אל הארץ אשר אראך

דבר המחבר

הסיפור שלפניכם אמיתי וקרה במציאות. מקצת מהשמות שונו מפאת צנעת הפרט, אך רוב האנשים והשמות ליוו את מסעי בדיוק רב כפי שנכתב. היריעה נפרסת על פני שנים ארוכות שבהן חוויתי מנעד רחב של תובנות, רגשות ומחשבות אשר השאירו את חותמם עד עצם היום הזה. הם גם הסיבה שבגינה התיישבתי לכתוב את רוב הדברים שנשארו בזיכרוני ובמחברותיי. ידעתי שארגיש תחושת החמצה אם לא אחלוק את הסיפור ואשאיר אותו לעצמי בלבד.

הספר אינו ספר לימוד ואינו מקיף את המשנה המלאה של כל אחד מהתחומים (גוף — נפש, קבלה, אימון והו'אופונופונו) המובאים כאן תוך כדי מסעותיי. התייחסותי תהיה לחלקים מסוימים בכל תחום אשר היו משמעותיים עבורי במיוחד.

חשוב לי לציין כי אני בהחלט רואה בספר קרש קפיצה לכל אחד ואחת כדי להגיע לשלום ולשלמות עם עצמו/ה, להכיל ולהבין טוב יותר את הסביבה הקרובה והרחוקה, ועל אחת כמה וכמה גם לשמר, לחזק ולהפרות את קשרינו עם אהובינו ואנשי שלומנו, לא פחות מאלו הרחוקים והשונים מאיתנו.

בהביטי אל העבר, אני יכול לראות את החוט הדק המקשר בין הזיכרונות, הנושאים, האירועים, החוויות, השלבים ובעיקר את השיטות שהובילו אותי בכל זמן נתון עד לרגע זה. היו לא מעט רגעים שבהם לא הבנתי את פשר הסיטואציות ואת תכליתן, אך בסופו של יום אני יכול רק להודות על כל המתנות שהוליכו אותי בדרך עד לכאן. אותן מתנות גם הוליכו אותי לשבת, לכתוב ולשתף כדי שישמשו אולי גם ציון דרך בשביל מי מן הקוראים.

כפי שכתבתי, לא אוכל להביא את השיטות בשלמותן, אך בהחלט אכתוב את עיקרי הדברים המשמעותיים ביותר, והקורא שיחפוץ להתעמק באחת מן השיטות יסור לאחד הקורסים הנלמדים ברחבי הארץ או ליוטיוב, כמובן על פי יכולותיו ורצונותיו. כל אחד מן השלבים היה עבורי מרתק ובעל משמעות ושימש קרש קפיצה לשלב הבא, גם אם לא ראיתי את הקשר ביניהם במשך שנים רבות.

עוד בתחילת לימודיי באקדמיה למוזיקה בתל אביב, בתחילת שנות העשרים לחיי, בקורס ליוגה, השאירה המורה ליוגה בידיי את המפתח שהוביל אותי לנקודה הנוכחית. המפתח היה ספר. בזמנו הוא נקרא "חניכה לאמת" אך עם הזמן שונה שמו ל"התקדשות". המסע של אליזבת הייך השאיר את חותמו על נפשי, וגם אם דרכי התבררה כשונה משלה, זהו עדיין אותו מסע המותאם לכל אחד ואחת באופן מושלם — ועוד ארחיב על כך בהמשך.

אומנם לא אקח אתכם לסיבוב מדיטטיבי־רוחני במצרים העתיקה, דרך מסעות חניכות להעצמת הראייה העל חושית והרחבת התודעה, אך בהחלט אפרוס את הכלים המעשיים כדי להגיע לנקודות ציון נפשיות ורוחניות מבלי לפסוח על שילוב הכלים המעשיים בשיטות מושרשות ונפוצות. שמות הפרקים בספר מרמזים על שיטה כזו או אחרת, כדי לשוב ולמצוא את מראה המקום על התחום הרצוי.

אני חייב להודות כי לא תמיד ידעתי מדוע אני בוחר ללמוד ולהתרכז בשיטה או בדרך מסוימת. לפעמים היה נדמה כי הדרך בחרה בי ולא אני בה. אני גם מודה כי לפעמים ריבוי הנושאים לא הגיע מצמא לידע או מהתמקצעות בתחום כזה או אחר, או אפילו בשל החלפת מקצוע, קריירה או פרנסה. רוב שנותיי עסקתי במוזיקה כגיטריסט, מורה, מנצח ומנהל קונסרבטוריון. סוג של אזור נוחות ש"נשבר" בכל פעם מחדש עם תחום אחר. המוזיקה הייתה "שטח הציד" הטבעי שלי ומשם הגיעה פרנסתי. האפשרויות להתפתח ולצמוח לתוך שדות מרעה שלא הכרתי זרמו לתוך שגרת יומי ללא סקר מקיף על השיטה או העדפת תחום מסוים מבין השיטות הרבות. כפי שנאמר: "כאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע" — ואכן, מוריי ומלמדיי הגיעו, כל אחד בתחומו, ממש לפי צרכיי ומשאלות הלב באותה תקופה. לעולם אשאר אסיר תודה למוריי ולמדריכיי שהיו מומחים בתחומם ומהם ינקתי את רזי התחומים העמוקים והמעשירים האלו.

התיישבתי לכתוב ולהוציא לאור את מסעות חיי בתקווה שאנשים נוספים יוכלו אולי לקחת רעיון או דרך מתוך העושר שהיקום העניק לי. ניסיתי גם להנגיש את החלקים המשמעותיים לטעמי בשיטות השונות, בשפה קלה ומובנת עד כמה שאפשר. אני ממליץ לקוראיי לרווח את הקריאה בחלקים "המקצועיים" ולקחת הפסקה קלה (שעות או ימים, יחליט הקורא) בין חלק לחלק.

אומנם הספר נכתב עליי ומתאר את הקורות אותי בחמישים השנים האחרונות, אך השתמשתי בגוף שלישי יחיד כדי להביאו אליכם הקוראים. נוכחתי לראות כי הכתיבה בגוף השלישי מאפשרת לי, לעיתים קרובות, לצאת מתוך עצמי אל הסיטואציה ולראותה מהצד.

אני מקווה כי ההוצאה לאור אכן תעצים גם את המשמעות והתכלית של חייכם, קוראים יקרים, ותביא אליכם את האור, במישרין או בעקיפין.

היו ברוכים,

זיו

תחילת דבר

לונה קסטרו נולדה באוגוסט 1938 באתונה, יוון. היא הייתה הילדה הצעירה במשפחתה. אביה אהרון ואימהּ רבקה עבדו קשה למחייתם בדוכן גלנטריה. ב־1 בספטמבר 1939, שנה אחת לאחר הולדתה, פלשו הנאצים לפולין ובכך ניתנה האות למלחמה ארוכת שנים ועקובה מדם של מדינות רבות — מלחמת העולם השנייה. עד 1 ביוני 1941 ביוני כבר נשלטה יוון בידי שלוש מדינות: איטליה, גרמניה ובולגריה. אף ששליט יוון דאז, יואניס מטאקסס, החליט כי יוון תישאר ניטרלית, עם פרוץ המלחמה מצאו עצמם היוונים במערכה מול האיטלקים בראשות בניטו מוסוליני, שעיקר דאגתו הייתה להוכיח לפיהרר ולרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) כי כוחו רב ומועיל לאג'נדה הנאצית. בפועל, נכבשה יוון על ידי הגרמנים, והכוחות הבריטיים בתוספת כוחות מאוסטרליה ומניו זילנד, שנשלחו לסייע ולשנות את המערכה, כשלו במשימה. ב־15 באפריל 1941 היה ברור כי יוון כולה בידי הגרמנים.

אחותה הבכורה של לונה, שרה, הגדולה ממנה בארבע שנים, סייעה רבות לבני משפחתה כאשר נאלצו לעבור מפרוור אחד למשנהו עם פלישת הגרמנים לארצם. ההפגזות וההפצצות על אתונה הפכו את העיר לעיי חורבות, והחיים בה נעשו בלתי אפשריים. המשפחה מצאה את עצמה ברחובות, מחפשת מקום מקלט ומסתור, גם בכנסיות ובמנזרים ובמקלטים מזדמנים, וגם במעבר לערים אחרות כמו פיראוס.

שרה נהגה לספר על התורים הארוכים למזון שבהם נאלצה להמתין שעות ארוכות כדי להשיג מוצרי מזון בסיסיים למשפחתה. פעם אחת, לאחר שהמתינה בתור הארוך והעוצר כבר החל, מיהרה בחזרה לדרכה, למקום שבו שהו הוריה, אך רגלה נתקעה בקטע מהריסות הכביש. היא לא הצליחה לחלץ את עצמה ומצאה את עצמה ממררת בבכי לנוכח המציאות ההזויה שנכפתה עליה, ממתינה להדהוד מגפי הכובשים הנאצים מעל לראשה. למזלה הטוב, סנדלר שהיה בקרבת מקום חילץ אותה ללא פגע. האירוע נחרט בזיכרונה והטראומה העמוקה נשארה צרובה בתוך נפשה.

המראות, החוויות והזיכרונות מאז ועד 1945 היטשטשו עם השנים, אך נטבעו בנשמותיהן של לונה ושרה. יצר ההישרדות אילץ את שתיהן לתמרן ולכלכל את מעשיהן בדיוק רב במטרה להתקיים, גם בינן לבין עצמן, גם בינן לבין הוריהן ולימים גם בינן לבין ילדיהן. מהצד השני, נשארה כמיהה ואהבה למוזיקה כמשל לעולם רחוק ולא מושג: לונה הייתה נוהגת לספר בכל הזדמנות על ביקורה בבית האופרה באתונה עם הוריה, כאשר הייתה כבת שלוש, וצפתה ב"טוסקה" השרה לאהוב ליבה כשהוא בבית הכלא. מאז, המוזיקה האופראית הייתה בחירתה הטבעית בשידורי הטלוויזיה.

שרה לעומתה הייתה נזכרת בערגה כי הייתה אמורה להתחיל ללמוד פסנתר בגיל אחת עשרה, וכבר למדה בעזרת אביה את הדרך אל ביתה של המורה כדי שתוכל לעשות זאת לבדה, ללא הוריה. לונה מעולם לא חזרה לבית האופרה ההוא. שרה לא הגיעה מעולם אל ביתה של המורה לפסנתר. גם לא פעם אחת. החלום לנגן פסנתר נשכח והתאדה, והמוזיקה נשארה ללא נגיעה ממשית בחיי שתיהן.

ב־1945 הודיע אלפרדו, בן הדוד של לונה ושרה, כי עליית הנוער והסוכנות היהודית מאפשרות למאתיים ילדים מיוון לעלות לארץ ישראל. מכיוון שהיה בוגר בעשר שנים משרה, תפקידו כמבוגר האחראי במסע לארץ ישראל היה מובן מאליו. באוגוסט עלו שלושתם על הספינה "אמפייר פטרול" עם כחמישים ילדים וילדות בגילים שונים, ולאחר שלושה ימים טרופים בלב ים הגיעו לארץ ישראל. חלק מהילדים הועברו לכפר גלעדי, חלק לקיבוץ חולדה וכמה מהם — ביניהם לונה ושרה — למושב עין ורד שבגוש תל מונד שבשרון.

מי שאימצו את האחיות כמשפחת אומנה בעין ורד היו אסיה ומנחם מנדלסון — זוג חשוך ילדים שהגיע בעלייה השנייה לארץ ישראל וקבע את ביתם בין הפרדסים והלולים, באווירה כפרית ושלווה. מנחם היה איש תמיר וחסון, מלא בחדוות חיים ועשייה, שכפות ידיו הגדולות והמסוקסות העידו על עבודתו הקשה בין עצי פרדס התפוזים שהיה בחזקת הזוג. תפקידו כהורה מלווה ללונה מעולם לא הסתיים, גם כאשר חזרה לונה אל בית הוריה. אסיה הייתה אישה נמוכת קומה, כפופת גו ונמרצת, וקולה הצווחני היה נשמע למרחוק. לא הייתה ביניהם תקשורת ורבלית מרובה אך ההסכמה שבשתיקה כנראה כיסתה על חייהם כזוג נשוי.

לונה סיפרה באחד מתיאורי חייה הכואבים כי ידעה שיש למנחם מנדלסון מאהבת ששמה בדיוק בשם אשתו — אסיה. מיותר לציין כי המתיחות ששררה בביתם של הזוג מנדלסון לא השאירה מקום לשלווה וביטחון לילדה שלא מכבר עלתה לארץ, יודעת יוונית בלבד וללא הוריה. האם השכר והתמורה לטיפול בילדים העולים הם שהובילו את הזוג מנדלסון "להתנדב" למשימה, או שהייתה זו אידאולוגיה שהנחתה אותם וגרמה לשתי אחיות להתמקם בבית זר, בסביבה לא מוכרת, ללא שפה וכישורים לצלוח את ימיהן הראשונים בארץ ישראל?

עד לשנת 1948 גדלו שתי האחיות בעין ורד. הוריהן הגיעו לכאן במרץ 1947, לא לפני שעוכבו במחנה המעצר בעתלית למספר חודשים. זאת לאחר שכבר שהו במחנה מעצר בקפריסין, בצד הטורקי — בפמגוסטה. באותו מחנה נולדה לרבקה ואהרון בנובמבר 1946 בת נוספת, אסתריקה. ההורים ובתם הפעוטה הועברו מעתלית אל חולון, שהייתה אז ברובה הגדול רק חולות, לדירת חדר על הקרקע ברחוב גורדון. הרחוב והרחובות הסמוכים לו כונו בפי דייריו "השיכון".

ההורים אספו את שרה אליהם לחולון ב־1948 מכיוון שהייתה כבר בת ארבע־עשרה, גיל שבו יכלה כבר לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. לונה נשארה בעין ורד, אך הועברה לפרק זמן קצר אל משפחת אשכנזי שעלתה מבולגריה. שם הצטרפה לעבודות הלול והרפת. במשך שבועות ארוכים, מדי יום בזמנה הפנוי, הייתה יושבת מתחת לעץ הלימון שבחצר בעיניים בוכיות וממתינה לאביה אהרון, שיחזור וייקח גם אותה אל משפחתה שבחולון. אותה הציפייה לאביה בשנים אלו הותירה צלקות שנצרבו בנפשה והובילה לציפייה תובענית וחמקמקה מילדיה שישלימו בעבורה את החסך בטיפול הורי מסור ונוכח — ציפייה שמעולם לא יכלה להתממש. ציפייה שפערה תהום נוספת בינה לבין ילדיה, ואלו החלו מפלסים את דרכם ממנה ברגשות מעורבים ומורכבים ובבלבול רב לאורך שנים רבות.

האב אכן חזר, אך הייתה זו כבר שנת 1949 שבה אוחדה לונה עם משפחתה. בשנת בת־המצווה שלה כבר למדה בבית הספר גורדון שבשיכון. היא סיפרה כי התביישה להוציא את הכריך מהלחם האחיד שלה בהפסקת האוכל מכיוון שהיה מרוח רק במרגרינה וריבה ועטוף בנייר עיתון, לעומת הילדים שהגיעו מבית מבוסס כלכלית וארוחתם הייתה לחמנייה עם נקניק עטופים בנייר פרגמנט. היא סיימה את כיתה ח' בבית הספר ויצאה לסייע בפרנסת המשפחה בדיוק כמו שרה אחותה (שאף קיבלה שחרור מן השירות הצבאי כדי להיות לעזר בכלכלת המשפחה). אחת מבנות המשפחה מצידו של אהרון האב העסיקה אותה בתפירת כפתורים בבית המלאכה שלה, ובערב השלימה לונה את הכנסתה בשמירה על ילדיה הקטנים של מעסיקתה. לאחר כשנה החלה לעבוד בבית מלאכה אחר בחולון, שם הייתה מציירת עיניים וגבות לבובות.

את חיי החברה בשיכון מילאה לונה בתנועת הנוער השומר הצעיר. מכיוון שהייתה מבוגרת מחבריה בתנועה, הצטרפה לגיוס של קבוצה מחיפה ויחד עם אנשיה שירתה בנח"ל. לאחר הטירונות שובצו לשירות, תחילה בקיבוץ רבדים שבגוש עציון, לשל"ת (שירות ללא תשלום) למשך כחצי שנה, ולאחר מכן בקיבוץ נירים שבנגב הצפון־מערבי. השנה הייתה 1956 ורוחות הקרב של מבצע קדש היו חלק משגרת היום־יום. לונה נהגה לספר על תפקידה כמטפלת בגני הילדים, שהייתה אחראית להודיע בכל הגנים על ירידה למקלטים בזמן ההפגזות. נוסף לכך, הייתה גם משובצת לשמירה במגדל שבקצה הקיבוץ, משמונה בערב ועד שש בבוקר. תפקידה היה להאיר מדי רבע שעה על שטחי הפלחה כדי למנוע מאנשי הפדאיון הפלסטיני להתנכל לקיבוץ הצעיר בפעילות חבלנית ולהגן עם נשקה מפני חדירת האויב לשטחי הקיבוץ.

החברים בקיבוץ לא אהבו את שמה של לונה ועל כן שינו אותו לליאורה. הייתה זו הפעם השנייה ששמה עבר שינוי, מאחר שעוד בגיל ההתבגרות כבר היו כאלה שכינו אותה בשם לבנה.

לאחר שחרורה, בגיל עשרים ואחת וחצי, החלה ליאורה־לונה לעבוד כמזכירה במשרד "פרנקל" — משרד עורכי דין בתל אביב. פרנקל היה עורך הדין הראשי והמבוגר מבין אנשי הצוות המשפטי, ולצידו עבד עורך דין צעיר בשם שטיינברג שהיה נוהג "לשלוח ידיים" לעבר ליאורה כל אימת שחשקה נפשו. היא הסתירה את העובדה כי סיימה רק שמונה כיתות בבית הספר היסודי ומעולם לא ביקרה בבית ספר תיכון או למדה במסלול כלשהו באוניברסיטה. חריפותה וחדות לשונה ומוחה העבירו מסר ברור כי מדובר באישה אינטליגנטית מעל הממוצע שבוודאי רכשה השכלה במהלך חייה, אך המציאות הייתה רחוקה מהתדמית שסיגלה לעצמה. עבודתה התפצלה לשתי משמרות ביום — משמרת בוקר ומשמרת אחר הצוהריים. במשך הזמן עלתה בדרגה ומונתה למזכירה הראשית והאחראית על כל צוות המזכירות שבמשרד. היא עבדה שם במשך שבע שנים. בתום משמרת בוקר אחת, כאשר ההטרדות המיניות מצידו של עו"ד שטיינברג לא פסקו, היא זרקה עליו את תיקי המשפטים שהיו בידיה ועזבה את המקום ללא שום כוונה לחזור על עקבותיה.

*המשך הפרק בספר המלא*