אי-ודאות

השאלה

פרופסור אדם קול, גאון מחשבים והמתכנת הראשי של פרויקט וויזדאם-רוב בחברת IBM, היה נרגש כפי שלא היה נרגש מימיו. עוד דקות ספורות ייחנך ויוכנס לפעולה ה'בייבי' שלו: מחשב-על בעל יכולות פנומנליות, עם כוח חישוב אסטרונומי ביחס ל"ווטסון" הקשיש בן ה-20, מי שנחשב רק אתמול לפאר עולם המחשבים.

את שמו של המחשב החדש, אאוריקה, נתן לו פרופסור קול בעצמו.

האירוע החגיגי נערך במעבדת הפיתוח המרכזית של IBM בנוכחות מאות מוזמנים: מנהלי החברה, ראשי הצבא ופוליטיקאים בכירים, פרופסורים עמיתים ונציגי כלי התקשורת המקומית והעולמית (חלקם רובוטים מבוססי בינה מלאכותית). "אירוע מכונן בתולדות התרבות האנושית", כך הגדירו כותרות העיתונים ומגישי החדשות בטלוויזיה את האירוע שבוע לפני שעמד להתקיים.

מחיאות כפיים קידמו את פרופסור קול בשעה שעלה על הפודיום שהוכן למענו באולם מעבדת הפיתוח. הוא כחכח קלות בגרונו וקירב אליו את המיקרופון, מחכה שרחשי הקהל ייפסקו, ואז פתח בנאומו.

"אנו עומדים בפתחו של העתיד המזהיר ביותר של האנושות," הצהיר הפרופסור בן ה-47, "אין לי ספק שכוח החישוב האדיר יחד עם הבינה המלאכותית המתקדמת ביותר של אאוריקה, יצעידו את אמריקה ואת כל ארצות העולם בעקבותיה לעידן חדש שבמרכזו האהבה האנושית – עידן של קידמה, שלום, ביטחון, ורווחה כלכלית לכל בני האדם על פני הכדור הזה!"

לאחר 'פאוזה' חטופה של שאיפת אוויר, המשיך פרופסור קול בנאומו, מגביר את קולו בלהט אמונתו.

"האתגרים העומדים בפני האנושות אדירים, החל משינויי האקלים דרך מגיפות קטלניות ומלחמות הרסניות ומיותרות ועוד. סיפור ההיסטוריה שלנו עד היום הוא מופלא, אך גם עצוב וכואב והרה אסון, ועם זאת עדיין לא מאוחר מדי לתקן. הנה כי כן, אף שאיש מדע אנוכי, יש לי אמונה רבה בעוצמתה של הנפש האנושית. ולכן, רק אם נשכיל לשלב את כל הטוב שבנו בכל מחשבה ופעולה, אם נדע לרתום לכל פן בחיינו חסד ואמפתיה ואהבה, הרי שנברא מחדש עולם נפלא לעצמנו, לילדינו ולכל הדורות הבאים!"

מחיאות כפיים ליוו את דבריו, וכשניגש אל המפסק הראשי והרים את ידית ההפעלה, נעמד הקהל הרב על רגליו. מחיאות הכפיים הפכו לתשואות נלהבות ורמות, מלוות בקריאות "בראבו!" ובשריקות שמחה, ונמשכו זמן רב.

לאט-לאט שכך הרעש, הקהל התיישב ופרופסור קול פנה אל המיקרופון המובנה במחשב.

"אאוריקה," אמר בקול נלהב, נרגש, ושאל, "מה זאת אהבה?"

מאות נוריות הבקרה בחזית המחשב החלו להבהב בתזזית, ומיד בקע מהרמקולים הנסתרים קול בריטון נעים:

"מחפש..."

כעבור עשר שניות נשמע שוב הקול הנעים, ורחש תדהמה עבר בקהל.

"עדיין מחפש..." הודיע-דיווח אאוריקה, וכעבור עוד עשר שניות שוב נשמעה אותה תשובה וכך גם כעבור עשר שניות נוספות, ושוב...

הקונצרט

(סיפור שקרה באמת...)

האודיטוריום, אולם המופעים הגדול של קיבוץ מַלכִּיה, המה אדם באותו יום חמישי של ראשית יולי שבו עמד להסתיים כנס הקיץ של תזמורת בני הקיבוצים. הקונצרט החגיגי והמסיים של הכנס, של שלוש התזמורות – הקשתנים הצעירים, הנושפים הצעירים ואנסמבל הקשתנים הבוגרים – עמד להתחיל.

על הבמה הגדולה נראו הילדים של תזמורת הקשתנים הצעירים קטנים וצעירים עוד יותר. מקצתם – שהייתה זו, קרוב לוודאי, הופעה ראשונה בחייהם בפני קהל רב כל-כך – בעת שהתיישבו במקומותיהם וסידרו את התווים שלהם על גבי עמודי התווים, עדיין נופפו מדי פעם בידיהם לעבר הוריהם וקרוביהם שבאולם, ואלה השיבו להם נפנוף של אהבה, עידוד ושמחה.

גם בשורה שלפנינו נופף אב אל בתו שעל הבמה, כאילו שולח לה בידו את אהבתו-גאוותו ומעודדה לקראת המבחן המוזיקלי שלפניה. אף שרק עורפו נראה לעיניי, הייתי מוכן להמר, אילו נפניתי להרהר בכך, שעל פניו של האיש 'מרוח' עכשיו חיוך גדול של גאווה והתרגשות. לעובדה שלא הרהרתי בדבר הייתה סיבה אחת פשוטה: אני עצמי, מחייך 'למלוא הרוחב', גאה ונרגש, הייתי עסוק בנפנוף נמרץ לעבר זוהר, בני הכנר שעל הבמה, שהייתה זו בשבילו הפעם הראשונה להשתתף בתזמורת בני הקיבוצים.

אנסמבל הקשתנים – תזמורת בני הקיבוצים
האורות באולם עומעמו, ואל הבמה עלתה מרכזת הכנס. לאחר שבירכה את הקהל ואת הילדים המנגנים, החלה המרכזת לדבר בהרחבה על העושר הפנימי שהמוזיקה מעניקה למנגניה, על החשיבות והכיף של הנגינה בצוותא, על הקיבוצים המארחים ועל התוכניות של הכנסים הבאים. בשלב זה – מכיר את הדברים מניסיוני הפרטי כנער מנגן בחצוצרה לפני כמה עשרות שנים – הפסקתי להתמקד בדברי המנחה, וכעת היו עיניי עסוקות בשיטוט חקרני של היושבים באולם, מחפשות טיפוסים מעניינים או התרחשויות בלתי שיגרתיות.

האור העמום לא איפשר לי להרחיק ראות או לגלות הרבה, אלא שאז קרה הדבר המדהים ביותר אולי שיכול לקרות באולם קונצרטים. התרחש המוזר והבלתי ייאמן כמעט: ברגע שהמנחה סיימה את דבריה, שניות ספורות לפני שמנצח התזמורת הניף את שרביטו כדי להתחיל בקונצרט, ראיתי את האיש בשורה שלפנינו, אותו אב שנופף בתחילת הערב לבתו הצעירה שעל הבמה, מוציא מכיסו שתי ספוגיות קטנות בצבע כתום-צהוב ותוחב אותן באוזניו.

"תראו," לחשתי המום לבתי ולאשתי שישבו לצידי, "האיש הזה שיושב לפנינו משתמש באטמי אוזניים..."

צלילי חלקו הראשון של הקונצרט, "סימפוניית הצעצועים" של מוצרט, כבר נוגנו-נשמעו באולם, כך שלא יכולנו לדבר בינינו בקול רם כדי לנסות לברר ולהבין את שראו עינינו. עם זאת, כך דומה, ריחפו השאלות והתמיהות באוויר: האם ייתכן שהאיש אינו סובל את נגינתה של בתו? האם היא מזייפת, אולי, עד כדי הכרח לסתום את האוזניים? ואם אכן כך הוא, האם היא נענשת על זיופיה האיומים? רגע... אולי יש כאן משהו אישי נגד מוצרט ואולי האיש פשוט לא סובל בכלל מוזיקה קלאסית? או שמא להפך, הוא דווקא אוהב מאוד מוזיקה קלאסית ואינו יכול משום כך לשאת את נגינתם-חריקתם של תלמידים מתחילים? ואולי בכלל מדובר כאן בבריאותו הייחודית של האב – נאמר, למשל, רגישות יתר של עור התוף לצלילי כינור ענוגים, עד כדי כאב ממשי, במקרה הזה אפילו עד כדי צורך באאכ"ך (אטימת אוזניים כינורית כרונית)?

הסתכלתי פעור עין ואישון, כמהופנט, באוזניים שאטמיהן בהקו בחושך למרחוק. כעבור שניות ספורות אילצתי את עצמי לחדול מכך וניסיתי להתרכז ולהפנות את מבטיי ומחשבותיי אל מה שקורה על הבמה – בכל זאת, בני מנגן שם בפעם הראשונה בחייו את "סימפוניית הצעצועים"...

עם זאת, על אף מחויבותי המשפחתית, הבלחתי מדי פעם הצצות מהירות לעבר האיש ה'אטום', ולמשך חלקיקי השנייה הספורים הללו ניסיתי – לשווא כמובן – למצוא פתרון כלשהו לתעלומה. האב הפקוק נראה, באופן טבעי אולי, כמי ששקוע בעולם אחר ולא באולם הקונצרטים.

לאט-לאט קיבל ראשו את הנטייה המוכרת כלפי מעלה, ובשקט היחסי שהשתרר בכל פעם שהתזמורת הגיעה לקטע שקט או לסוף משפט מוזיקלי, הייתי יכול להישבע שאני שומע מכיוונו קול נחרה קלה...

נגינת תזמורת הקשתנים הצעירים הסתיימה, והקהל, האוהד מראש, כיבד את הנגנים ואת מנצחם בתשואות סוערות.

לאחר שניות מספר הועלו האורות באולם. ילדי התזמורת המסיימת ירדו מהבמה והחלו מצטרפים אל משפחותיהם שבקהל, בעוד התזמורת הבאה בתור תופסת את מקומה על הבמה.

שוב הצצתי לכיוונו של האיש בשורה שלפנינו, והבחנתי שהאטמים נעלמו מאוזניו.

מחיאות הכפיים והאור באולם העירו-החזירו אותו למציאות הקונצרט ולא היה ברצונו, כך שיערתי, לפגוש את בתו כשאטמים באוזניו, אלא, סביר להניח, כשהם עמוק בכיסיו.

"ניגנתם נהדר, בן שלי. היה יופי של קונצרט!" אמרתי לבני כשהצטרף אלינו, וחיבקתי אותו בגאווה. מזווית העין ראיתי את שותפתו לנגינה, הכנרית הצעירה, בתו של האיש עם אטמי האוזניים, מתקרבת אל אביה. בגלל המולת חילופי התזמורות ששררה באולם, לא ממש שמעתי את דבריו של האב אל בתו בשעה שחיבק אותה בחום. רק ראיתי חיוך של אושר מתפשט על פניה, ואני מניח אפוא שהייתה זו מחמאה שאמר באוזניה, אולי אפילו משהו בנוסח קצת דומה לדבריי שלי, משהו כמו: "נהניתי מאוד, חמודה שלי... ניגנתם יוצא מהכלל... זה היה ממש קונצרט חלומי..."