויות עצומות.

אחד הרצים ניגש אל אחת הקופסאות. גודלה היה כארגז ירקות, הדפנות היו זהות ולא היה כל פתח או בליטה בשום צד שלה. הוא נגע בקופסה ונרתע בבהלה כי קיבל מכת זרם - לא חזקה, אבל מרתיעה. רץ אחר זרק אבן קטנה על קופסה אחרת והיא ניתזה ממנה ופגעה בו חזרה. גם הוא נרתע אף על פי שהאבן לא הכאיבה מאוד.

יותר ויותר אנשים התאספו ליד הקופסאות, העלו השערות, אולי זאת מתקפת סייבר של אחת המדינות העוינות. אחד מחובבי הקונספירציות העלה השערה שאולי השירות החשאי פיזר אותן למעקב אחר האזרחים.

משאית פינוי אשפה וגזם הגיעה לקרבת אחת הקופסאות. פועל זריז כיוון אל הקופסה את הזרוע שמלקטת את הגזם, וכשניסה להרים אותה התפסן נמס. מסביב לקופסה נוצרה שלולית מתכת שנקרשה מייד למשהו חסר צורה. זה כבר היה מפחיד. האנשים שעסקו בספורט השגרתי שלהם נטשו את המסלול וכל אחד פנה במהירות לביתו.

למי שצפה במסך הטלוויזיה באותו בוקר התברר שהקופסאות מקיפות את כל העולם - במישורים, בהרים, ואף באוקיינוסים ובנהרות.

המשך, כבר בוקר

צלצול הטלפון העיר את בון מחשבון, זה היה הכינוי שלו, השם הרשום בתעודת הלידה היה בון שנון.

בון היה האקר שלא ידע לעשות שום דבר שלא קשור במחשבים עצמם, אבל בכל מה שקשור להם היה יחיד סגולה. הוא היה מסוגל לדמיין מה קורה בתוך המחשב שלו בעת פעולתו, וגם בתוך מחשבים של אחרים.

קול זר, קר ומנוכר שאל, "אתה בון שנון?" הקול לא היה של חבר. זה היה קול רשמי שגרם לבון לסרוק בזיכרונו אם בעבר האדם הזה כבר דיבר איתו והעיר אותו ברוב חוצפתו מהשינה האיכותית ביותר שיכול היה להעלות על הדעת. לרוע מזלו, הסריקה לא העלתה דבר, ולפיכך בון הגיע למסקנה שצריך לברוח.

"אני עדיין לא בון, אני ישן," אמר בון, "תתקשר בעוד עשר דקות, אדבר איתך אחרי שאשתה קפה," וניתק.

בון זינק מהמיטה, התלבש במהירות, אכל פרוסה שנחה על השולחן, שתה מים ושטף את הפנים. מייד אחר כך ירד בסולם החירום לרחוב, השתחל בין מכוניות חונות וראה בחטף שני אנשים עומדים ליד הבית ומחכים. היה לו ברור שהם מחכים לו. הוא רץ למקום שהוא מחביא בו את אופניו, אך לאכזבתו הם נעלמו. נגנבו שוב, יש להניח. לפחות הגלגיליות היו מונחות בפינה כשהן מוסתרות. הוא הצמיד אותן לרגליו והחל לדהור ברחוב.

תוך כדי דהרה במורד הרחוב, הביט לאחור כדי לראות אם מישהו רודף אחריו, ולא שם לב לקופסה האפורה שהייתה מונחת בדרכו. הוא נתקל בה, ותוך כדי מעופו באוויר חשב מי המטומטם ששם קופסה באמצע הרחוב. הוא התיישב על שפת המדרכה כשהוא חבול ומטושטש, אך למזלו לא נפגע פגיעה רצינית בשום חלק מאיברי גופו.

הוא הביט בקופסה, והבין שאלה שמחפשים אותו עושים זאת בגללה. הוא גם תיאר לעצמו שבקופסה יש משהו מספיק חשוב, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל לפתוח אותה ולבדוק את תוכנה, לפחות לא באמצעים קונבנציונליים.

אם זאת אכן המסקנה, חשב לעצמו, אין סיבה שימצאו אותי כי ספק אם אוכל לפתור את הבעיה, תהיה רצינית ככל שתהיה. הוא קם במהירות, הגלגיליות בידיו, ועד מהרה נעלם בינות לצמחייה העבותה שהובילה לחצר אחד הבתים.

לפני הצוהריים

חבר של בון, ירמי, מי, כפי שנקרא בפי חבריו הבודדים, ישב על ספה מהוהה, שתה משקה עכור שנראה כמו קפה, צפה במסך הטלוויזיה, מלמל מילים חסרות פשר ופרץ בצחוק, בדיוק כשבון נכנס.

"התקשרו אליי," אמר בון, "ממשרד ממשלתי כלשהו. ברחתי מהם. כמעט בוודאות מדובר בקופסאות שאתה רואה בטלוויזיה. מה מצחיק אותך, אגב?"

"שום דבר מיוחד," השיב ירמי, "פשוט אני מדמיין את מדעני העולם מוציאים את הארשת הרצינית מהארון ומתחילים להתראיין בטלוויזיה ולברבר דברי חוכמה, כאשר אין להם מושג דל מה מטרת הקופסאות."

"אתה צודק. לדעתי הקופסאות לא מקומיות, כלומר לא נוצרו על כדור הארץ אלא בידי ישות חיצונית כלשהי," הסכים איתו בון.

"אין לי ספק שהמדענים החכמים לא יצליחו לפתור את התעלומה, ובוודאי לא יצליחו לפתוח את הקופסאות, אלא אם מי שיצר אותן יחליט שכן. קפה?"

"למה שאתה שותה אתה קורא קפה?"

"לא. לאירועים מיוחדים יש לי פולי קפה שאני טוחן ושותה מייד."

שניהם שתו את הקפה שירמי הכין כשהם בוהים בטלוויזיה. הקפה היה טעים ובעל ניחוח חזק. הם שתו אותו בלי חלב וסוכר, לא בשל העובדה שכך העדיפו, אלא כי לא היו חלב וסוכר, אבל הקפה היה מעולה גם כך.

זמן רב לאחר שסיימו לשתות עדיין המשיכו לבהות עד שירמי תהה בקול, "אז מה עושים עכשיו?"

"האפשרות הטובה ביותר היא שאישאר בבית שלך ולא נצא כמה ימים. אולי העניין יירגע," בון ענה כאילו לעצמו, "אף על פי שדברים כאלה לא נעלמים לבד."

"יש לנו מצרכים ליומיים-שלושה. אחר כך נצטרך לחדש את האספקה," אמר ירמי.

"אוקיי," נאנח בון.

למרבה הפלא הדירה של ירמי הייתה נקייה ללא רבב, מסודרת, רחוקה מהתדמית שדבקה בו כ"זרוק" שלא מתחייב לסדר ולניקיון. בון הביט סביבו כאילו הוא נמצא בה בפעם הראשונה ושאל את ירמי מתי ניקה וסידר את הדירה. הוא קיבל מבט זועף כתשובה.

הדירה - חדר שינה אחד, חדר מגורים, מטבח ושירותים, הייתה כל מה שירמי היה זקוק לו. הוא לא תכנן אי פעם שמישהו נוסף יצטרף אליו, אבל מאחר שקיווה שההסדר היה זמני, נאלץ לבלוע את הצפרדע ששמה בון. הוא לא ידע שה"זמני" יהיה ארוך, הרבה יותר ממה שדמיין.