פיטר פן חייב למות

פרק 1

צלו של המוות

בהרי הקטסקיל הפסטורליים שבצפון מדינת ניו יורק, אוגוסט הוא חודש לא יציב שמיטלטל הלוך ושוב בין יופיו הזוהר של יולי לאפרוריות הסוערת של החורף הממשמש ובא. זהו חודש שעשוי לשחוק את תחושת הזמן והמקום של כל אחד. נראה שהוא תרם גם לבלבול שחש דייב גרני בנוגע למקומו בחיים - בלבול שהתחיל עם פרישתו ממשטרת ניו יורק שלוש שנים קודם לכן, והתעצם כשהוא ומדלן עזבו את העיר שבה נולדו, גדלו, למדו ועבדו, ועברו לגור באזור הכפרי.

כרגע, בשעת אחר צהריים מאוחרת ומעוננת בשבוע הראשון של אוגוסט, כשמרחוק נשמעים הדי רעמים עמומים, הם טיפסו במעלה בֶּרוֹ הִיל, בשביל צר ומתפתל בסבך צמחייה, שריד מדרך העפר שחיברה פעם בין שלוש מחצבות קטנות, שננטשו מזמן וכוסו בשיחי פטל קוצניים. הוא פסע בכבדות מאחורי מדלן שהתקדמה לעבר הסלע הנמוך שלידו הם נהגו לעצור לנוח, והשתדל בכל מאודו להישמע לעצתה הקבועה: תסתכל סביבך. אתה נמצא במקום יפהפה. פשוט תירגע ותספוג את זה.

"זה גֵב?" היא שאלה.

גרני מצמץ. "מה?"

"זה," היא הטתה את ראשה לכיוון בריכה עמוקה ודוממת, שמימיה מילאו שקע רחב שנוצר במקום לפני שנים רבות כתוצאה מחציבת האבן. הבריכה היתה כמעט עגולה והשתרעה מהמקום שבו הם ישבו ליד השביל עד לשורת עצי ערבה בוכייה חובבי מים בקצה השני - משטח זגוגי ברוחב של כשבעים מטרים ששיקף את ענפי העצים הבוכיים בדייקנות כה רבה עד שהאפקט שהתקבל הזכיר טריק צילומי.

"גֵב?"

"קראתי ספר נהדר על מסעות בהיילנדס הסקוטיים," היא אמרה בהתלהבות, "והכותב כל הזמן נתקל שם ב'גֵבים'. עד כמה שהבנתי זה סוג של בריכת מים סלעית."

"המממ."

חוסר התגובה שלו הוביל לשתיקה ארוכה, שמדלן שברה בסופו של דבר. "אתה רואה את המקום הזה שם למטה? חשבתי שכדאי שנבנה שם את הלול לתרנגולות, ממש ליד ערוגת האספרגוס."

גרני בהה בעגמומיות בבבואת הערבות המשתקפות במים. הוא הרים את מבטו ועקב אחר מבטה במורד המדרון המתון לעבר קרחת יער שנוצרה בשביל נטוש של חוטבי עצים.

אחת הסיבות לבחירתם בסלע שליד המחצבה הישנה כמקום המנוחה הקבוע שלהם, היתה מפני שזה המקום היחיד בשביל שממנו ניתן לראות את הנחלה שלהם - את בית החווה הישן, את הערוגות בגינה, את עצי התפוחים שצימחו פרא, את בריכת המים, את האסם שנבנה מחדש לא מזמן, את שדות המרעה על הגבעות מסביב (שהוזנחו מזמן ובעונה זו שפעו צמחי בת שבע מטפסת וסוזי שחורת העין), את חלק האחו שליד ביתם שהם כיסחו וקראו לו מדשאה, את השביל הקצור באחו התחתון שהם כיסחו וקראו לו שביל גישה - ונדמה שמדלן, שעכשיו ישבה על הסלע, תמיד אהבה להשקיף על כל אלה מנקודת התצפית המיוחדת הזאת.

גרני לא הרגיש כמוה. היא גילתה את הנקודה הזאת זמן קצר לאחר שהם עברו לגור שם, ומהרגע הראשון שהראתה לו אותה, הדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו היה שזה מיקום אידיאלי לצלף שרוצה לירות במי שנכנס לביתם או יוצא ממנו (הוא היה נבון מספיק כדי לא לציין זאת באוזניה. היא עבדה שלושה ימים בשבוע בקליניקה הפסיכיאטרית המקומית והוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא סובל מפרנויה וזקוק לטיפול). לול התרנגולות, הצורך לבנות אותו, תכנון גודלו ומראהו והמקום שבו הוא אמור להיבנות הפכו לנושא שיחה יום-יומי - מרגש כנראה מבחינתה, מעצבן במקצת מבחינתו. לקראת סוף מאי הם קנו ארבע תרנגולות בעקבות הפצרותיה של מדלן, ושיכנו אותן באסם - אבל הרעיון להעביר אותן למשכנן החדש כבר התגבש.

"נוכל לבנות לול קטן ונחמד עם חצר מגודרת בין ערוגת האספרגוס לעץ התפוחים," היא אמרה בעליצות, "וככה בימים חמים יהיה להן צל."

"כן." המילה יצאה מפיו בלאות רבה יותר מכפי שהתכוון.

השיחה היתה עלולה להידרדר אלמלא הוסחה תשומת לבה של מדלן. היא הטתה את ראשה.

"מה העניין?" שאל גרני.

"תקשיב."

הוא חיכה, ולא היה בזה משהו יוצא דופן. השמיעה שלו היתה בסדר גמור, אבל זו של מדלן היתה יוצאת מן הכלל. כעבור רגעים אחדים, כשאוושת הרוח בעלים שקטה מעט, הוא שמע משהו מרחוק, אי שם ממורד הגבעה, אולי מהכביש העירוני שנגמר בתחתית האחו, בהתחלת "שביל הגישה" שלהם. כשהקול התגבר הוא זיהה את הטרטור הייחודי של מנוע 8 צילינדרים גדול מדי ורועש מדי.

הוא הכיר מישהו שנוהג במכונית ספורט ישנה שנשמעה בדיוק כך - פונטיאק ג'י-טי-או אדומה משופצת חלקית משנת 1970 - מישהו שתרועות האגזוז החצופות האלה בישרו את בואו באופן מושלם.

ג'ק הארדוויק.

הוא הרגיש את שרירי הלסת שלו מתהדקים לקראת ביקורו של הבלש שחָלק איתו היסטוריה משותפת מוזרה ביותר, כולל חוויות כמעט-מוות, הצלחות מקצועיות והתנגשויות אישיות. לא שהוא לא ציפה לביקור הזה. למעשה, הוא ידע שהביקור הזה עומד להתרחש מרגע ששמע שהאיש נאלץ לעזוב את היחידה הארצית לחקירת פשעים במשטרת מדינת ניו יורק. והיה לו ברור שהמתח שהוא מרגיש כעת קשור מאוד למה שקרה לפני העזיבה הזאת. היה כאן עניין של חוב רציני, ויהיה צורך להחזיר אותו איכשהו.

חשרת עננים כהים ונמוכים נעה במהירות אל מעבר לרכס המרוחק, כאילו היא נרתעת מהרעש האלים של המכונית האדומה - כעת כבר אפשר היה לראות אותה מהמקום שבו ישב גרני - שעשתה את דרכה במעלה השביל הקצור באחו לעבר בית החווה. לרגע קל הוא התפתה להישאר על הגבעה עד שהארדוויק יסתלק משם, אבל הוא ידע שלא ישיג בכך דבר אלא רק יאריך את תקופת האי נוחות עד למפגש הבלתי נמנע. הוא פלט גניחה החלטית קטנה והתרומם ממקום מושבו על הסלע.

"ידעת שהוא יבוא?" שאלה מדלן.

גרני הופתע שהיא זוכרת את המכונית של הארדוויק.

"אני זוכרת את הרעש," היא אמרה בתגובה להבעת פניו.

גרני העיף מבט אל תחתית המדרון. הפונטיאק נעצרה ליד רכב השטח המאובק שלו במגרש החניה הקטן והמאולתר לצד הבית. המנוע הגדול של הפונטיאק הגביר את שאגתו במשך כמה רגעים של סיבובי מנוע מואצים ואז השתתק.

"ידעתי שהוא יבוא מתישהו," אמר גרני. "לאו דווקא היום."

"אתה רוצה להיפגש איתו?"

"הייתי אומר שהוא רוצה להיפגש איתי, ואני רוצה לגמור עם זה כבר."

מדלן הנהנה וקמה.

כשהם פנו לחזור במורד השביל, העביר משב רוח פתאומי רטט קל במשטח המים החלק, ופורר את הבבואה ההפוכה של הערבות הבוכיות והשמים לאלפי רסיסים בלתי מזוהים של ירוק ואפור.

אם גרני היה מאמין באותות מבשרי רע, אולי היה אומר שהבבואה המרוסקת היא סימן לחורבן מתקרב.