לחבק את האויב

הקדמה

מבצע "שכנות טובה" התנהל בעוצבת הבשן תחת פיקוד הצפון בין יוני 2016 לאוגוסט 2018. קדמו למבצע שלוש שנים של טיפול בפצועים סורים, נפגעי מלחמת האזרחים שפרצה במדינה בתחילת העשור, גבתה חיים של מאות אלפי בני אדם והובילה למיליוני פליטים שנאלצו להימלט מארצם. מבצע הסיוע ההומניטרי הרחב שנוהל בשנים אלה שירת את תפיסת ההגנה של עוצבת הבשן כפי שגובשה כדי להתמודד עם השינוי שהתרחש בגבול ישראל־סוריה, מהגבולות השקטים ביותר שהיו לישראל במשך עשרות שנים.

במהלך שנות המבצע טופלו בבתי החולים בישראל אלפי אזרחים סורים, קרוב ל-1,500 ילדים החולים במחלות כרוניות, הוקמה מרפאת שדה מעבר לגבול ("מזור לדך") שטיפלה בכ-8,000 אזרחים סורים, וכן בית חולים ליולדות ומרפאת יולדות בכפרים סוריים, שבהם נולדו למעלה מ-1,000 תינוקות. לצד סיוע בהקמת פרויקטים רפואיים הייתה מִנהלת "שכנות טובה" אחראית להעביר אלפי טונות של ציוד רפואי ותרופות לתמיכה במרכזי הרפואה הדלים מעבר לגבול, וכן להעברה קבועה של מוצרי מזון שונים, בגדים חמים, פורמולות לתינוקות, סולר, אוהלים ועוד, כל זאת ב-700 מבצעי סיוע הומניטרי.

אמנם היה מדובר במבצע צבאי סודי מתמשך, אולם מאפייניו ואופן ביצועו חשפו בפנינו, האנשים שהובילו ושהשתתפו במבצע, מאות רגעים אנושיים בלתי נתפסים שבהם המושג "פרופורציות" קיבל משמעות אמיתית. במבצע המורכב השתלבו בתי החולים בישראל, בדגש על אלה שבצפון המדינה, וכן קרוב ל-20 ארגוני סיוע הומניטרי שונים — ישראליים, יהודיים, נוצריים ומוסלמיים, שסיפקו למנהלת תרומות של ציוד בסכום כולל של למעלה מ-400 מיליוני שקלים. כולם התאגדו תחת צה"ל למשימת הצלת חיים של אוכלוסייה מוסלמית, אשר חונכה במשך שנים לשנוא את ישראל וראתה בנו את הנורא שבאויביה.

לצד זאת התקיים תהליך מרתק של הקמה, של בנייה ובעיקר של הפעלה של המנהלת "במהלך תנועה" — תהליך שאפשר לתאר כ"הליכה בשדה בלתי חרוש" — זאת לנוכח ההשתנות המהירה בגזרה, המידע המצומצם על הצד שממול ובעיקר עצם היות המבצע "בראשיתי", כלומר הצורך להקים כמעט מאפס יחידה מבצעית המגבשת תפיסת הפעלה, תהליכי למידה ומבצעת מתודולוגיות חשיבה, תוך עשייה "סביב השעון" והתמודדות עם כישלונות ועם אתגרים לא שגרתיים.

שילוב הפרמטרים הללו הוביל אותי להחלטה, עת יצאתי לחופשת פרישה משירות פעיל בצה"ל לאחר 24 שנות עשייה, כי נכון להעלות על הכתב את שחווינו. שלוש שנים חלפו מעת ההחלטה ועד אשר הצלחתי לממשה, שנים שבהן עיכלתי את אשר חווינו דרך קריאת המסמכים השונים שכתבנו, קריאת תחקירי המבצעים והמצגות שתיארו מתודולוגיות חשיבה, ודרך ההתבוננות בתמונות שהזכירו את הסיפורים השונים; שלוש שנים שבהן הייתה לי היכולת לעבד את אשר חווינו, להבין את גודל המעשה ואת עוצמתו ולהגיע לתובנות, שכאשר הייתי מרוכז בפעילות היום־יומית לא היו ברורות כל כך, היות שלא היה זמן להעמיק בחשיבה עליהן בשל הלחץ והמחויבות להוציא לפועל עוד פעילות ועוד פעילות.

בספר זה, באמצעות תיאור המקרים שחווינו ושחוויתי באופן אישי, מסופר סיפורה של מנהלת "שכנות טובה", סיפור שמסיבות רבות לא סופר דיו. סבורני כי נכון וכדאי שיותר ויותר אנשים ייחשפו למעשה חסד זה שביצענו בשמה של ישראל. בד בבד אחשוף את עולם קבלת ההחלטות במציאות של אי־ודאות ואתאר תהליכים שביצענו במנהלת, כגון תהליכי למידה, בניית אמון, ניהול מערכות יחסים מול שותפים שראינו בהם "שותפים אסטרטגיים" ועוד. אני מקווה שהקוראים יוכלו להיעזר בספר ולמצוא בו כלים פרקטיים שאולי יעזרו להם בדילמות ובתהליכים אחרים בחייהם הפרטיים והמקצועיים.

כאן המקום להודות לאלפי האנשים בישראל ומחוצה לה שעזרו למימוש המבצע — למנהלי בתי החולים ולצוותים הרפואיים, לארגוני הסיוע השונים ש"נכנסו מתחת לאלונקה" ואפשרו לנו להוציא לפועל חלק ניכר מהפעילויות, לגורמי צה"ל במטכ"ל, בפיקוד הצפון, בעוצבת הבשן ובחטמ"ר הגולן, וכמובן למאות המפקדים הצעירים וחייליהם מהיחידות השונות שביצעו תעסוקה מבצעית בגזרה ופעלו עימנו לילה אחרי לילה, לעיתים בתנאי מזג אוויר מורכבים, תוך שביצעו הרבה מעבר לתפקיד האבטחה שהוטל עליהם בעת שסייעו לנו לסחוב בידיים, פשוטו כמשמעו, עשרות טונות של ציוד שהציל חיים של אנשים שחיו מעבר לגדר הגבול.

תודה מיוחדת לאנשי אחת מיחידות צה"ל שפעלו במרחב וסייעו רבות באמצעות הפריה חשיבתית ושותפות אמת שהתבטאה, בין היתר, במציאת פתרונות יצירתיים בזמן אמת, כל זאת בצניעות ובענווה.

תודה מיוחדת נוספת לקציניי ולחייליי, אנשי מנהלת "שכנות טובה", שותפיי לדרך ולמעשה, על שהובלתם איתי את העשייה שאפשרה את מימושו של מבצע היסטורי זה. מכולכם למדתי מהי נחישות ומהי מחויבות. לכולכם יש זכות גדולה במעשה שביצענו, ואני גאה על הזכות שניתנה לי לעבוד מול כל אחד ואחד מכם. הספר הזה מוקדש לכל אחד ואחד מכם באופן אישי.

תודה אחרונה אני מבקש לשלוח מכאן לאשתי ולילדיי שהלכו איתי לאורך כל השנים, ובייחוד בשנות הפיקוד על מנהלת "שכנות טובה", אל הלא נודע. תודה שאפשרתם לי את הלילות הארוכים של שהייה מחוץ לבית, בתחושת ביטחון שיסודות הבית יציבים ושאני יכול להתמקד במשימה החשובה כל כך שקיבלתי על עצמי.

בלעדיכם לא הייתי מצליח!

פרולוג
"היום נעשתה בעוצבת הבשן היסטוריה"

17 באוגוסט 2016

04:00 — הרכב הצבאי מתגלגל לאיטו בדרום רמת הגולן לעבר גדר הגבול. מגיעים ופוגשים את כוחות הבט"ש,¹ שעוטים ציוד צבאי ומתארגנים למשימה שאיש מאיתנו לא יודע בדיוק איך תיראה. שעות רבות של תכנונים, אישורי תוכניות ובקשות שנראו מוזרות עד מופרכות — מגיעות לשיאן.

צלצול טלפון ומהצד השני עונה קול מנומנם.

"פַאֶיק?" (ער?) הוא נשאל, והקול מעבר לקו עונה "נַעַם" (כן).

"יאללה, תעיר את הנשים והילדים. אנחנו מתארגנים ומוכנים לפגוש אתכם בגבול בעוד כחצי שעה".

"אנשאללה", עונה הקול והשיחה מסתיימת.

יורדים מהרכב לתדרוך אחרון. מפקד האוגדה ומפקד החטיבה מגיעים אף הם כדי לפקח מקרוב. לכולנו ברור שמדובר ברגע היסטורי, אבל כרגע כולנו מוטרדים מתרחישי הבלהות שעליהם חשבנו — ירי מנגד, מטען על הגדר, התקפה של פעילי דאעש או ג'בהת אל־נֻצרה (הסניף הסורי של ארגון אל־קאעדה) — לכולם נוכחות במרחב הגדר כחלק מהמציאות הביטחונית השוררת באזור מפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה זה שנים.

החיילים ממוקמים בעמדות. אני נותן את האות לקצין הלוגיסטיקה של המנהלת לנוע במשאית אל הגדר ומוצא את עצמי צועד עם הכוח המאבטח אחרי המשאית, וזו מבצעת סיבוב קל מול הגדר ומדוממת מנוע. אנו פורקים מהמשאית שער מגנומטר, ומחברים במהירות למצבר שהבאנו כדי לאפשר לו מקור חשמל. אני נזכר בחיוך ב-48 השעות הקודמות, עת שברנו את הראש איך מצליחים להפעיל את שער המגנומטר, והרי בגדר הביטחון אין שקעים. רוח חמימה ונעימה של סוף חודש אוגוסט מנשבת. מראה פסטורלי, גדר הגבול — עשרות קילומטרים של פלדה גבוהה מוארת באור הכוכבים, ובניצב אליה עומד באון שער המגנומטר. עושים בדיקות לראות שהרגישות כוילה לאיומים המוערכים, ונעזרים באחד החיילים שמצויד בסכין ועובר הלוך ושוב בשער, עד שהמתכת נקלטת ונשמע הצפצוף. החלק הראשון עבר בהצלחה. מ"פ הגדס"ר מדווח בקשר שכל כוחותיו "מוקי" (ממוקמים במקום ומוכנים לפעולה).

טלפון נוסף והקול המנומנם מלפני כשעה נשמע כעת ערני ודרוך.

"אנחנו ממתינים, צאו לדרך. כשתגיעו לגדר דוממו בבקשה את המנועים של כלי הרכב והבהבו לנו באורות, כפי שסיכמנו. ודאו בבקשה עם האימהות שהן לא מכניסות תיקים וחפצי מתכת. בהצלחה לכם. ניפגש עוד מעט".

ממתינים. רבע שעה שנראית כמו נצח. האם הם באמת יגיעו? אמנם עד לאותו רגע ישראל, באמצעות צה"ל, פינתה יותר מ-3,000 פצועים סורים, אולם הפעם מדובר במשהו שונה לחלוטין. הפעם יפגשו אותנו עשרות ילדים קטנים ואימהות שיגיעו אל הגבול כקבוצה אחת ולא כיחידים, ובאופן שאינו חשאי. בזיכרוננו עוד מהדהד כי רק לפני כחודשיים מבצע ראשון מסוגו של העברת 30 טונות מזון לאזרחים הסורים נכשל כישלון חרוץ, וחלקים מהותיים מעבודת המטה שנכתבה בצבא על הקמת מנהלת "שכנות טובה" הוכחו פחות רלוונטיים למציאות שבה נתקלנו.

אורות מנצנצים באפלה מהצד המזרחי של הגדר מנערים אותי ממחשבותיי; אני נדרך. קריאות בערבית של הגשש, ומהצד השני של הגדר נשמע הקול המוכר. איש הקשר נכנס ראשון ועובר בדיקה ביטחונית. לאחריה הוא מתחיל לקרוא ל"אורחים" להיכנס. צעדים איטיים לעבר הגדר, בכי חרישי של ילד צעיר וקול אימהי המדבר בערבית ומנסה להרגיע. הטון של האם נשמע אף הוא מפוחד מעט, לחוץ מעט. אישה סורית ראשונה חוצה את הגדר, מלווה את בנה הצעיר. אנחנו מסבירים כיצד עליהם לנוע לאורך השביל המאולתר המואר בסטיקלייטים, ולחצות את שער המגנומטר. חוצים, אין צפצוף. מבקשים מהם לעמוד בצד ליד כוח האבטחה ולהמתין, וקוראים לאישה הבאה. חצי שעה חולפת ו-25 אימהות וילדיהן חוצים את הגבול ונעמדים בשקט לידינו. לחישות חרישיות בשפה הערבית ומבטים של הנשים והילדים הסורים המשקפים השתאות, חשש ופחד מסוים. לכולם מדובר בכניסה ראשונה לישראל, מדינה שעד לפני שנים אחדות הם חונכו לשנוא, ושבמשך שנים הסבירו להם גורמי הממשל הסורי שהיהודים כלל אינם בני אדם.

מתחילים לנוע מהגדר. הליכה של כ-300 מטרים — חיילי צה"ל צועדים בראש ובמאסף, ביניהם טור ארוך של נשים סוריות לבושות בבגדים המסורתיים, רעלות מכסות למקצתן את הפנים, וילדיהן צועדים לידן או מוחזקים בידיהן. עולים לאט־לאט לאוטובוס. מפעם לפעם נעזרת אחת האימהות הסוריות ביד של חייל ישראלי, אם כדי לתמוך בעצמה בעלייה במדרגות, ואם כדי לסייע באחיזה בתינוקה בעת שהיא עולה. אנחנו מסבירים להן בשפה הערבית, בשקט וברוגע, שהן בטוחות כאן ושאנחנו לוקחים אותן לבית החולים כדי לבדוק את הילדים — כולם סובלים ממחלות כרוניות הדורשות בדיקה של רופא מומחה, דבר שאינו בנמצא בסוריה של מלחמת האזרחים, ובוודאי לא במחוז קוניטרה העני.

עוזבים את מרחב הגדר. עכשיו יש כמה שניות לעכל שהחלק הראשון — ומבחינתנו בהיבט הביטחוני, הרגיש והמסוכן ביותר — עבר בשלום. האוטובוס שם פעמיו למחנה צבאי נטוש ברובו, אי־שם ברמת הגולן, אילוץ שנובע מהעובדה שלבית החולים "זיו" שבצפת אנחנו יכולים להגיע רק בשעות אחר הצהריים, אולם את הכנסת הסורים אנחנו נדרשים לבצע לפני אור ראשון, בעיקר מהיבטי אבטחה בפן הישראלי, ואף לנוכח הרצון של הסורים לשמור את המבצע בפרופיל נמוך יחסית. במהלך הנסיעה נשמע מפעם לפעם קול בכי חרישי של אחד הילדים, קול אשר מהוסה במהרה בידי האימהות. שער הבסיס נפתח, אנחנו נוסעים לחלק מבודד במחנה ושם מאפשרים לאימהות ולילדים לרדת מהאוטובוס ולהיכנס לאחד המבנים. מביאים ארוחת בוקר וסועדים בצוותא עם הנשים והילדים, ומחלקים לילדים חוברות צביעה, עטים וטושים וכמה משחקים כדי שיעבירו את ההמתנה בצורה נעימה.

המחנה ישן ואינו מטופח. אני חש תסכול מסוים — האם אלה הפנים של ישראל שאני רוצה להראות להם? מנגד, שיחה קצרה עם אחת האימהות הסוריות שהסבירה לי בהשתאות כיצד נכנסה לשירותים והצליחה להוריד את המים, ובעת ששטפה את ידיה הרגישה זרמי מים חמים וקרים, נתנה לי בפעם הראשונה פרופורציות על החיים בסוריה. לא ידעתי באותו הרגע שנושא הפרופורציות צפוי להכות בי מחדש כמעט בכל פעם ממאות הפעמים שבהן אפגוש את האזרחים הסורים.

אנו נדרשים להעביר במתחם המבודד חצי יום לנוכח התניות ההגעה לבית החולים. מתחילים לשוחח קצת עם הנשים והילדים. ריח חזק של מדורה באוויר, כאילו שהילד שלך היה חודש רצוף בל"ג בעומר ושכח להתקלח. אחת האימהות מסבירה שכאשר אתה גר באוהל ללא אפשרות חימום בהיעדר רשת חשמל מסודרת, וכאשר כל העצים נכרתו לטובת הסקה במהלך השנים האחרונות, שורפים מכל הבא ליד, מה שמייצר את הריח החזק. העיקר מבחינת התושבים, היא מסבירה בסבלנות, הוא שיוכלו להתחמם בלילות הקרים של רמת הגולן. היא ממשיכה ומוסיפה, כי גם נושא המקלחת והכביסה הוא פריווילגיה שאינה מתרחשת בכל יום ולעיתים גם לא אחת לשבוע, לנוכח העלות הגבוהה של המים ומורכבות אספקתם, שבהיעדר תשתית סדורה (הופצצה בידי המשטר) מסתמכת על חלוקה באמצעות שאיבה מהבארות ואספקה באמצעות מכליות.

אני שומע בכי, וניגש לראות מה קרה. ילד בערך בן עשר בוכה, ואימו מסבירה שהוא סובל מבעיות בשלפוחית השתן וצריך רופא כדי להחליף לו צנתר. כחלק מההיערכות למבצע קבענו במסגרת "מקרים ותגובות" במהלך נוהל הקרב, שתאג"ד יהיה בכוננות אם נצטרך להעניק טיפול רפואי. מקפיצים את התאג"ד שמגיע תוך דקות אחדות, מעלים את הילד לאמבולנס ורופא הכוח ניגש לטפל בו. לפתע אימו של הילד ניגשת לרופא ומתחילה להסביר לו כיצד נדרש להחליף את המחט. האם אינה רופאה, אך במציאות הלא הגיונית של סוריה היא לימדה את עצמה, לאחר הדרכה קצרה בבית החולים המקומי, כיצד מטפלים בילד. היא מבקשת רק מחט חדשה ומחדירה אותה לילד. אנחנו עומדים משתאים, לא מאמינים, ומתחילים להבין את גודל המאורע שאותו אנחנו חווים, את גודל המצוקה בצד השני של הגדר.

מביאים ארוחת צהריים ומזמינים את האורחים הסורים לסעוד. הם מהססים קלות, ולאחר שמזמינים אותם שוב אנו מוצאים את עצמנו יושבים ואוכלים יחד איתם. הילדים הסורים מתנפלים על האוכל החם ובולעים מכל הבא ליד. השעות עוברות והחום עולה. בשעון כבר 14:30 — הזמן שבו קבענו שיתחיל שלב ג' של המבצע, תחילת הנסיעה לבית החולים. מבקשים מאנשי הקשר להתחיל להעלות את האימהות ואת הילדים לאוטובוס, ומוודאים מול האחראי עליהם שכולם נמצאים. אנו מסבירים להם כי לפנינו נסיעה של שעה עד לבית החולים. כדי להפיג את החשש שאנו עדיין מבחינים בו בפניהם, אנו מצביעים על הכוח המשטרתי ומסבירים כי כוח זה תפקידו לאפשר נסיעה בטוחה עד ההגעה לבית החולים.

תדרוך אחרון בנוגע לסדר התנועה, עדכון החמ"לים הגזרתיים ומתחילים נסיעה של כשעה לכיוון בית החולים "זיו" בצפת, ובסופה אנו מגיעים לחניה המרכזית של בית החולים. אני מבקש מאחראי האבטחה בבית החולים ומהכוח שמאבטח ליצור "שרוול", אולם הירידה של הנשים הסוריות יוצרת רעש והמולה ברחבה — מטופלים רבים מוציאים טלפונים ומתחילים לצלם, והנשים הסוריות המבוהלות מכסות את פניהן ברעלה. אני מבין שהדבר אינו בריא — לא לנשים ולילדים הסורים ולא לנו — בהקשרי חשיפת הפעילות, שבאותם ימים עדיין תחת צנזורה. הליכה מהירה ונכנסים למתחם מרפאות החוץ. כיבוד קל ואת פנינו מקבל פרופ' זרקא, מנהל בית החולים, אשר מכיר את נושא הסיוע לסורים עוד מימיו בפיקוד הצפון. פרופ' זרקא מברך את האורחים בשפה הערבית, ואנחנו מסבירים להם על ההליך שיעברו בשעות הבאות.

המתח יורד והלחץ קצת נרגע. סוף־סוף, אחרי יותר מ-12 שעות מאז יצאנו בלילה לגדר, מתחילים לראות תוצאות. הילדים הולכים עם האימהות לחדרים, נוצר סדר מסוים, ואני מדלג מחדר לחדר —מסייע לתרגם לערבית את השיחות בין הצוותים הרפואיים לסורים, אך בעיקר מוודא שהכול מתנהל כשורה ומעביר עדכונים למפקדים באוגדה ובפיקוד. באחד הרגעים שאני חוזר מחדרי הטיפולים לאולם ההמתנה אני נעצר לרגע. מבט אקראי סביב, ובזווית העין אני רואה ילדה קטנה (מעריך שגילה לא יותר משלוש שנים). הילדה יושבת על הדלפק ומשחקת בבובה קטנה שנתנה לה אחת האחיות בזמן ההמתנה. הילדה שקועה במשחק בבובה. אני מחייך ולפתע קולט את כפות רגליה היחפות. כפות רגליים קטנות, יחפות, מלוכלכות ופצועות. היא בגיל של הבת האמצעית שלי. אני לא מצליח להשתלט על הרגש וכנראה כל המתח, העייפות והלחץ מתנקזים לרגע שבו אני מתיישב לבדי בפינה ודמעות זולגות מעיניי. חצי דקה, ואני מתאפס על עצמי: "יש לנו משימה רצינית, לא זמן להתבכיין". אני קם וממשיך להסתובב בין החדרים, לא לפני שאני מבקש מאחת החיילות המלוות אותנו לגשת לילדה הקטנה ולתת לה חטיף — לעשות לה את היום קצת יותר מתוק.

סוף היום, מקבלים את התיקים הרפואיים של הילדים. מתברר שחלק ניכר מהם בכלל סובל ממחלות מורכבות הרבה יותר מאלה שהתכוונו לטפל בהן, ואנו ניצבים בפני דילמה. אי אפשר לאשפז את כל הילדים בישראל, היות שלחלק מהמחלות כלל אין מרפא (ניוון שרירים, דושן וכדומה). האם לכעוס על האחראים, הסורים? האם הם הונו אותנו והכניסו לישראל ילדים שברור שלא הייתה כוונה להכניסם לנוכח מורכבות הטיפול בהם? רחבת בית החולים, שהייתה רועשת כל כך שעות מעטות לפני כן, שקטה כעת. עולים לאוטובוס ומתחילים לנוע לדרום רמת הגולן. מגיעים לקרבת הגדר, ולאחר קבלת האישור והתמקמות כוחות האבטחה מתחילים לנוע רגלית.

מתקרבים לגדר ועוברים בין שתי סרפנטינות ענקיות (סלעי ענק המוצבים בצידי הכביש, שפיצוצם בעת חירום יכול לחסום את הציר ולמנוע תנועת כלי רכב של האויב), אותן סרפנטינות שנועדו לחסום את הטנקים הסוריים אם היו פולשים לישראל. חיבוק ארוך עם האחראי הסורי, האימהות וילדיהן חוצים חזרה אל מדינתם והגדר נסגרת. לאחר כ-20 שעות מהרגע שהגעתי לגדר לפנות בוקר המבצע מסתיים. בדרך למחנה נַפַח אני בבליל עצום של רגשות. האם הצלחנו או נכשלנו במשימה?

חודשיים לאחר שהגעתי לראשונה לאוגדת רמת הגולן, עשרות שעות של דיונים, של חשיבה, של תכנונים, של נוהלי קרב, של תיאומים מול גופים רבים — מקצתם צבאיים, מרביתם אזרחיים — התנקזו לפחות מיממה, למבצע אחד שבו בפעם הראשונה חוצים את הגבול בבת אחת מספר גדול כל כך של סורים. בראייתי המבצע רחוק מלהיות מוצלח. בפנקס רשומים עשרות לקחים שונים, קטנים וגדולים, מכל שלבי המבצע, ואני קורא אותם ומבין שאין זמן להיות מתוסכל — צריך לראות איך מתקנים כל טעות וטעות ומשפרים את המבצע. בצד האופטימי, אני מבין שיש פוטנציאל להצלחה היות שהמבצע עונה בדיוק על רשימת ההישגים הנדרשים שרצינו — מספר גדול של סורים בזמן קצר יחסית ובעלות נמוכה חווים את ישראל, מקבלים טיפול אפקטיבי וחוזרים לסוריה "להפיץ את הבשורה", שישראל אינה השטן שהם חונכו לחשוב במשך עשרות שנים. אם כן, האם עצם עשיית המעשה הבראשיתי, שלא נעשה עד כה אף פעם, בהקשר שלנו הוא הצלחה?

אני מגיע לאוגדה אפוף וטרוד במחשבות, ונכנס ללשכת המפקד. קציני המטה בדיוק סיימו ישיבה עם סגן מפקד האוגדה, שאך זה נכנס לתפקידו. אני פוסע קדימה והקצינים מקיפים אותי ומצ'פחים אותי בהתלהבות ובקריאות "שאפו". סגן מפקד האוגדה יוצא ממשרדו ושואל על מה המהומה, וקצין הטנ"א (קצין טכנולוגיה) של האוגדה צועק: "האיש הזה עשה היום היסטוריה". התרגשות גדולה אוחזת בי וההבנה שלמרות אין־ספור הלקחים לשיפור, המבצע באמת הצליח. את החותמת לכך אני מקבל כמה דקות לאחר מכן, עת מפקד האוגדה קורא לי למשרדו — חיבוק אמיץ וברכת "כל הכבוד, ועם זאת עכשיו זאת העת לעבוד" — שנינו מבינים שהפרויקט המיוחד מאוד הזה התחיל היום באופן רשמי, ועכשיו נדרש להעצימו.

חודשים אחדים לפני הלילה המתואר, במרוצת חודש פברואר 2016, אני בשלהי תפקידי כרע"ן מבצעים במתפ"ש. רק לפני כחודש הודעתי למפקדיי שאין בכוונתי להתמודד על תפקיד מפקד היחידה בחברון, ושבחרתי להמשיך בתפקידי שנה נוספת. תהליך הרישום לאוניברסיטה לתואר שני כבר בעיצומו, ואז, באחד הערבים, אני נקרא למשרד הרמ"ח.

ציור של האות "צ" על פתק קטן ומעליה חץ.

"נראה לך שאני עובר לג'נין? הרי עדכנתי אותך שלא אתמודד על חברון, אז ברור שאני לא מעוניין בג'נין".

חיוך. "לא ג'נין, צפונה יותר — רמת הגולן".

הוא מסביר בקצרה על המתרחש בגבול הצפון, ומה זה בעצם פרויקט "שכנות טובה" — פרויקט הסיוע ההומניטרי לסורים. בעודי מנסה לעכל כיצד הדבר מתקשר אליי נוחתת פצצה נוספת: "הילדים שלך הרי קטנים. תעברו לגור בצפון — יהיה לכם כיף לא נורמלי". בשלב הזה אני לוקח את התיק שלי, מפטיר משהו בסגנון של "השתגעת" ויוצא מהמשרד. לא לפני שאני שומע את המשפט "מחר יש לך ריאיון אלוף. בהצלחה".

אני מגיע הביתה ומתייעץ עם מיכל, משתף אותה בשיחה המוזרה ואומר לה שמדגדג לי לעשות משהו חדש (השיח על המעבר לצפון יגיע כמה ימים אחר כך).

אני עובר שרשרת של ראיונות אצל מפקד מתפ"ש אלוף יואב (פולי) מרדכי, מפקד עוצבת הבשן תא"ל יניב עשור ומפקד פיקוד הצפון אלוף אביב כוכבי. אני מתרשם שמדובר בתפקיד מעניין, ובעיקר תפקיד חדש, שיידרש ממני להמציא אותו ולהביא אליו את כל הניסיון והידע שצברתי ב-19 שנות שירות במערכי התיאום והקישור. חודשיים לאחר מכן, במהלך טיול משפחתי בצפון, מתקשר מפקד המתפ"ש ומעדכן אותי שאושרתי לתפקיד. לאחר לבטים אנו מחליטים לעשות מעשה כמשפחה, ובאוגוסט 2016, תוך שאני כבר בתפקיד, עוברים לצפון.