כישור הזמן 3 - הדרקון שנולד מחדש חלק א'

ונתיביו רבים יהיו, ורבים יכירו את שמו, שכן ישוב וייוולד בינינו פעמים רבות, בתחפושות רבות, כאשר היה, כאשר יהי לעד, עד אין קץ. הוא יבוא כלהב המחרשה ויהפוך את חיינו בתלם שיבקיע מהמקום שבו אנו נחים בדממה. שובר הכבלים, מחשל השרשראות. בורא העתידות, פורע הגורל.

— מתוך הערות לנבואות הדרקון
מאת ג'ורית דורין, יד ימינה של מלכת אלמורן
שנת 742 אחרי שבירת העולם, העידן השלישי

פרולוג

מצודת האור

עיניו הזקנות של פֶּדְרוֹן נִיאַל שוטטו על פני חדר קבלת הקהל הפרטי שלו, אך העיניים הכהות, המעורפלות ממחשבה, לא ראו דבר. קישוטים בלויים, שהיו פעם דגלי קרב של היריבים משנות בחרותו, היו תלויים על הקירות ודהו על העץ הכהה המכסה את קירות האבן, שהיו עבים אפילו כאן, בלב מצודת האור. הכיסא היחיד בחדר — כבד, גבה גב, דומה כמעט לכס מלכות — היה בלתי נראה עבורו, ממש כמו השולחנות האחדים שהיו פזורים בחדר והשלימו את הריהוט. אפילו הגבר בגלימה הלבנה שכרע על השמש הגדולה המצוירת על לוחות הרצפה, והתקשה להסתיר את להיטותו, נשכח מפדרון ניאל, אף שרק מעטים היו מתעלמים ממנו בקלות כזו.

אמנם גָ'ארֶט בִּיאַר התרחץ לפני שבא אל ניאל, אך קסדתו ושריון החזה שלו היו שחוקים ממסע וחבוטים משימוש. עיניו הכהות השקועות, שבהקו ונראו כקודחות, שפכו אור יוקד על פנים שנראו כאילו כל הבשר קולף מעליהן. הוא לא חגר חרב — איש לא נשא חרב בנוכחותו של ניאל — אך הוא נראה מוכן למעשה אלימות, ככלב ציד הממתין שירפו מרצועתו.

בכל אחד משני צידי החדר בערה אש באח וגירשה את צינת סוף החורף. החדר בעצם היה חדר של חייל; הכול היה בנוי היטב, אך דבר לא היה ראוותני — פרט לשמש שעל הרצפה. הרהיטים בחדרו של הלורד המפקד העליון של ילדי האור הוכנסו לחדר עם האיש שקיבל את התפקיד; שמש הזהב הטבועה ברצפה נשחקה תחת רגליהם של דורות של עותרים, הוחלפה ונשחקה שוב. די היה בזהב שעיטר את הרצפה לקנות כל אחוזה שהיא באָמַדִיסִיַה ואת תואר האצולה השייך לאחוזה. ניאל צעד על הזהב הזה כבר עשר שנים ומעולם לא הקדיש לו מחשבה, כשם שלא חשב על השמש הרקומה על חולצתו הלבנה. פדרון ניאל לא התעניין בזהב.

לבסוף חזרו עיניו אל השולחן הסמוך שהיה מכוסה במפות ובמכתבים ודוחות. שלושה ציורים מגולגלים נחו בין הניירות. הוא לקח אחד מהם באי-רצון. לא משנה איזה מהם; כולם הראו תמונה זהה, אבל הציירים היו שונים.

עורו של ניאל היה דק כקלף מהוה, והזקנה מתחה אותו על גוף שנראה כמו היה עשוי כולו מעצמות ומגידים. אך הוא לא היה שברירי. איש לא מונה לתפקידו של ניאל לפני ששערו הלבין, ואיש מאלה שמילאו את התפקיד לא היה רך מהאבנים שנבנתה מהן כיפת האמת. אך הוא היה ער פתאום לידו הגרומה המחזיקה בציור, ער לכך שצריך למהר. הזמן הולך וקצר. זמנו שלו הולך וקצר. הזמן חייב להספיק. הוא חייב להבטיח שיהיה די בזמן הזה.

הוא אילץ את עצמו לפרוש מעט את הקלף, די בשביל לראות את הפנים שעניינו אותו. צבעי הגיר נמרחו מעט במסע, אך הפנים היו ברורות. צעיר אפור עיניים בעל שיער אדמוני. הוא נראה גבוה, אבל קשה לדעת בוודאות. פרט לשיער ולעיניים, הצעיר יכול להופיע בכל עיר שהיא בלי למשוך תשומת לב.

"ה... הנער הזה הכריז על עצמו שהוא הדרקון שנולד מחדש?" רטן ניאל.

הדרקון. השם גרם לו לחוש את צינת החורף והזקנה. השם שנשא לוּז תֵרִין טַלָאמוֹן בזמן שחרץ את גורלו של כל גבר שיכול לתעל את הכוח האחד, אז או מאז, כשחרץ את גורלם לטירוף ולמוות, וכך גם את גורלו שלו. עברו יותר משלושת אלפים שנה מהרגע שגאוות האָאֶס סֶדָאי ומלחמת הצל שמו קץ לעידן האגדות. שלושת אלפים שנה, אבל הנבואה והאגדות עזרו לאנשים לזכור — את העיקר לפחות, אם נשכחו הפרטים. לוז תרין טובח השארים. האיש שהחל את שבירת העולם, בשעה שמשוגעים יכלו להתחבר אל הכוח שקיים את היקום והפילו הרים וטיבעו ארצות עתיקות מתחת לים, כשהשתנו פני האדמה כולה, וכל הניצולים ברחו כחיות מבועתות בגלל שרפת יער. וזה לא נגמר עד שהאאס סדאי הזכר האחרון מת, והגזע האנושי המוכה והמפוזר היה יכול לנסות להתחיל לבנות שוב את העולם מחורבותיו — במקומות שנותרו בהם חורבות. האירוע נצרב בזיכרון. אימהות סיפרו סיפורים לילדיהן. והנבואה אמרה שהדרקון ייוולד שוב.

ניאל לא התכוון להציג שאלה, אך ביאר פירש את דבריו כך. "כן, אדוני הלורד המפקד העליון. הוא הכריז על עצמו. זה גרוע יותר מכל דרקון כוזב ששמעתי עליו. אלפים כבר הצטרפו אליו. טָרָבּוֹן ואָרָאד דוֹמָאן נתונות במלחמת אזרחים ונלחמות זו בזו. בכֵּף תוֹמָאן ובמישור אַלְמוֹת' מתחוללת מלחמה — טרבונים נגד דומאנים נגד ידידי-אופל הנושאים את שם הדרקון. הקרבות השתוללו עד שהחורף שם להם קץ. מעולם לא ראיתי את זה מתפשט מהר כל-כך, אדוני הלורד המפקד העליון. כאילו זרקו מנורה בוערת לאסם מלא חציר. השלג הרגיע את הרוחות, אבל ברגע שיבוא האביב, יוצתו הלהבות שוב והן יהיו יוקדות מתמיד."

ניאל הרים אצבע והשתיק אותו. ניאל הניח לו כבר פעמיים לספר את הסיפור, קולו יקד מכעס ושנאה. ניאל הכיר חלקים מהסיפור ממקורות אחרים, ובתחומים מסוימים ידע אף יותר מביאר, אבל בכל פעם ששמע את הסיפור, כעס שוב. "גֵ'פְרָאם בּוֹרְנְהַלְד ואלף מהילדים מתו. ואאס סדאי עשו את זה. אין לך ספקות, הילד ביאר?"

"לא, אדוני הלורד המפקד העליון. אחרי הקרב בדרך לפאלמה, ראיתי שתיים ממכשפות טאר ואלון. הן הרגו יותר מחמישים מאנשינו לפני שמילאנו אותן בחיצים."

"אתה בטוח — בטוח שהן היו אאס סדאי?"

"הקרקע נבקעה מתחת לרגלינו." קולו של ביאר היה יציב ומלא אמונה. הוא לא ניחן בדמיון רב. מוות היה חלק מחייו של חייל, ולא משנה באיזו צורה הופיע. "ברקים הִכו בנו משמיים בהירים. אדוני הלורד המפקד העליון, מה עוד יכלו השתיים להיות?"

ניאל הנהן בקדרות. מאז שבירת העולם לא היו אאס סדאי גברים, אך הנשים שהמשיכו לטעון לתואר הזה היו גרועות דיין. הן התרברבו בשלוש השבועות שלהן: לא לומר מילה שאינה אמת, לא להכין נשק שאדם יוכל להרוג בו אדם אחר ולהשתמש בכוח האחד בתור נשק רק נגד ידידי-אופל או יצורי אופל. אבל עכשיו הן הוכיחו ששבועותיהן היו שקרים. הוא תמיד ידע שאיש אינו יכול לחשוק בכוח שהיה בידיהן אם אינו רוצה לקרוא תיגר על הבורא, כלומר לשרת את אדון האופל.

"ואינך יודע דבר על אלה שכבשו את פאלמה והרגו חצי לגיון?"

"הלורד המפקד בורנהלד אמר שהם קוראים לעצמם שוֹנצָ'נִים, אדוני הלורד המפקד העליון," אמר ביאר. "הוא אמר שהם ידידי-אופל. וההתקפה שלו שברה אותם, גם אם הרגו אותו." קולו התלהט יותר. "היו פליטים רבים מהעיר. כל מי שדיברתי איתו אמר שהזרים נשברו וברחו. הלורד המפקד בורנהלד עשה את זה."

ניאל נאנח חרש. המילים האלה היו כמעט זהות לאלה שביאר השתמש בהן בשתי הפעמים הקודמות שסיפר על הצבא שהופיע משום מקום וכבש את פאלמה. חייל טוב, חשב ניאל, כך ג'פראם בורנהלד תמיד אמר, אבל לא אדם שמסוגל לחשוב לבד.

"אדוני הלורד המפקד העליון," אמר ביאר פתאום, "הלורד המפקד בורנהלד אכן ציווה עליי לא להשתתף בקרב. היה עליי לצפות ולדווח לך. ולספר לבנו, לורד דֵיְין, איך הוא מת."

"כן, כן," אמר ניאל בחוסר סבלנות. הוא בחן לרגע את פניו שקועות הלחיים של ביאר והוסיף: "איש אינו מפקפק ביושרך או באומץ ליבך. זהו מעשה ההולם את ג'פראם בורנהלד, כשעמד לפני קרב שחשש לאבד בו את הלגיון כולו." ולא דבר שהיית מצליח לחשוב עליו לבד.

לא היה עוד דבר שיוכל ללמוד מהאיש. "פעלת היטב, הילד ביאר. אתה רשאי להודיע לבנו של ג'פראם בורנהלד על מותו של אביו. דֵיְין בורנהלד נמצא עם אָימוֹן ואלדה — לפי הדוח האחרון הם ליד טאר ואלון. אתה רשאי להצטרף אליהם."

"תודה, אדוני הלורד המפקד העליון. תודה." ביאר קם על רגליו וקד קידה עמוקה. אך היסס בזמן שהזדקף. "אדוני הלורד המפקד העליון, בגדו בנו." השנאה גרמה לקולו להיות צרוד.

"אחד מידידי האופל שדיברת עליהם, הילד ביאר?" הוא התקשה להסתיר את הכעס בקולו. תכנון של שנה נחרב עם גופותיהם של אלף מילדי האור, וביאר רצה לדבר רק על האיש האחד ההוא. "הנפח הצעיר שראית רק פעמיים, אותו פֶּרִין משני נהרות?"

"כן, אדוני הלורד המפקד העליון. איני יודע איך, אבל אני יודע שזו אשמתו. אני יודע את זה."

"אראה מה אפשר לעשות בנידון, הילד ביאר." ביאר פתח שוב את פיו, אך ניאל הרים את ידו. "אתה רשאי ללכת עכשיו." לגבר כחוש הפנים לא הייתה ברירה. הוא קד שוב ויצא.

כשנסגרה הדלת אחריו, התיישב ניאל בכיסאו. מה גרם לשנאה שרחש ביאר לפרין הזה? היו ידידי-אופל רבים כל-כך, עד שלא היה כל טעם לבזבז אנרגיה על שנאת אחד מהם. ידידי-אופל רבים מדי, אצילים ופשוטי עם, מסתתרים מאחורי לשון חלקה וחיוך כן, משרתים את אדון האופל. בכל זאת, עוד שם אחד שיצטרף לרשימות לא יזיק.

הוא נע על הכיסא הנוקשה וניסה למצוא מנוח לעצמותיו הזקנות. הוא חשב במעורפל, ולא בפעם הראשונה, שכרית לא תהיה מותרות. והוא הדף ממוחו את המחשבה, לא בפעם הראשונה. העולם הלך וקרב לכאוס, ולא היה לו זמן להיכנע לזקנה.

הוא הניח לכל האותות שבישרו על האסון להסתחרר במוחו. מלחמה בין טרבון לאראד דומאן, מלחמת אזרחים בקייריהן, קדחת קרב גואה בטיר ובאיליאן, שתי האויבות הוותיקות. המלחמות האלה אולי היו חסרות משמעות כשלעצמן — אך בדרך כלל הן היו פורצות בנפרד. ופרט לדרקון הכוזב אי-שם במישור אלמות', קם עוד אחד בסַלְדָאיאַה ושלישי בטיר. שלושה בבת אחת. הם מוכרחים להיות דרקונים כוזבים כולם. מוכרחים!

ועוד תריסר דברים קטנים, מקצתם אולי שמועות חסרות בסיס, אבל עם כל השאר... אנשים דיווחו שראו איאֵלים רחוק במערב, במורָנדי ובקנדור. שניים או שלושה בלבד בכל מקום. אבל אחד או אלף, האיאלים עזבו את השממה רק פעם אחת בכל השנים מאז שבירת העולם. רק במלחמת האיאלים הם יצאו מהשממה המבודדת שלהם. והאַתָ'אן מְיֶיר, אנשי הים, התעלמו מהמסחר והחלו לחפש אותות — הם לא אמרו אילו אותות — והפליגו בספינות ריקות למחצה או אפילו ריקות לגמרי. איליאן קראה למצוד הגדול אחר הקרן, לראשונה זה ארבע מאות שנים, והציידים יצאו לחפש את קרן ואליר האגדית, שלדברי הנבואה תזַמן את הגיבורים המתים מקברם כדי שישתתפו בטָרְמון גאי'דון, הקרב האחרון נגד האופל. השמועות אמרו שהאוגירים, שתמיד היו מסוגרים כל-כך עד שרוב האנשים חשבו שהם אגדה בלבד, החלו לכנס פגישות בין הסטדינגים המרוחקים שלהם.

ומעל לכול מבחינת ניאל, האאס סדאי חשפו את טבען האמיתי. הייתה שמועה שהן שלחו כמה אחיות לסלדאיאה כדי להתמודד עם הדרקון הכוזב מאזרים טיים. טיים היה מסוגל לתעל, ככל שהדבר היה נדיר אצל גברים. הדבר הזה עורר פחד וסלידה, ומעטים חשבו שאפשר להביס גברים כאלה ללא עזרתן של האאס סדאי. מוטב להניח לאאס סדאי לעזור מאשר לסבול את הזוועות הבלתי נמנעות שיתרחשו כשהאיש ישתגע, ולא היה אפשר למנוע את זה — גברים שיכלו לתעל תמיד השתגעו בסופו של דבר. אך טאר ואלון שלחה ככל הנראה אאס סדאי אחרות לפאלמה, כדי שיעזרו לדרקון הכוזב שהיה שם. שום דבר אחר לא התאים לעובדות.

התבנית הקפיאה אותו עד לשד עצמותיו. הכאוס התרבה; דברים שלא יעלו על הדעת התרחשו שוב ושוב. העולם כולו רחש ורתח. ניאל הבין את המתרחש. הקרב האחרון באמת עמד להתחולל.

כל תוכניותיו נהרסו, התוכניות שהבטיחו ששמו ייזכר בקרב ילדי האור למאה דורות. אך מהומה הציעה גם אפשרויות, ועכשיו היו לו תוכניות חדשות, מטרות חדשות. זאת אם יוכל לשמור על הכוח ועל הרצון להוציא לפועל את התוכניות. אור, תן לי לחיות די זמן.

דפיקה חרישית על הדלת עקרה אותו ממחשבותיו הקודרות. "כן!" קרא.

משרת במקטורן ובמכנסיים בצבעי לבן וזהב קד ונכנס לחדר. הוא הכריז על גַ'איְקִים קָרִידִין, נבחר האור, אינקוויזיטור במסדר יד האור, שהתייצב לפקודת הלורד המפקד העליון. קרידין לא המתין להזמנה ונכנס לחדר בעקבות המשרת. ניאל סימן למשרת שיצא.

עוד לפני שנסגרה הדלת, כרע קרידין על ברך אחת ונופף בגלימתו הלבנה. מאחורי סמל השמש על חזהו היה מטה רועים בצבע ארגמן, סמל מסדר יד האור, מסדר שחבריו כונו לרוב: החוקרים, אך רק מעטים העזו להשתמש בכינוי הזה בנוכחותם. "הורית לי להתייצב אדוני הלורד המפקד העליון," אמר האיש בקול חזק, "ולכן חזרתי מטרבון."

ניאל בחן אותו לרגע. קרידין היה גבוה, בגיל העמידה, שערו מאפיר מעט, נוקשה וחזק. עיניו הכהות השקועות היו ידעניות כמו תמיד. והוא לא נרתע ממבטו הבוחן של הלורד המפקד העליון. רק למעטים היה מצפון נקי כל-כך או אומץ רב כל-כך. קרידין כרע וחיכה בשלווה, כמו היה זה עניין יומיומי לקבל הוראה לעזוב את אנשיך ולשוב לאַמַדוֹר בלא דיחוי ובלי הסברים. אבל כולם אמרו שלג'איקים קרידין יש סבלנות של אבן.

"קום, הילד קרידין." כשהזדקף האיש הוסיף ניאל: "קיבלתי חדשות מטרידות מפאלמה."

*המשך הפרק בספר המלא*