לנבוח על העץ הלא נכון

מבוא
מה באמת מייצר הצלחה?

מהתבוננות במדע מאחורי מה שמבדיל בין המצליחים ביותר לבין כולנו, יתר בני האנושות, אנו לומדים מה אנו יכולים לעשות כדי להידמות אליהם יותר - ולגלות, במקרים מסוימים, מדוע טוב שאנחנו לא.

מהתבוננות במדע מאחורי מה שמבדיל בין המצליחים ביותר לבין כולנו, יתר בני האנושות, אנו לומדים מה אנו יכולים לעשות כדי להידמות אליהם יותר – ולגלות, במקרים מסוימים, מדוע טוב שאנחנו לא.

שלושה אנשים מתו בניסיון לעשות זאת.

מגזין אאוט־סייד הכריז על מרוץ האופניים לרוחבה של ארה״ב כאירוע הסיבולת הקשה ביותר שיש. רוכבי אופניים מגמאים 3,000 ק"מ במשך פחות מ־12 ימים, מסן דייגו לאטלנטיק סיטי.

יש החושבים ש"זה כמו הטור דה פראנס". הם טועים. בטור דה פראנס יש שלבים, הפסקות. במרוץ לרוחבה של אמריקה (RAAM), מרגע שניתן האות לתחילת המרוץ, והשעון מתחיל להתקדם, אין הפסקות. כל דקה שהרוכב מבזבז בשינה, במנוחה, או בכל דבר אחר מלבד לדווש, היא עוד דקה שהמתחרים יכולים לנצל כדי לגבור עליו. הרוכבים מקצים שלוש שעות בממוצע בלילה לשינה — בחוסר רצון.

לאחר ארבעה ימים מתחילת המרוץ הרוכבים המובילים חייבים להחליט בינם לבין עצמם מתי לנוח. במצב שבו החבורה צפופה, והמתחרים מקובצים יחד (בהפרש שעה לכל היותר האחד ממשנהו), זוהי החלטה קשה עבורם ביודעם שהאחרים יעקפו אותם, והם יצטרכו לפצות על הזמן האבוד כדי לחזור למקומם היחסי. מצד שני, ככל שהמרוץ יימשך הם רק ילכו וייחלשו. אין הפוגה. התשישות, הכאב וחסך השינה הולכים ומתעצמים ככל שהם מתקדמים לרוחבה של ארה״ב.

אבל דומה שכל זה אינו משפיע כהוא זה על הרוכב המוביל במקום הראשון. הוא מקדים בחצי יום את הרוכב הבא אחריו. ג'וּר רוֹבִּיק נראה בלתי מנוצח. הוא זכה במרוץ הזה חמש פעמים, יותר מכל מתחרה אחר אי פעם, ולא פעם חצה את קו הסיום אחרי פחות מתשעה ימים. בשנת 2004 הוא הקדים את הרוכב השני ב־11 שעות. האם תוכל לדמיין צפייה באירוע שבו לאחר שהזוכה חצה את קו הגמר צריך לחכות כמעט חצי יממה כדי לראות את המתחרה השני מגיע?

אך טבעי הדבר לתהות מה הפך את רוביק לדמות כל כך דומיננטית ומוצלחת באירוע ספורט קשה ומפרך שכזה.

האם הוא מחונן לכך מבחינה גנטית? לא. בבדיקות התגלה שהוא במצב פיזי טיפוסי לאתלט בענף ספורט הדורש סיבולת גוף גבוהה.

האם הוא אסטרטג מבריק? רחוק מזה. רוביק ניסה את כוחו בטור דה פראנס ונכשל משום שהדרישות האסטרטגיות היו מעבר ליכולותיו. המרוץ הזה הרבה פחות מורכב. לא נדרשת בו מחשבה — רק היכולת לעמוד ברמות בלתי אנושיות של סבל .

האם יש לו המאמן הטוב ביותר? לא. ידידו אורוס וולפץ תיאר את רוביק כ"לחלוטין בלתי ניתן לאימון".

בכתבה בניו יורק טיימס גילה דן קויל את היתרון שיש לרוביק על מתחריו, יתרון שהפך אותו לרוכב הגדול ביותר אי פעם במרוץ לרוחבה של אמריקה:

הטירוף שלו.

זו אינה דרך מוגזמת לומר שהוא קיצוני. זוהי דרך לומר פשוטו כמשמעו שכאשר רוביק רוכב, הוא מאבד לחלוטין את שפיות דעתו.

הוא נעשה פרנואידי, מתמוטט בדמעות ומדמיין משמעויות סודיות בסדקים שבכביש עליו הוא רוכב. רוביק משליך את האופניים שלו וצועד לעבר מכונית הליווי של קבוצתו באגרופים קפוצים ועיניים יוקדות (בתבונה, הם נועלים את הדלתות.) הוא זינק מעל אופניו באמצע מרוץ לקרב אגרופים... עם תיבות דואר. הוא הוזה בהקיץ. פעם אחת הוא ראה מוג'אהדין (לוחמים איסלאמיים קנאים) רודפים אחריו עם רובים שלופים. אשתו דאז הייתה כה נסערת מהתנהגותו של רוביק שהסתתרה בקרון הנגרר של הקבוצה ולא העזה להביט.

קויל כתב שרוביק רואה את הטירוף שלו כ"מקור מבוכה בלתי נעים, אבל כזה שאי אפשר לחיות בלעדיו." מה שמרתק בכל העניין הוא שמצבו של ג'ור אינו בלתי מוכר כיתרון באתלטיקה. כבר במאה ה־19 ציינו מדענים כמו פיליפ טיסי ואוגוסט ביר כי מצב נפשי לא יציב יכול לעזור לספורטאי להתעלם מכאב, ולדחוף את גופו מעבר לגבולותיו הטבעיים.

אני לא יודע בקשר אליך, אבל היועץ שלי בבית הספר התיכון מעולם לא סיפר לי שהזיות, תקיפת תיבות דואר וחוסר שפיות באופן כללי הם הדרך להצלחה כלל־עולמית במשהו. נאמר לי להכין שיעורי בית, לנהוג לפי הכללים ולהיות נחמד.

מה שמעלה שאלה רצינית: מה באמת מייצר הצלחה?

ספר זה בוחן מה מביא להצלחה בעולם האמיתי. ואני מתכוון להצלחה בחיים. לא רק להרוויח כסף. אילו עמדות והתנהגויות עוזרות לנו להשיג את המטרות שלנו בכל שטח שאנו בוחרים, בקריירה או בתחום האישי? ספרים רבים מכסים פיאה אחת של יהלום ההצלחה, או מציגים תאוריה ללא כל היבט מעשי. אנחנו עומדים לבחון את מה שעובד, ואז ללמוד כמה צעדים שאפשר לנקוט כדי להגיע לאן שאנו רוצים.

במשך שמונה שנים ניתחתי בבלוג שלי, Barking Up the Wrong Tree, את המחקרים השונים וראיינתי מומחים בדבר השאלה מה מביא להצלחה בחיים. במהלך התקופה הזאת מצאתי תשובות. רבות מהן מפתיעות ביותר. קצתן נראות סותרות על פני השטח, אך כולן מספקות תובנה לגבי מה שעלינו לעשות כדי להגיע לאן שאנו רוצים בקריירה ובחיינו האישיים.

הרבה ממה שנאמר לנו על התכונות המובילות להישגים הוא הגיוני, רציני — ושגוי לחלוטין. אנחנו ננפץ כאן את המיתוסים, נבחן את המדע מאחורי מה שמבדיל בין המצליח באופן מסחרר לבין כולנו, יתרת בני האדם, נלמד מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיות דומים יותר למצליחים — ונגלה במקרים מסוימים מדוע טוב שאנחנו לא שם.

לפעמים מה שיוצר הצלחה הוא כישרון גולמי גרידא, לפעמים אלה הם הדברים הטובים שאימא לימדה אותך, ולפעמים זה בדיוק ההפך. אילו אמירות נושנות הן אמיתיות ונכונות, ואילו הן מיתוסים?

האם "אנשים נחמדים מסיימים אחרונים"... או ראשונים?

האם הוותרנים לעולם לא ינצחו? או שמא עקשנות היא האויב האמיתי?

האם האמון הוא המושל בכיפה? ומתי הוא רק אשליה?

בכל פרק נסקור את שני צידי הסיפור. נראה את נקודות החוזק של כל נקודת מבט. אז אם משהו נראה לכם כמו קליעה בול או כמו סתירה גמורה, הישארו איתי. שתי זוויות המבט יציגו את טיעוניהן, בדומה לדיון בבית המשפט, ואז נתביית על התשובה שנותנת את היתרון הטוב ביותר עם פחות חסרונות.

בפרק הראשון נבדוק האם הגישה שאומרת ללכת על בטוח ולעשות את מה שאומרים לך אכן מביאה להצלחה. תלמד את מה שהפרופסור מהרווארד גאוטם מוקונדה מכנה "מגברים". כמו הטירוף של ג'ור רוביק, מגברים הם תכונות שהן שליליות ביסודן, אך בהקשרים מסוימים הן יוצרות הטבות גורפות המותירות את המתחרים הרחק מאחור. נלמד מדוע המצטיינים בבית הספר הופכים רק לעיתים רחוקות למיליונרים, מדוע הנשיאים האמריקנים הטובים ביותר (והגרועים ביותר) הם אלה שחותרים תחת המערכת, וכיצד החולשה הגדולה ביותר שלך עשויה להיות הכוח הגדול ביותר שלך.

בפרק השני נגלה מתי החבר'ה הנחמדים מסיימים ראשונים, וכן מתי מקיאוולי קלע בול למטרה. נדבר עם פרופסור וורטון שמאמין בחמלה וזולתנות בעסקים, ועם מורה בסטנפורד שהמחקר שלו מוכיח שחריצות ועבודה קשה זוכות להערכת יתר, וחנפנות היא שמביאה לקידום. נבחן את הפיראטים ואת כנופיות בתי הכלא כדי לראות אילו כללים אפילו פורעי החוק מאמצים לעצמם ונוהגים על פיהם, ונברר איך להגיע לאיזון הנכון בין שאפתנות ליכולת לישון שנת לילה טובה.

בפרק השלישי נצלול לאימונים של השייטת בחיל הים, ונחקור את המדע המתפתח של חירוק שן וכוח עמידה. נדבר עם דוקטורים לכלכלה כדי לחשב את הזמן הטוב ביותר להשקיע מאמצים כפולים, ומתי לוותר. מאסטרים של קונג פו ילמדו אותנו מתי זה דווקא רעיון נהדר להיות משתמט. ונלמד מהי המילה הטיפשית שיכולה לעזור לך להחליט מתי לדבוק במשהו בנחישות, ומתי ויתור הוא המהלך הטוב ביותר.

פרק 4 בודק אם זה אכן "מה שאתה יודע" או "מי שאתה מכיר". נראה כיצד העובדים המקושרים ביותר הם לעיתים קרובות היעילים ביותר, והמומחים הגדולים ביותר כמעט תמיד מסווגים את עצמם כמופנמים (כולל 90 אחוזים מהספורטאים). נקבל תובנות מהבחור המחובר ביותר בעמק הסיליקון, ונלמד איך לקשור קשרים מועילים בלי להרגיש זילות.

בפרק החמישי, הגיע הזמן לבחון את עניין הגישה לדברים. נראה איך ביטחון אישי יכול לדחוף אותך מעבר למה שחשבת שאתה מסוגל, אם כי עליך לאזן את כל זה עם מבט מציאותי על האתגרים העומדים בפניך. מחקר חדש מצביע על האופן שבו מדע בדיוני דיסטופי (ההפך מאוטופי) עשוי לספק את הסוד לביצועים עילאיים, ומדוע ייתכן שפרדיגמת הביטחון העצמי בעייתית מיסודה. נלמד כיצד ניצולי אסון מוצאים את הכוח להמשיך הלאה, וכיצד המדע המתפתח של "ניגוד מנטלי" יכול לעזור לנו לקבוע מתי ללכת בכל הכוח קדימה ומתי לחשוב פעמיים.

בפרק השישי ניקח צעד אחורה כדי להסתכל על התמונה הגדולה, ולנסות לראות איך הצלחה בקריירה מתיישבת עם הצלחה בחיים – ומתי זה לא כך. האם יש מקום לאיזון בין עבודה לחיים בעולם התזזיתי שלנו? ג'ינגיס חאן וקליי כריסטנסן מבית הספר לעסקים בהרווארד מספקים דוגמאות כיצד למצוא שלווה במקום העבודה הקדחתני. נלמד ממקרים טרגיים של אנשים שהיו לאגדה בחייהם והגיעו להצלחה גדולה, אך שילמו על כך מחיר גבוה מדי, תוך הקרבת משפחה ואושר אישי.

הצלחה לא חייבת להיות משהו שאנחנו רואים רק בטלוויזיה. היא תלויה פחות ביכולת להיות מושלם בתכונה מסוימת ויותר בידיעה במה אתה הכי טוב ובהתאמה נכונה להקשר שלך. אתה לא צריך להיות מטורף כמו ג'ור רוביק, אבל לפעמים ברווזון מכוער יכול להיות ברבור אם הוא מוצא את הבריכה הנכונה. מה שמבדיל אותך, ההרגלים שניסית להיפטר מהם, הדברים שבעטיים הציקו לך בבית הספר, עשויים להעניק לך יתרון מובהק בהקשר הנכון.

למעשה, בואו נתחיל שם...

פרק 1

האם עלינו ללכת על בטוח ולעשות מה שאמרו לנו אם אנחנו רוצים להצליח?
האם לשחק לפי הכללים זה משתלם?
תובנות מתלמידים מצטיינים, ממדע הגנטיקה, מווינסטון צ'רצ'יל, מפסנתרנים מרהיבים ומאנשים שאינם חשים כאב.

אליסון בלוקר לא חשה כאב.

למעשה, היא מעולם לא חשה כאב. לעין הבלתי מזוינת היא נערה מתבגרת רגילה בתכלית, אולם בגלל פגם בגן מסוים העצבים שלה אינם דומים לאלה שלך או שלי. אותות כאב אינם מגיעים אל מוחה.

נשמע כמו מתנה משמים? רגע אחד, השהה את שיפוטך. הערך בוויקיפדיה על אי־רגישות מולדת לכאב קובע בפשטות: "זהו מצב מסוכן ביותר". דיאן אינויה כותבת: "רוב הילדים חולמים בילדותם להיות גיבורי־על. הלוקים באי־רגישות מולדת לכאב עשויים להיראות כסופרמן כי הם לא חשים כאב פיזי, אבל זהו מצב אירוני, כי מה שמקנה להם את 'כוחות העל' הופך גם למוקד החולשה שלהם."

כפי שסופר במאמר של ג'סטין הקרט בניו יורק טיימס, אליסון התהלכה עם קרסול שבור במשך יומיים לפני שהוריה הבחינו שמשהו לא בסדר. קארן קאן, אישה אחרת עם אותה בעיה, שברה את אגן הירכיים שלה במהלך הלידה של ילדה הראשון, אך לא הבחינה בכך במשך שבועות עד שלא הייתה מסוגלת ללכת.

אנשים הסובלים מהבעיה הזו נוטים לחיות פחות שנים, ולעיתים קרובות למות בתקופת הילדות. 50% מהתינוקות עם הבעיה מתים לפני גיל 3. עטופים כל הזמן בחיתולים על ידי הוריהם האוהבים, הם אינם בוכים כאשר הם מתחממים יתר על המידה. אלה ששורדים, לעיתים קרובות נושכים את קצה הלשון עד כדי קטיעה או גורמים לנזק חמור בקרניות משפשוף העיניים עד זוב דם. מבוגרים הסובלים מן ההפרעה מכוסים בדרך כלל צלקות ושוברים את עצמותיהם לעיתים קרובות. בכל יום עליהם לבדוק את גופם שוב ושוב בחיפוש אחר סימנים של נזק כדי לגלות חבורה, חתך או כוויה, ורק כך הם יודעים שזה קרה. דלקת התוספתן ובעיות פנימיות אחרות הן מצבים מדאיגים במיוחד, היות שבמקרים רבים הם לא חשים את התסמינים עד שאלה הורגים אותם.

אבל כמה מאיתנו לא חלמנו בזמן זה או אחר להיות כמו אליסון?

עד שמופיעות בעיות יומיומיות מוגדרות ומוחשיות בלי אזהרה מוקדמת, קל לנו בתמימותנו לראות רק את היתרונות: חסל סדר פצעים מעצבנים. בלי פחד מרופא השיניים. חיים חופשיים מטרדות מחלה או פציעה. אין עוד כאב ראש או כאב גב תחתון מגביל ומציק.

במונחים של עלויות שירותי הבריאות ואובדן התפוקה, עלויות הכאב בארה"ב מגיעות לכדי 560-635 מיליארד דולר בשנה. 15% מהאמריקאים מתמודדים עם כאבים כרוניים מדי יום ביומו, ורבים מהם ישמחו בלא ספק להתחלף עם אליסון.

ברומן רב־המכר "הנערה ששיחקה באש" אחד הפושעים סובל מהבעיה, וזו מוצגת כיתרון, אפילו ככוח־על. הוא בעל כישורים של מתאגרף מקצועי, ואינו מסוגל להרגיש כאב. בתור שכזה הוא מהווה כוח בלתי ניתן לעצירה, ולכאורה יריב אימתני ומסוכן.

מה שמעלה שאלה גדולה יותר: מתי החולשות שלנו הן בעצם עוצמות? האם עדיף להיות חריג עם מגבלה וכוחות־על גם יחד? או שאנחנו חיים טוב יותר באמצע עקומת הפעמון? אנחנו מעודדים בדרך כלל ללכת על בטוח. אבל האם עשיית "הדבר הנכון" הנורמטיבי בלי להסתכן בעליות ובנפילות היא הדרך להצלחה — או אולי לבינוניות?

כדי לפתור את החידה הזו, בואו נביט תחילה על מה שקורה למי שהולך בתלם ועושה הכול לפי הכללים. מה עולה בגורלם של מצטייני בית הספר התיכון? זה מה שכל הורה רוצה שהילד שלו יהיה, והדרך המוסכמת להצלחה. אימא אומרת שאתה צריך ללמוד בשקדנות ובחריצות, ואז תצליח. ואומנם, לעיתים קרובות, אימא צודקת. אבל לא תמיד…

קארן ארנולד, חוקרת מבוסטון מכללה, עקבה אחר 81 בוגרים מצטיינים של בתי ספר תיכוניים ובוגרי תואר ראשון ומעלה כדי לראות מה קורה בהמשך עם אלה המובילים בראש החבורה האקדמית.

95% מהם המשיכו ללמוד במכללה, ממוצע הציונים שלהם היה 3.6 [מתוך 5] ובשנת 1994 קיבלו 60% מהם תואר בוגר. לא היה כמעט ויכוח על כך שהצלחה בבית הספר התיכון ניבאה הצלחה במכללה. שנים לאחר סיום הלימודים, כמעט 90% מהם היו במסלול של קריירה מקצועית, מתוכם 40% בתפקידים בכירים ביותר. הם אמינים, עקביים, מסודרים, ורובם מנהלים חיים טובים, על פי כל אמות המידה.

אבל כמה מאותם מצטיינים מהתיכון ישנו את העולם, ינהלו את העולם או יותירו בו חותם? התשובה נראית ברורה: אף לא אחד.

בהתייחסה למסלולי ההצלחה של נחקריה אמרה קארן ארנולד: "אף כי רובם בעלי הישגים מרשימים בתחומי עיסוקם, הרוב הגדול של מצטייני העבר של בתי הספר התיכוניים אינם מופיעים כבוגרים ממש בראש טבלאות ההישג וההצלחה". בריאיון נוסף אמרה, "לא נראה שמצטייני בתי הספר התיכוניים יהיו מובילי החזון של העתיד... הם בדרך כלל מתמזגים לתוך המערכת במקום לטלטל אותה."

האם זה אך מקרי שאותם 81 לא נסקו מעלה? לא. מחקרים מראים כי אותם דברים שגורמים לתלמידים להיות מרשימים כל כך בכיתה גורמים להם להיות בעלי סיכוי נמוך יותר להעפיל למקום הראשון מחוצה לה.

מדוע, אם כן, המובילים בבתי הספר התיכוניים מובילים רק לעיתים רחוקות בחיים האמיתיים? ישנן שתי סיבות. אחת היא שבתי הספר מתגמלים בעיקר את היכולת למלא בעקביות אחר מה שאומרים לך לעשות. לציונים עצמם מתאם רופף בלבד עם אינטליגנציה (מבחנים מתוקננים יעילים יותר למדידת רמת המשכל). לעומת זאת, הם מנבא מצוין למשמעת עצמית, מצפוניות ויכולת לציית לכללים.

בריאיון אמרה קארן ארנולד: "ביסודו של דבר, אנו מתגמלים את הקונפורמיות, ואת הנכונות להתאים את עצמך למערכת, להסתגל אליה, לשתף פעולה איתה." רבים מהמצטיינים של בתי הספר התיכוניים הודו שלא היו החכמים בכיתה, אלא רק עבדו הכי קשה. אחרים אמרו שבעיקר נתנו למורים את מה שהם רצו, ולאו דווקא ידעו את החומר טוב יותר. רוב הנבדקים במחקר סווגו כ"קרייריסטים": הם ראו בהשגת ציונים טובים את המטרה, ולאו דווקא בלימוד.

הסיבה השנייה היא האופן שעל פיו פועלת שיטת בית הספר. בית הספר התיכון מתגמל גישה כוללנית. אין הכרה של ממש בתשוקה לידע או בהתמחותיות של התלמיד. בעולם האמיתי, לעומת זאת, המצב הפוך. קארן ארנולד אומרת על המצטיינים בבתי הספר התיכוניים: "הם מאוד שלמים, מאוזנים ומוצלחים, מבחינה אישית ומקצועית גם יחד, אך מעולם לא הקדישו את עצמם לתחום אחד שאליו הם מגייסים את כל התשוקה שלהם, וזה אינו מתכון להתעלות".

אם אתה רוצה להצליח בבית הספר ואתה אוהב מתמטיקה, עליך להפסיק להשקיע בזה מאמצים נוספים על מנת שתוכל לקבל ציון גבוה גם בהיסטוריה. זה אינו המתכון למומחיות בתחום אחד. בסופו של דבר אנחנו פונים לקריירה שבה תחום אחד מתוגמל יותר לעומת האחר שאינו כה חשוב.

למרבה האירוניה מצאה ארנולד כי תלמידים אינטלקטואליים שנהנים ללמוד מתקשים בתיכון. יש להם תחומי עניין שהם רוצים להתמקד בהם, הם מעוניינים להגשים מטרות מסוימות, אבל המערכת של בית הספר חונקת אותם. המצטיינים הם מאוד מעשיים. הם הולכים בתלם, פועלים על פי הכללים, וזוכים בציונים גבוהים על חשבון יכולות והבנה מעמיקה.

כוחם של המצטיינים הוא בהליכה אחר הכללים — ובבית הספר יש חוקים ברורים. בחיים לעיתים קרובות אין. כאשר אין נתיב ברור ללכת בו, הם בדרך כלל קורסים.

מחקר שערך שון אצ'ור באוניברסיטת הרווארד מראה כי ציונים במכללה אינם מנבאים הצלחה בחיים יותר מאשר קוביות מזל. מחקר על למעלה מ־400 מיליונרים אמריקאים לימד שממוצע הציונים שלהם במכללה היה 2.9 [מתוך 5].

נהייה אחר הכללים אינה מנבאת הצלחה מסחררת, היא רק מבטלת קיצוניות – לטוב ולרע. אומנם היא בדרך כלל דבר טוב, מונעת סיכונים, אבל לעיתים קרובות היא גם מבטלת הישגים בולטים. זה כמו לשים על המנוע של מכוניתך וסת שעוצר אותך מלנסוע מעל למהירות המותרת; כך יש הרבה פחות סיכון לתאונה קטלנית, אבל גם לא תוכל לקבוע שיא בנסיעה מהירה.

ובכן, אם מי שמשחק לפי הכללים לא מגיע בסופו של דבר לדרגה העליונה, נשאלת השאלה: מי כן?

*המשך הפרק בספר המלא*