25 ביוני 1968
החברים החליטו לרדת מההר אל חלקות האדמה של הקבוצה בביתניה. להיפרד. הם לא שיערו את שעמד להתרחש. הם היו כשלושים וחמישה בוגרים וכחמישה־עשר ילדים ונוער. הם ירדו בזהירות, בטור אחד, בשביל הצר שהיטשטש ונעשה סמוי מהעין. קוצים וסידריות שרטו בהם. היו שמעדו, חבר הציע יד לסייע. המדרון נעשה תלול יותר ככל שהתקדמו. האנשים החליקו, נאחזו בקוצים, אינם מצליחים לבלום את ההידרדרות. חברים אחדים פרשו, פילסו לעצמם דרכים חלופיות בין קוצים ודרדרים ונעלמו מעבר להר. הממשיכים נחלשו, המדרון היה חזק מהם. השתררה אנדרלמוסיה, צעקות וטרוניות, שהסיטו את עיניהם מלראות את דרכי המילוט וההצלה. האוויר היה מחניק ואפל. חברים ניסו להיאחז בכל זיז סלע וענף שיח, מתאמצים לכבוש לעצמם מקום מנוחה, דוחקים הצידה את חבריהם. אחרים יצאו מהשורה, משתדלים להימלט, אבל מתגלגלים למטה, מתנגשים זה בזה, מסתבכים יחד לגוש אחד השועט במורד ההר ומתרסק בשדות ביתניה.
מעוצמת ההתרסקות הקיץ איתן מהסיוט שטרף את שנתו. הקלה הציפה אותו, אף שליבו הלם בעוז וידע שהמציאות שהוא מתעורר אליה היא רק המשכו של החלום. בתיה ישנה לידו שינה רגועה ושקטה. הוא קם, התלבש ויצא אל מרחבי הגבעה שבה התנהלו חייהם במשך עשרים ושתיים השנים האחרונות. זה היה לילם האחרון על הגבעה.
הוא התיישב בפאתי הכביש היורד מהיישוב והביט מזרחה באור האפרפר של סוף הלילה. גל העד, הבריכה, קיבוצי העמק, הכינרת והרי הגולן. הוא פקד על עצמו לכבוש את הבכי שעלה בגרונו. שעה ארוכה נשאר יושב כך, אפוף בשקט שסביבו.
הוא חש בתנועה במורד הדשא, בקדמת גל העד. תזוזה. תחילה חשב שזהו בעל חיים, אולי תן. אך כשאימץ את עיניו, הבחין שזו דמות אדם המתרומם משכיבה. הוא הכיר את גבו הרחב וראשו הכפוף של מאיר. הדומייה עטפה את שניהם. איתן הביט בו בשעה שהזדקף לישיבה וחבק את ברכיו. הוא נראה לאיתן מכוּוץ וקטן. מה עובר לו למאיר בראשו, הרהר. לא פחות מחייו של איתן עצמו, גם חייו של מאיר התהפכו עליו במערבולת האירועים של השנה האחרונה, וייתכן שאובדנו אף גדול יותר מזה של איתן. מה היה אומר למאיר אילו נפגש איתו עתה פנים אל פנים? שיחות שנפתחו ביניהם במהלך השנים נסגרו בחישוק שפתיים ובהכרה גוברת שמילים לא יוכלו עוד לגשר על התהום, ולא היה לאיש מהם הכוח ולא גדולת הנפש להניח את היריבויות כדי להציל את בניין החברוּת מתוך בניין האבנים.
כשהפציע אור השחר במזרח, קם איתן לאיטו. הוא חש כמו קורע עצמו בכוח מחייו שלו. עוד מעט יבואו רִכבֵי הפינוי. הוא פנה אל שביל המוביל לחדר האוכל, לפרדה אחרונה מהדי השמחות והעצבונות והמלחמות והתעייה המרה של חייהם המשותפים על הגבעה.
פרק ראשון
החולמים
1.
אפריל–ספטמבר 1932
כשהתעורר למוחרת הלילה הראשון שלו בארץ ישראל, השתומם מאיר על השעה המוקדמת. עוד לא שבע והשמש מאירה כמו היה זה אמצע היום. הרחק מעבר לים, בבית שעזב מאחוריו אך לפני שבועות ספורים, ענני סערה הולכים ומתחשרים, והתחזיות, גם הפוליטיות, קשות. מאיר חבט על ירכו כדי לגרש את הרוח הרעה. כאן, בכפר הנוער, השמש החמימה של ראשית אפריל מרצדת על העלווה הירוקה של עצים רחבי נוף וצל. אתמול כשהגיע עם שאר חבריו למסע, היישר מנמל תל אביב, הִכו בו האור והצבעוניות של הפריחה האביבית, המקשטת את רחבת האבן שבכניסה אל הכפר. הוא הסתחרר מתחושת החופש המתפרץ, מהקריאות ומהדיבורים בעברית של בנים ובנות מחניכי הכפר, בבגדי עבודה בצבע חאקי, שעברו בחצר והניפו את ידיהם לשלום לעבר הבאים.
מאיר התיישב במיטתו והסתכל בעיניים ממצמצות אל עבר פתח האוהל. הוא חלק את האוהל עם שני חבריו למסע, ירוחם ואלברט. אלברט, גבוה, רזה ומלא מרץ, לא היה במיטתו, אך מהכיוון של ירוחם עלו נשימותיו הכבדות. זה הלילה הראשון שהם זכו לישון בו ברציפות, אחרי יממות ללא שינה, מעוצמת הציפייה שמילאה אותם מאז עזיבתם את הבית. נרגשים עמדו יום ולילה ליד מעקה הסיפון, בולשים במבטיהם אחר סימנים ראשונים לחופי הארץ. כאשר ירדו אל החוף, עוד לא הספיקו להירגע ולקלוט את המתרחש סביבם וכבר הועלו על משאית קטנה והוסעו לכפר הנוער. הם היו חמשת הנערים הראשונים של "עליית הנוער", כולם בני חמש־עשרה. רֶחה פרַיאֶר היא שיזמה את עלייתם ודוקטור תיאודור, מייסד ומנהל כפר שמן, השיג עבורם סרטיפיקטים, אישורי עלייה, וקלט אותם לכפר. מאיר חש גאווה כאשר הדהדו בו דברי הברכה שהשמיע דוקטור תיאודור לכבוד בואם.
"אני יודע את תלאות הדרך שעברתם," הוא אמר להם. "אני מעריך את אומץ ליבכם, לעזוב את המשפחה ולהגיע לבד אל עולם חדש. אבל כאן לא תהיו לבד. אני מאמין ויודע שבתוך זמן קצר תלמדו לצמוח מכל מה שהמוסד שלנו יודע להעניק. שמרו על כוחכם לפעול על־פי מצפונכם. אנחנו נעשה הכול כדי להקל עליכם. ודעו – אם תתקשו, דלתי פתוחה לפניכם תמיד."
כשיצאו מביתו, היה מאיר חדור ביטחון ואמונה בדרך שבחר בה. האיש נראָה בעיניו כמו אב מגונן, מורה ומחנך, שמאפשר חירות בתוך מסגרת ערכית שהלהיבה את דמיונו.
מייד התנער ממחשבותיו ונחפז אל המקלחות. ליד פתח האוהל נפנה והביט שוב לעבר ירוחם. אם הבין נכון, אתמול הורה להם המדריך להתייצב בשעה שבע וחצי בחדר האוכל. "ירוחם, בוקר טוב. קום, ירוחם, מאוחר."
כששב אל האוהל, לבוש בבגדי החאקי, טמן את בגדי "הגולה" בתיקו, ואת התיק דחק עמוק מתחת למיטה. הוא חש משוחרר, כאילו השיל מעליו תלאות של אלפיים שנות גלות ונעשה לבן הארץ, כמו הנערים והנערות שראה אתמול. הוא התבונן בהם בשעת הארוחה בחדר האוכל, בחברותא שלהם, בנים ובנות יחדיו בבגדי העבודה. כמה טבעיים נראו לו השיתוף והפשטות שבה אכלו ודיברו וצחקו ופינו את כלי האוכל ובאו ויצאו בהמולה, קן דבורים מזמזם ופעיל. יותר מכל דבר אחר הוא רצה לחוש בבית, להיות לאחד מהם, להביא תועלת.
קולו של אריק, המדריך, חדר את מחשבותיו. מאיר התבונן בו והתקנא בבקיאותו בעבודת החקלאות ובענפים השונים של הכפר. הוא היה כבן עשרים, יליד הארץ, שרירי, שערו הבהיר ממלא את ראשו ומסתיר את אוזניו. הוא אמר, בעברית מתובלת ביידיש: "בתקופת הביניים, עד תחילת שנת הלימודים בספטמבר, סדר היום יהיה כזה: בבקרים, מהשעה שמונה ועד אחת־עשרה, אתם מצטרפים לעובדי הכפר על־פי צורכי המשק. לאחר מכן, עד שעה אחת אתם חופשיים, כולל ארוחת הצוהריים. מהשעה אחת עד חמש אנחנו עובדים ולומדים חקלאות. כל שבועיים נתרכז בענף אחר, נלמד ממגוון הידע של הענף ונבצע עבודה פיזית בו. השבוע נתחיל ברפת." אריק השתהה והביט סביבו. "האם כולם מבינים את התוכנית? יפה, אני רואה שאין שאלות. בערבים נארגן לימוד עברית, סקירה של העיתונים ולימודי חגי ישראל, השבת והמסורת, בצביון של החלוץ הבונה בית לאומי בארץ ישראל."
מאיר לא התעניין בחקלאות, אבל היה להוט לקראת האפשרות לבנות את חייו החדשים.
אריק המשיך והסביר שבראשית ספטמבר מתחילה שנת הלימודים הרשמית של כל חמישים חניכי השכבה ואז תחולק השכבה לחמש קבוצות, וכל קבוצה תהיה אחראית לניהול עצמי של ענייניה. "אני מצפה שתנצלו היטב את החודשיים שנותרו לנו עד תחילת ספטמבר, ותהוו דוגמה לכל השכבה הבוגרת בכפר," אמר לסיום.
מאיר חש גאווה והנאה להימנות עם המובילים והחלוצים. לאחר זמן, כשהתרגל, כתב מכתב ארוך, ביידיש, להוריו היושבים בברלין:
שלום אימא, אבא ויאצק הקטן,
מה שלומכם? אני מקווה שקיבלתם את המכתב האחרון ששלחתי לכם מנמל העגינה שלנו באיטליה. פגשתי שם את יענק'ל, הבן של השפיצרים, והוא סיפר לי שהוא הצליח להשיג סרטיפיקטים והוא פועל להביא את המשפחה שלו לארץ. אבא, אני מבקש, תשכנע את אימא. לפי הידיעות שמגיעות מגרמניה, אין לכם מה לחפש שם. העתיד הוא כאן, בארץ ישראל.
גם בחלומות הפנטסטיים ביותר לא הייתי יכול לדמיין לעצמי את הגן עדן שאליו הגעתי. רק כשלושה שבועות עברו מאז בואנו, וכבר אני מרגיש פה כמו בתוך משפחה. אימא, דאגת בקשר לשמיכת הפוך. מזל שלא הייתה, כי היא כנראה מיותרת כאן. אנחנו גרים באוהלים, ויש חדר אוכל משותף. אנחנו לומדים ועובדים. בכלל, צריך להתרגל לזה. שמתי לב שמאז שאני כאן, אני מדבר בלשון רבים: 'אנחנו'. הכול 'אנחנו' עושים יחד. אתמול סיימנו את ההשתלמות בלול התרנגולות. לפני כן למדנו ברפת על הפרות. הכרתי חברים, רובם עולים חדשים כמוני, אבל ישנם גם כמה ילידי הארץ ואתם הלוא מכירים אותי. אני לא יכול להיות בשקט, וכרגיל כולם מתחברים איתי. עכשיו המדריך הארצישראלי שלנו, ששמו אריק, הטיל עליי את המשימה לרכז את כל הקבוצה שלנו, שבינתיים יש בה ארבעה־עשר חניכים. אנחנו נרגשים כי בעוד שלושה ימים, ב־4 ביולי, יצטרפו לשכבת הנוער שלנו בערך חמישה־עשר חניכים חדשים לגמרי, 'מן היישוב', כמו שאומרים כאן, ועוד בערך חמישה־עשר נוספים, חניכים ותיקים, שלמדו פה בשכבת הילדים עד גיל ארבע־עשרה והם עולים לשכבת הבוגרים. הם מנצלים את ההזדמנות שהכפר מאפשר לעבוד בעבודות הכפר במשך החופש הגדול וכך לחסוך כסף לשכר הלימוד.
אני מחכה ליום שגם אתם תגיעו וסוף־סוף נכה שורש. כתבו לי וספרו מה קורה בבית. נשיקות ליאצק.
שלכם,
מאיריק
~
הרחבה שבתוך חומות הכפר נראתה שוממה כשנכנס איתן בשער המקומר. השעה הייתה שעת צוהריים וזה עתה הגיע באוטובוס המקרטע, דרך לוד, מהתחנה המרכזית בירושלים. הוא ירד מהאוטובוס, על גבו תרמיל ובידו תיבת עץ קטנה, והוא מוכן ומזומן להשקיע את כל־כולו בעבודה שתידרש על מנת לאפשר לו את הלימודים והשהות בכפר הנוער. בקוצר רוח ייחל ליום הזה, ראשית חייו החדשים כחניך שכבת הבוגרים בכפר שמן. במכתב אישי שקיבל ממנהל הכפר כתב לו דוקטור תיאודור שהוא רואה בשכבת הבוגרים את "גולת הכותרת" של הכפר, שמטרתו להעמיד בוגרים, שבתום שנתיים של לימודים, "יגשימו התיישבות חלוצית ברוח הערכים שאותם אנו מקפידים לפתח." בשביל איתן בן החמש־עשרה, ערכי החלוציות, העבודה ויישוב הארץ היו האידיאלים שעיצבו את חייו ואת שאיפותיו.
מצידה המזרחי של החצר הגדולה קרבו אליו כמה נערים ונערה, ובידם שלט בכתב יד: "ברוכים הבאים!" הם היו נרגשים כמוהו ובירכו אותו בחגיגיות. מי אתה, מה שמך, מאיפה אתה בא, שאלות מכל עבר. איתן הנבוך מלמל: "אני... קוראים לי וולך איתן, ואני מירושלים."
"שלום, וולך איתן, ברוך הבא," אמר לו אחד מהם, לבבי, חייכן ומלא רצון טוב. "אני כהן מאיר, ואנחנו פה מהשכבה הבוגרת. אל תתבייש. כולנו די חדשים פה. אני מרַכז את הקבוצה שלנו, ואתה שייך אלינו. הינה, זהו ירוחם, ירוחם אלימלך, גם הוא חבר הקבוצה, והוא ייקח אותך אל אריק, המדריך שלנו שיסביר הכול. נתראה בערב בחדר האוכל."
השמש קפחה על הראש, ואבני הרחבה הגדולה הקרינו את החום הלוהט. הם עברו את החומה צפונה אל מתחם הבוגרים.
דמותו החסונה של המדריך, רעמת שערו, אופן דיבורו, הזכירו לאיתן את המדריכים שפגש בקן של תנועת הנוער העובד ושתמיד רצה להידמות להם. לשאלתו השיב איתן בקצרה, "אני ירושלמי, משכונת כרם אברהם, יליד הארץ. לפני חצי שנה אבא שלי נפטר פתאום, ופרנסת הבית נפגעה. אבא שלי עבד במאפייה בשכונה. הלימודים בתיכון בירושלים כבר לא היו אפשריים לי. על כן הגעתי לכאן, במטרה לעבוד, לחסוך וללמוד."
"ממכתב הפנייה שקיבלנו ממך, עולה שאתה הכרת את האבא של הנוער העובד, דוד כהן, והוא שעודד אותך בכיוון של כפר הנוער."
"נכון," אמר איתן. "הוא ידע כמה חשובים לי התנועה וההגשמה, וגם המשך הלימודים, ואמרתי לו שאני רוצה לקחת חלק במפעל ההתיישבות בכלל." איתן נמנע מלהעלות את עניין המחיר הכבד שנאלץ לשלם על בחירת דרכו ביחסיו הקשים עם הבית.
אריק הביט בו בעיניים טובות. "באת למקום הנכון. שיהיה בהצלחה, איתן."
באוהל שהוקצה לו מצא איתן על מיטתו חבילת בגדים, לבנים, נעליים וכלי רחצה. אֵם הבית דאגה לצייד אותו מראש בכל הדרוש.
*המשך הפרק בספר המלא*