בעקבותיו

פרומים

היא רצה בכל הכוח כדי להשיג את האוטובוס. רצה וצעקה לכיוון האנשים בתחנה שיעכבו את הנהג עבורה, מושיטה ידה קדימה כדי שיבחינו בה.

קו שישים ושמונה — מהתחנה המרכזית בירושלים לכיוון האוניברסיטה העברית בהר הצופים. היא לא איחרה, אבל כשראתה שהשעון לטובתה, החליטה הילה לנצל זאת ולהקדים אפילו יותר. היא הכניסה את הטלפון לתוך התיק כדי שתוכל לרוץ טוב יותר, ואז תמכה בכתפיית התיק ביד אחת ובשנייה הרימה מעט את השקית שבתוכה ישבו להם שני קלסרים. תמיד טוב להגיע מוקדם. היא התיישבה במושב הראשון, בקדמת האוטובוס, והניחה את התיק על ברכיה.

שנת לימודים חדשה התחילה. את שנה א' חתמה בציונים 96, 97, 98, והיא ידעה שתעשה הכול כדי לא ליפול מהם השנה. היא לא הייתה המצטיינת היחידה, אבל מתוך כל החברים הקרובים הממוצע שלה היה ראוי להערכה. וגם בשנה זו בכוונתה להמשיך את מסורת העבודה הקשה שסיגלה לעצמה. בלי איחורים. בלי היעדרויות. בלי דחיית מטלות. בלי ויתורים. רק עבודה קשה וחסרת פשרות, דרך שהוכיחה את עצמה, גם אם ויתרה על כמה ערבים חגיגיים עם המשפחה ועל שבת עם חברים פה ושם. נכון שחשוב לשמור על קשר עם חברים מהתיכון, אבל... להתקבל לחוג למשפטים לא היה עניין ברור מאליו.

מאז שזכרה את עצמה רצתה את זה בכל מאודה. כשהייתה ילדה קטנה חלמה להיכנס לבתי משפט, לעזור לאנשים להוציא את הצדק לאור, להקים משרד עורכי דין מצליח משלה, ולהתקדם הכי רחוק בתחום, כמה שרק אפשר.

הדרך להתקבל למשפטים באוניברסיטה לא הייתה קלה אבל כבר כשהתחילה ללמוד הבינה שהמאבק לא הסתיים. היא גילתה חוג תובעני, וקולגות תחרותיים מאוד, כך שבשום שלב לא יכלה להרשות לעצמה לנוח על זרי הדפנה. והדרך עוד ארוכה לפניה, השאיפה לא עוצרת כאן. היא ממשיכה לאורך כל הדרך כדי להוציא ממוצע גבוה, לעבור בהצלחה את מבחני הלשכה ובהמשך להתקבל לתואר שני.

וכדי להצליח, הילה מסכמת לעצמה, צריך לסיים בהצטיינות, צריך להשקיע, צריך לרוץ. אין זמן לשום דבר אחר.

האוטובוס עצר ליד הכניסה לאוניברסיטה. עשרות הסטודנטים שגדשו אותו ירדו ופקקו את הכניסה. הילה נדחסה בין כולם, מזהה קבוצה של סטודנטים שהתחברה אליהם בשנה האחרונה, ושלפה את כרטיס הסטודנט כדי להציגו לשומר. הטלפון שלה צלצל. זאת הייתה שיר, סטודנטית עמיתה ללימודים.

"הילה! את כבר כאן? תגיעי לאולם שליד הקפטריה. תלו כאן הודעה לסטודנטים למשפטים שנה ב'. אני מחכה לך!"

הילה הרגישה לא בעניינים. איך חברתה כבר הייתה שם ועודכנה לפניה בהודעות החשובות?

תוך פחות מדקה הייתה לצידה ושתיהן בהו במודעה גדולה שניצבה מולן. סביבן התגודדו סטודנטים נוספים שהספיקו להגיע ולנעוץ מבטים. על מה הדרמה? הילה קראה בקול את השורות הראשונות.

"חובת הסטודנטים בפקולטה למשפטים שנה ב'," המילים ריצדו מול עיניה. חובה? עכשיו? נוסף לכל החובות שעוד מתוכננות להיות לנו? נוסף לכל הסיכומים, מטלות הקריאה, החיפוש האין־סופי בספרייה, הלילות הארוכים מול מסך המחשב, עוד חובה?

"אוף." סיננה.

היא מיהרה לתור בעיניה אחרי איזו שורה שתרכך את הידיעה, אולי שורה במילים קטנות שתגיד שהחובה היא לא ממש חובה... אולי זאת מודעה ישנה, שנועדה לפקולטה למשפטים לפני כמה שנים. לא, לא נמצאה שורה כזאת. המודעה המעצבנת עמדה שם, איתנה, פונה אליה ולכל חבריה.

חלק מחובות הסטודנטים היה להתייצב לשלוש שעות שבועיות לפחות בעמותה או בגוף הפועל למען הקהילה. על ההתנדבות היה להתבצע בעמותה רשומה ויש לדווח פעם בחודש על ההספק.

"כל דיחוי בהשתבצות הסטודנט..." הילה קראה בקול את השורות התחתונות, "יביא לעיכוב במבחני הסמסטר..." היא נאנחה. טוב. לא צריך לשקוע לתוך הבאסה. עדיף להתרגל לעובדה שזאת תהיה שנה עמוסה. לימודים, עבודה, פרויקט פר"ח ו... התנדבות.

"במקום להמשיך ולחשוב, עדיף לי למהר ולשריין מקום באחת העמותות האלה," חשבה בקול רם. "ככול שאתרגל לעובדה הזאת מהר יותר, כך יהיה טוב יותר."

התיק היה כבד על הגב. לפני שיצאה מהאוניברסיטה עוד הספיקה לקחת כמה ספרים מהספרייה כדי שלא יתפסו לה אותם. חלף שבוע מפתיחת הסמסטר והיא כבר הכינה את טבלת הספק שיש למרקר בה מה שהספיקה לעשות. עכשיו היא בדרך לסמן וי על אחת הרשומות.

השמש הציקה לה, אבל היא לא אפשרה לשום דבר להפריע. בידה היה פתק קטן שבו כתובת העמותה שבחרה להתנדב בה — עמותת "גיל". בין העמותות שהופיעו ברשימה, זאת נראתה לה האופציה הסבירה ביותר. העמותה סייעה לנזקקים ואספה עבורם מצרכי מזון, ואותם חילקה מדי שבוע באריזות.

רחוב ירמיהו, קרוב לתחנה המרכזית בירושלים, שיננה לעצמה. היא מצאה די מהר את הכתובת, הקישה קלות על דלת הכניסה ונכנסה פנימה. עוד לפני ששאלה מיהו האחראי, קרבה אליה אישה מאירת פנים. "שלום לך! את בטח הילה. איתי דיברת בטלפון."

הילה הנהנה קלות והביטה סביב. המקום היה חדר מרכזי אחד גדול וארוך, מלא בארגזים פזורים, מדפים גדושים במצרכי מזון ונייר דבק חום שהופיע בכל מקום. מלבדן ראתה הילה בחור שעמד בפינה מרוחקת. הוא עבד במרץ ולא הבחין בהן.

"אני עדנה. בעלי ואני הקמנו את העמותה הזאת, שהתחילה מגמ"ח קטן אצלנו בבית. זה היה לפני שלוש שנים, ומאז אנחנו פשוט לא יכולים להפסיק בעשייה. ארגזי המזון האלה נהיו כל עולמנו," סיפרה בחיוך רחב. "אז את סטודנטית למשפטים? איזה יופי!" עיניה קרנו.

הילה שוב הנהנה קלות תוך כדי סקירת המקום. "אז כאן אני אמורה לעבוד? כמה שעות שבועיות... כאילו, כאן? בחדר הזה?"

האישה חייכה. "לא המלון חמישה כוכבים שציפית לו, אה?"

הילה צחקה במבוכה. "לא, לא, זה לא העניין... פשוט אני..."

"אולי פשוט אסביר לך מה את צריכה לעשות, בסדר?"

שתיהן הלכו לאורך החדר, והאישה הצביעה על המדפים. "יש לך כאן שימורים, ממרחים, עוגיות, קמח, סוכר, אורז... את איתי?"

הילה הנהנה.

"את צריכה לדאוג שבכל ארגז יהיו שניים מכל דבר, אלא אם נדריך אתכם אחרת. בואי, תניחי את התיק ליד השולחן ומצידי את יכולה להתחיל. שם יש לך שתייה קרה. ואם את צריכה אותי פשוט תקראי לי, אני תמיד בסביבה."

עדנה נעלמה בקצה השני של האולם. הילה הורידה את התיק מהכתף בכבדות. כשנחת על הרצפה השמיע התיק צליל חבטה, כאילו הפילו אבנים על הקרקע. היא התעלמה מהכאב בכתפה, פלטה אנחת ייאוש והפשילה שרוולים.

"אורז. תירס. ממרח שוקולד. קופסת עוגיות. רסק עגבניות. סוכר. קמח... אורז. תירס. ממרח שוקולד..." מטלה להגשה. קריאת מאמרים. הכנת פעילות לחניך בפר"ח. לאסוף ספר מהספרייה. להכין הרצאה של חמש דקות ליום חמישי. להדפיס סיכומים...

כבר שלושה שבועות שהילה התנדבה בעמותה מדי שבוע, זאת נוסף למטלות האחרות שלה, והיא לא סבלה, כך סיכמה עם עצמה. היה אפילו כיף לראות את עדנה מנהלת העמותה ואת בעלה קורנים מאושר בכל פעם שראו את ערמות הארגזים המוכנים. העניין הוא, שאיך, איך היא יכולה להתנדב בנחת כשבראשה מצטופפות להן מיליון ההרצאות שכבר שמעה במגוון קורסים? השנה הרי הבטיחה לעצמה שתשקיע אפילו יותר, שיהיה לה ממוצע גבוה אפילו יותר, היא רוצה להיות הראשונה בכיתה. אז היא לא סובלת, היא פשוט רוצה לסיים עם זה.

היא הדביקה ארגז נוסף ונזכרה שלא חזרה לשיחת טלפון מבחור שהציעו לה להכיר. היא פשוט לא יכלה, לא הספיקה, לא רצתה... היא לא רואה את עצמה מתחילה קשר זוגי כשכל כך הרבה מטלות יושבות לה על הראש.

קול טריקת דלת ניער אותה ממחשבותיה והיא הרימה את הראש לכיוון הכניסה. מייד זיהתה את הבחור שנכנס פנימה, היא ראתה אותו ביום הראשון שלה פה.

"שלום. סליחה שהבהלתי אותך."

הילה חייכה לעברו. בחור גבוה, תלתלים קטנים חומים, תיק על גבו ועל פניו חיוך גדול ועיניים מלאות...

"מה? לא..." מלמלה. "לא קרה כלום, זה בסדר."

הוא הביט בה בחיוך והוריד באיטיות את התיק מכתפו. "עדנה כאן?"

הילה הנידה. "היא באה והולכת."

"או־קיי, אז נתחיל לעבוד ו... נראה אותה כשנראה אותה," צחק.

היה בו משהו שגרם להילה לחייך. הוא נראה רגוע וזה היה לה מוזר. אם גם הוא מתנדב כאן, אז ודאי גם הוא סטודנט. מעניין מאיפה. גם הוא בדרכו להיות עורך דין? אם כן, למה הוא נראה כזה שלֵו כשמחכות לו ערמות של מטלות?

היא הביטה בשעון שעל הקיר. "השעה חמש ורבע. כשעדנה תבוא אני אעיד בשבילך מתי הגעת."

הוא הרים את גבותיו. "תעידי בשבילי? אני לא חושב שזה כזה קריטי בשביל עדנה מתי הגעתי."

הילה משכה בכתפיה. "אתה יודע, בשביל הדו"חות."

הוא הניח שלושה ארגזים על השולחן שמולו. "דו"חות?"

הילה השליכה שקית אורז לארגז המונח בסמוך אליה ושקית קמח לארגז אחר. "כן, של הדיווח לאוניברסיטה... אתה לא סטודנט?"

הוא הנהן. "סטודנט, כן."

"אז כדי להוכיח שאכן ביצעת את החובה שלך, מגישים דו"חות שעדנה צריכה לחתום עליהם..."

"אני לא יודע מה איתך, אבל אני לא כאן בגלל שום חובה. אני מתנדב."

"גם אני מתנדבת כאן," אמרה ומשכה את העפעף של עינה הימנית כלפי מטה. "אבל לא הייתי נכנסת לכאן אם לא היו מפילים עליי את התיק הזה של פרויקט שירות לקהילה. אני עדיין לא כזאת פריירית."

הוא משך בכתפיו. הוא לא אהב את טון הדיבור שלה. "טוב, אז יש כאלה שכן."

"אתה לא מחויב לזה?"

"לא."

הוא הפריד ארגזים ופיזר אותם סביבו. כל התנועות שלו היו רחבות, מהירות וקלילות. ניכר שדבר לא משפיע עליו או מעייף אותו — ההתכופפות, הורדת המצרכים מהמדפים, הרמת הארגזים הגדושים...

"אז אתה כאן וולונטרית לגמרי? בלי שכר?"

הוא הנהן.

"בלי הכרח? כלשהו? ממישהו?"

"בלי."

"מעניין." היא לקחה שקית סוכר ונעצרה שוב. "אז למה בעצם? למה... בחרת לבוא לפה?"

הוא לא הפסיק לארוז, מקשיב ועונה לשאלותיה בתנועה תמידית. "בעלה של עדנה הוא אח של חבר טוב. הוא סיפר לי על המקום הזה שהקימו, זה נשמע לי מגניב והבנתי שהם צריכים כל עזרה אפשרית, אז הצעתי את עצמי. מצווה. אני משתדל להגיע לפחות פעם־פעמיים בשבוע לאיזה שעה או שעתיים, כמה שאפשר."

"יפה יפה. לא רוצה לבאס אותך, אבל לא כולם חושבים כמוך."

"את לא מבאסת אותי," מיהר לענות, בחיוך. "אני מבין שאת לא כאן מתוך רצון חופשי."

היא הנידה. "ממש לא. בוא נגיד שיש לי כמה דברים אחרים לחשוב עליהם."

הוא הנהן. "לימודים?"

"כן." היא הישירה אליו מבט. "סטודנטית ב'עברית'. שנה ב'. משפטים," אמרה בקול גאה.

הוא לא החזיר לה מבט. נראה היה שנייר הדבק עניין אותו כרגע לא פחות. "יפה. אני סטודנט לפסיכולוגיה, שנה א', בר אילן."

חוסר ההערצה מצידו הביך אותה.

הוא ניגש לתיק הגב שלו ושלף ממנו טבלת שוקולד. הוא זרק קובייה לתוך הפה שלו וקרב אליה את הטבלה.

היא סימנה לשלילה בכף ידה. "תודה, לא אוכלת שוקולדים. משמין."

הוא משך בכתפיו וזרק את השוקולד לשולחן הסמוך.

"טוב... אני... צריכה ללכת."

"בסדר, אעיד בשבילך אצל עדנה מתי יצאת." קרץ לה.

"אה... תודה."

"אני דרור."

"נעים מאוד, אני..."

"אני יודע, הילה."

היה כבר אמצע הסמסטר. היא לא הרגישה מאותגרת אינטלקטואלית כמו שהרגישה מאותגרת מעומס המטלות. גם המטלות הכי פשוטות, כמו קריאת מאמרים באנגלית, גזלו ממנה זמן רב. גם עכשיו, בעודה יוצאת מהאוניברסיטה מלווה בחברותיה, ראשה לא הפסיק לחשב — מתי תגיע הביתה, כמה זמן ייקח לה להתקלח ולאכול ומתי תוכל לבצע את כל המטלות שלה.

"את באה איתנו לסרט, הילה?" שאלה שיר.

"בטח שלא. שכחתן שמחר זה הדד ליין לסיום קריאת פסקי הדין? וצריך להגיש ראשי פרקים לסמינריונית עד סוף השבוע."

שיר גיחכה. "אין כמוך הילוש, אנחנו לא עומדות בקצב שלך, יא מצטיינת שכמוך."

הילה הנהנה בגאווה.

"אבל מה פתאום סמינריונית? השנה?" שיר הרצינה. "חשבתי שרק בשנה ג'..."

"כן, הוספתי עוד שני קורסים מעבר למערכת שלנו. אמרו לי שזה משתלם כשמגיעים לשנה ג'..."

החברות חייכו אך מייד הרצינו והחליפו מבטים.

*המשך הפרק בספר המלא*