חזרה מהמוזיאון
אתמול חזרנו מהביקור במוזיאון, שהיה חלק מאירועי שנת הבר־מצווה והבת־מצווה של השכבה שלנו. זה היה היום הכי שמח בחיים שלי. בינתיים. הרגעים הפרטיים שהיו לי בנסיעה עם אביגיל כיסו על המון רגעים בינוניים שחוויתי בזמן האחרון.
במקרה יצא שהיא ישבה לידי באוטובוס בדרך חזרה. לא הפסקנו לדבר אפילו לשנייה. בעצם, בעיקר אביגיל דיברה. היא סיפרה כמה היא שונאת מסיבות הפתעה (כמוני), תיארה לי איך נראה החדר שלה, שיתפה אותי בחלום שלה להיות וטרינרית. ואני כל כך רציתי לספר לה על עצמי, לגלות לה משהו שאף אחד בכיתה לא יודע - שאין לי מושג מיהו אבא שלי. יש בכיתה שלנו כמה ילדים שההורים שלהם גרושים או הם חיים רק עם אימא או רק עם אבא מסיבות אחרות, אבל אני היחיד בכיתה שאין לו בכלל מושג מי זה אבא שלו.
מאוד רציתי לשתף אותה אבל עד סוף הנסיעה לא היה לי אומץ להתחיל לדבר על הנושא הזה, שכל כך מעסיק אותי.
כשהאוטובוס הגיע לפתח בית הספר והנהג פתח את תא המטען, שנינו התכופפנו פנימה. הקוקו שלה נתן לי טפיחה על הפנים, וריח השמפו שעדיין בקע ממנו הציף אותי. כפות הידיים שלנו נגעו לרגע זו בזו. נגיעה נעימה ומפתיעה. אפילו עכשיו אני עוד מרגיש קצת מהחום שלה.
אביגיל הצטרפה מיד לאימא שלה שחיכתה לה במכונית, ואני התחלתי ללכת הביתה. לא התעכבתי, לא רציתי לערבב את ההתרגשות שהרגשתי בפנים בסתם דיבורים עם החבורה שלנו. בכניסה לבניין שלנו הרגשתי שגם הצפרדעים של מְכלי הזבל מחייכים אליי, שלא לדבר על הפחים הכתומים של האריזות שהציצו מהם חיים של כל השכנים. טוּנה חריפה הרי אוכלים אצל משפחת לוי בכל ארוחה, הקופסה הפחוסה הגיעה מהמזגן שהתקינו הדיירים החדשים, את הקרטונים של החלב־סויה תרמה אודליה, הטבעונית. הצחיק אותי איך שפחים יכולים לספר על השכנים שבבניין.
צעדתי בשביל שמוביל אל הבית, הסתרתי את התיק הגדול מהטיול מאחורי הפח הכתום, ורצתי להציץ בגינה החדשה שלי. שלושה צמחים חדשים נבטו בערוגה בשבוע שעבר. היה כבר חשוך, ורק יכולתי לשים את כף היד על האדמה, להכניס אצבע לתוך קצה הערוגה ולהיווכח שהיא לחה.
בבוקר, עוד לפני ששתיתי או צחצחתי שיניים, ירדתי יחף במדרגות ישר לכיוון הערוגה. עכשיו הבחנתי בנבטים הטריים שנצצו מהטל, כאילו קרצו לי כדי שאשים לב אליהם. שלושה נראו זהים זה לזה, ידעתי שהם בדרך להצמיח עגבניות שרי, השניים שאחריהם בישרו על הצנוניות שבדרך ואחריהם היו עוד כמה צמחים חדשים, שלא זיהיתי. העלים שלהם היו צרים וארוכים, כל אחד מהם נראה כמו מחט ארוכה או כמו סרגל קטנטן, וריח חזק בקע מהם. כשהתכופפתי לעברם הריח כאילו התיישב לי על הפנים, וחייב אותי לגרד מתחת לאף כדי לטשטש אותו.
כמו בכל ערב, לפני שאימא ואני התיישבנו לאכול, הצצתי על הגינה מלמעלה.
"יום אחד אתרום לסלט עגבניות שרי וצנוניות שגידלתי בעצמי," הבטחתי לאימא, וכך שכנעתי גם את עצמי שהיום הזה מתקרב, "ואם הבצל ששמתי בצנצנת יצמיח עלים ירוקים - יהיה לנו סלט עגבניות שרי עם צנוניות ובצל ירוק."
"ואולי נזמין מישהו או מישהי מהכיתה שלך לאכול איתנו?" שאלה אימא, והלב שלי החסיר פעימה.
ידעתי בדיוק את מי הייתי מזמין.
ספר חמוד מאוד! אהבתי את הבנייה של העלילה והדמויות, למרות שיש בו קטעים לא כל כך מדוייקים בחיים של ילד בן 13. בסך הכול אחלה ספר.
חזרה מהמוזיאון
אתמול חזרנו מהביקור במוזיאון, שהיה חלק מאירועי שנת הבר־מצווה והבת־מצווה של השכבה שלנו. זה היה היום הכי שמח בחיים שלי. בינתיים. הרגעים הפרטיים שהיו לי בנסיעה עם אביגיל כיסו על המון רגעים בינוניים שחוויתי בזמן האחרון.
במקרה יצא שהיא ישבה לידי באוטובוס בדרך חזרה. לא הפסקנו לדבר אפילו לשנייה. בעצם, בעיקר אביגיל דיברה. היא סיפרה כמה היא שונאת מסיבות הפתעה (כמוני), תיארה לי איך נראה החדר שלה, שיתפה אותי בחלום שלה להיות וטרינרית. ואני כל כך רציתי לספר לה על עצמי, לגלות לה משהו שאף אחד בכיתה לא יודע - שאין לי מושג מיהו אבא שלי. יש בכיתה שלנו כמה ילדים שההורים שלהם גרושים או הם חיים רק עם אימא או רק עם אבא מסיבות אחרות, אבל אני היחיד בכיתה שאין לו בכלל מושג מי זה אבא שלו.
מאוד רציתי לשתף אותה אבל עד סוף הנסיעה לא היה לי אומץ להתחיל לדבר על הנושא הזה, שכל כך מעסיק אותי.
כשהאוטובוס הגיע לפתח בית הספר והנהג פתח את תא המטען, שנינו התכופפנו פנימה. הקוקו שלה נתן לי טפיחה על הפנים, וריח השמפו שעדיין בקע ממנו הציף אותי. כפות הידיים שלנו נגעו לרגע זו בזו. נגיעה נעימה ומפתיעה. אפילו עכשיו אני עוד מרגיש קצת מהחום שלה.
אביגיל הצטרפה מיד לאימא שלה שחיכתה לה במכונית, ואני התחלתי ללכת הביתה. לא התעכבתי, לא רציתי לערבב את ההתרגשות שהרגשתי בפנים בסתם דיבורים עם החבורה שלנו. בכניסה לבניין שלנו הרגשתי שגם הצפרדעים של מְכלי הזבל מחייכים אליי, שלא לדבר על הפחים הכתומים של האריזות שהציצו מהם חיים של כל השכנים. טוּנה חריפה הרי אוכלים אצל משפחת לוי בכל ארוחה, הקופסה הפחוסה הגיעה מהמזגן שהתקינו הדיירים החדשים, את הקרטונים של החלב־סויה תרמה אודליה, הטבעונית. הצחיק אותי איך שפחים יכולים לספר על השכנים שבבניין.
צעדתי בשביל שמוביל אל הבית, הסתרתי את התיק הגדול מהטיול מאחורי הפח הכתום, ורצתי להציץ בגינה החדשה שלי. שלושה צמחים חדשים נבטו בערוגה בשבוע שעבר. היה כבר חשוך, ורק יכולתי לשים את כף היד על האדמה, להכניס אצבע לתוך קצה הערוגה ולהיווכח שהיא לחה.
בבוקר, עוד לפני ששתיתי או צחצחתי שיניים, ירדתי יחף במדרגות ישר לכיוון הערוגה. עכשיו הבחנתי בנבטים הטריים שנצצו מהטל, כאילו קרצו לי כדי שאשים לב אליהם. שלושה נראו זהים זה לזה, ידעתי שהם בדרך להצמיח עגבניות שרי, השניים שאחריהם בישרו על הצנוניות שבדרך ואחריהם היו עוד כמה צמחים חדשים, שלא זיהיתי. העלים שלהם היו צרים וארוכים, כל אחד מהם נראה כמו מחט ארוכה או כמו סרגל קטנטן, וריח חזק בקע מהם. כשהתכופפתי לעברם הריח כאילו התיישב לי על הפנים, וחייב אותי לגרד מתחת לאף כדי לטשטש אותו.
כמו בכל ערב, לפני שאימא ואני התיישבנו לאכול, הצצתי על הגינה מלמעלה.
"יום אחד אתרום לסלט עגבניות שרי וצנוניות שגידלתי בעצמי," הבטחתי לאימא, וכך שכנעתי גם את עצמי שהיום הזה מתקרב, "ואם הבצל ששמתי בצנצנת יצמיח עלים ירוקים - יהיה לנו סלט עגבניות שרי עם צנוניות ובצל ירוק."
"ואולי נזמין מישהו או מישהי מהכיתה שלך לאכול איתנו?" שאלה אימא, והלב שלי החסיר פעימה.
ידעתי בדיוק את מי הייתי מזמין.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
