החיים אינם חנות ממתקים. הם הדרך לחנות הממתקים

הקדמה
 

נולדתי וחייתי את עשרים ושלוש השנים הראשונות של חיי בקיבוץ עינת. כמו רוב בני גילי, טסתי לחו"ל לאחר השירות הצבאי. הגעתי ללוס אנג'לס, שם עסקתי באילוף כלבים. אחת מלקוחותי, שרון, אשה שאפשר להגדירה כ"מתקשרת"1 עמדה לשנות את חיי. בשיחותינו היא נהגה לספר לי על אירועים שונים בחיי - אירועים אישיים ומחשבות שבהן לא שיתפתי איש, ושעליהם לא היה לה כל מידע קודם, או כל אפשרות לדעת. היא דיברה גם על האל, על התוכנית הגדולה של היקום, ועל תפקידנו בתוכנית זו. הייתי מסוקרן מאוד, אבל אמרתי לה שכישראלי צעיר וחילוני, כדי להאמין בדבריה אני זקוק להוכחה שאוכל לראות במו עיני. תשובתה היתה, שכאשר אוכל להרגיש את ההוכחה בלבי, לא יהיה לי צורך לראותה בעיני. היא הציעה, שבמשך שלושים יום אבקש מהכוח העליון הוכחה לקיומו.

וכך, מבלי לספר אפילו לחברי הקרובים ביותר, שמא יחשבו שדעתי השתבשה עלי, התחלתי לבקש אות לקיומו של כוח עליון. יום אחד הזמין אותי חברי הטוב, משה לארוחת ערב שבת אצל מכרה שלו, ואמר לי: "כדאי לך לבוא, יהיו הרבה אנשים, וגם שרון תגיע." רציתי להיענות להזמנה, אך ויתרתי עליה בגלל אורח מישראל שהתארח אצלי. למחרת בבוקר התקשר אלי משה ובקול נפעם אמר: "לא תאמין מה קרה אתמול בלילה..." כעבור עשרים דקות הוא כבר ישב אצלי בסלון, וסיפר לי כיצד בסוף ארוחת הערב ניגשה אליו שרון ואמרה לו: "אני רואה שתי נשמות אשר רוצות ליצור איתך קשר." משה ביטל את דבריה בזלזול, ובהלצה הציע לה לבקש מהנשמות להתקשר אליו. שרון רק הוסיפה: "אני רואה שהאחת נערה, והשנייה ילדה. אני מקבלת את שמותיהן - שרה וחנה.

אתה מוזמן לשאול את אמך, ואותה בלבד, מי הן. "משה שב לביתו, ועוד באותו הערב התקשר להוריו בישראל. מכיון שאביו, ניצול מחנות ההשמדה, לא היה בקו הבריאות, הוא דיבר רק עם אמו. הוא שאל אותה אם שמעה פעם על שתי נשים בשם שרה וחנה? תשובתה השאירה אותו פעור־פה. היא סיפרה לו שלאביו היו ארבע אחיות, ששם הבכורה היה שרה, ושם הצעירה היה חנה. בסלקציה שעברה המשפחה באושוויץ הופרדה ממנה חנה הקטנה, ונשלחה לעמוד בתור לתאי הגז. שרה, אשר עמדה בשורה עם אלה שנבחרו לעבוד, הבינה מיד את המתרחש, עזבה את השורה, ועברה לעמוד לצִדה של חנה בקבוצה שלה, כדי שאחותה הקטנה לא תלך אל מותה לבדה. וכך, יד ביד הן צעדו לעבר מקלחות הגז. כעשר דקות לאחר שמשה עזב את דירתי, בעודי מהרהר במה ששמעתי, שמתי לפתע לב שכל זה התרחש בדיוק שלושים יום לאחר שהתחלתי לבקש סימן לקיומו של כוח עליון. עכשיו נותרתי גם אני פעור־פה ולבי לא ידע מנוח.

מיהרתי לביתה של שרון וסיפרתי לה על ההתרחשות. לה לא היה כל מושג מי היו שרה וחנה, או שבאמת התפללתי במשך שלושים יום, כפי שיעצה לי. לאחר ששמעה את סיפורי, היא חייכה ואמרה: "אתה רואה, אמרתי לך שלא צריך לראות בעיניים, מספיק שמרגישים בלב." ומובן שהיא צדקה! אהבה ושלווה ברמות שלא ידעתי על קיומן מילאו אותי במשך חודשים רבים. התחושה שהגעתי הביתה ומעכשיו יהיו הדברים שונים היתה לחלק בלתי נפרד מהווייתי, והיא מלווה אותי מאז ועד היום. הידיעה שלכל דבר יש סיבה, גם אם אינני מבין אותה בזמן הזה, עשתה אותי לאדם שלֵו יותר, ועזרה לי במשך השנים להתגבר על משברים אישיים. אחת המחשבות הראשונות שעברו בראשי היתה, שאילו הייתי מודע לרעיונות ולרגשות הללו בתקופת נעורי, הייתי מתמודד עם קשיים ותסכולים באופן שונה לגמרי. במשך הזמן גרמה לי המחשבה הזאת לחזור לבית הספר, הפעם כמורה. כך מתאפשר לי לעזור לבני נוער ככל שאני יכול. לכן כתבתי ספר. אני מקווה מאוד שאתם, הקוראים, תמצאו בו שימוש בלכתכם בדרך החיים שבה בחרתם.

"מסע בן אלף מיילים, מתחיל בצעד אחד"

פתגם סיני

כשאנו צועדים בדרך החיים, עומדות לפנינו שאלות רבות. אחת החשובות שבהן היא, "באיזו דרך אבחר?" מטרתה העליונה של נשמתנו היא להתאחד עם "מקור הכול". על מנת להשיג זאת, הנשמה נכנסת לגוף הפיזי, ומתחילה במסע רצוף שיעורים והזדמנויות להבחין בין הנכון ללא נכון, ובין טוב לרע. אנחנו מקבלים אינסוף הזדמנויות לצמוח ולהגשים את מטרת חיינו הנעלה. הבנה זאת תעשה את הבחירות בחיינו קלות הרבה יותר.

הגמול האמיתי שהנשמה מבקשת הוא התמזגות מחודשת עם מקור היצירה של היקום. אירוע זה, כפי ששמעתי, הוא כל כך נפלא, נהדר ומלא באהבה, שאין לתארו במילים, ועל כל אחד לחוות אותו בעצמו. בחלקים מסוימים של העולם נקרא שלב התפתחות הזה של הנשמה "נירוונה". באחרים הוא מתואר כהגעה לשלמות. בדרכה לקראת השלב הזה, משתמשת הנשמה שלנו בגוף הפיזי על מנת ליצור לעצמה הזדמנויות לבחור ולפעול כאותה אהבה טהורה, שהיא מהותה. הנירוונה היא הממתק הגדול ביותר ביקום, והיחיד החשוב באמת. חשוב ביותר שנזכור מדוע אנחנו כאן, שאם לא כן אנחנו עלולים לבחור בהתנהגות שפוגעת בזולתנו ומרחיקה אותנו ממטרתנו. אולם בהיותנו בגוף הפיזי, פעמים רבות אנו שוכחים את המטרה המקורית להיותנו כאן, ואנו בוחרים בדרך אחרת, דרך חיים שונה. לעתים אנו חושבים ונוהגים כאילו אנחנו בחנות ממתקים בסגנון "אכול־כפי־יכולתך". ומכיוון שהחיים קצרים, אנחנו דוחפים, חוטפים, וממלאים את כיסינו מכל הבא ליד. אנחנו עושים זאת מבלי לשאול אם זה נכון בשבילנו. אנחנו עושים זאת מבלי לשקול אם אנו עומדים לפגוע בעצמנו או באחרים תוך כדי כך. לעתים תכופות אנחנו פוגעים בסופו של דבר בקרובים לנו ביותר, ובעצמנו. אנחנו שוכחים שכדי להתפתח, איננו יכולים לעמוד במקום אחד ולזלול ממתקים. עלינו לבחור בדרך שתוביל אותנו לחיות באיזון עם החיים סביבנו.

החיים אינם חנות ממתקים, אך אם נבחר בתבונה, הם המסע בדרך המובילה לחנות ממתקים. זהו מסע רצוף אי ודאות, ואם נרצה להגיע ליעדנו הסופי, עלינו להיות מודעים למטרות שהצבנו לעצמנו לפני שהתחלנו את המסע. לא תמיד אנחנו זוכרים שמטרתנו בחיים היא להתקרב למקור הכול, ושקִרבה זו תציב אותנו ב"חנות הממתקים" הגדולה והכדאית ביותר ביקום - במרכז אהבתו של האל. לא תמיד קל לזכור זאת, משום שלעתים אנחנו חשים רחוקים ממנו. לשם כך כתבתי את הספר הזה - כתזכורת למה שחשוב בחיים.

לפני שנמשיך, רצוני לגעת בנקודה אחת. הבורא הוא משהו שאיננו יכולים להבין או להגדיר במלואו. במרוצת הדורות כינו אנשים את הבורא בשמות רבים: אלוהים, אל, אלה, הוא, היא, מקור הכול, הרוח הגדולה, האב, ועוד שמות רבים אחרים. בספר הזה אני משתמש במונחים מגוונים, אבל יותר משחשוב לבחור את התווית הנכונה, נסו לחוות את הבורא בלבבכם. החיפוש אחר הצד הרוחני של החיים מתחיל על פי רוב כאשר אנחנו חשים משהו, לא כאשר אנחנו חושבים על משהו.