תיאטרון הרפאים

מערכה ראשונה 
לונדון, 1601

פרק 1

אם הגברים היו מביאים כלבים במקום את הזאבים המאולפים והיוקרתיים שלהם, שֶיי כבר הייתה מתה. הכלבים היו עשויים להשתחרר מהרצועה, והם היו מחסלים אותה תוך זמן קצר, כאן על הגגות. הזאבים לעומתם היו שווים מטבע זהב, יקרים מכדי לסכן אותם על כנפנית כמוה. גילמור החל לרדוף אחריה כבר באיסטצ'יפ, במקום שבו היה קל למדי לקפץ מגג לגג. רוחב הדרכים בקושי הספיק למעבר עגלה, והבתים רכנו זה אל זה כמו צמחים המבקשים את אור השמש. שֶיי פסעה שם בקלות בין הגגות, כאילו פסעה על פני מי נחל. אבל הגברים הבריחו אותה מערבה. בהתחלה היא התענגה על כך. הגגות של מערב לונדון היו עשויים מרעפים ולא מטיח. היא חששה פחות מנפילה דרכם אל החדרים שמתחת. אבל כשאילצו אותה לברוח לעבר רחובות מפוארים שהיו רחבים דיים לכרכרות, הקפיצות נהיו משימה קשה יותר. רגליה כאבו מהמאמץ. היא זינקה מעל סיינט פיטר'ס היל ובקושי הגיעה לצד הנגדי. הרגל המובילה שלה נחתה על שולי הסכך, ורק התנופה נשאה את גופה, שהשתטח על שיפוע הגג. חצץ דקר את ידיה ואת ברכיה. היא דשדשה סביב שולי המבנה, רכנה אל השיפוע שלו וקיללה את אובדן הקצב. מתחתיה, במרחק שלוש קומות, שאר הגברים של גילמור הסתובבו לאורך הרחוב. היא דילגה על פני מרווח צר בין גגות כיפה וזינקה על פני צוהר זכוכית נדיר. פרצופים הציצו וצפו ברגליה, ואז היא גלשה במורד גדת אריחים מכוסי אזוב על הגבול השטוח של הבית. מרווח באורך שלושה מטרים נפער לפניה. היא סקרה את הגג וחיפשה סולם כדי לגשר על הפער: כלום. גילמור היה קרוב עכשיו. שריקותיו נהיו תכופות יותר, וכשהסתובבה היא ראתה את הזאבים מותחים את רצועותיהם, חוטמיהם טועמים את האוויר שלפניהם.
היא הסתובבה לאחור לאורך המרזב וחיפשה נתיב אחר. הבתים שליד התמזה עמדו אף הם צפופים, ולכן היא התקדמה לאורך ראש הגג ואז קפצה על פני סמטה צרה. היא נחתה על שורה של בתים ישנים יותר, מכוסי קרשים, והעץ התכופף תחת משקלה. אם יקרוס היא תשבור רגל, אם לא גרוע מזה. הקפיצות היו סבירות כאן, אבל עכשיו היא רצה בזווית אל גילמור בעודו סוגר עליה. לראשונה היא שמעה את נהמת הזאבים ואת קול רגליו מטופפות על הקרשים. בקצב הזה הוא יוכל להרשות לעצמו לחכות עד המבוי הסתום של הנהר.
רגליה של שיי התאוננו, והיא זינקה מהבתים אל גג יציב יותר. היא נחתה בחבטה ושילחה להקת יונים השמיימה בפיצוץ שקט של נוצות. הן התפזרו כמו מזרקה, והיא חזרה בלחש על המנטרה: האלים הם ציפורים, והציפורים הן אלים. היא הניחה לקצב המילים להנחות את רגליה. האלים — צעד — הם ציפורים — צעד — והציפורים — צעד — הן אלים — זינוק.
גילמור מימין, הנהר משמאל ושולי העיר לפנים. היא הסתובבה: צריח של כנסייה, הבזק של דשא, צריחים של שער. היא הסתובבה מזרחה לעבר מישור של גגות קש ורצה בכוח הולך וגובר. גילמור היה קרוב מספיק, והיא שמעה את פקודותיו אל הזאבים: "בואו, בואו. זו הבחורה שלי." הוא שרק שריקה ארוכה, והיא מייד הדהדה מהרחובות שלמטה.
כל צעד קרע רצועות של אוויר מגופה. הסכך היה מרופט ופעמיים רגלה דרכה מתחת לחלק רופף. קצוות קש צרבו את ידיה. היא חיפשה ציוני דרך. כנסיית סיינט פול הגיחה ממרבד העיר, ומאחוריה, מוסתר בעשן, ניצב מגדל הפעמונים העתיק. אף אחד מהם לא יועיל לה עכשיו. היא הביטה ימינה וראתה דמות קפואה יושבת על גג שטוח ויד מסוככת על עיניה. לרגע הדמות צפתה ואז היא הרימה יד, קמה והחלה לרוץ במקביל אליה.
הציפורים הן — זינוק — אלים. שני מטרים וחצי הפעם, זרועותיה הושטו לתפוס את הרכס המרכזי של הסכך והרימו אותה. היא גלשה לאורך הצד הנגדי וברגע האחרון נמנעה מנפילה מהקצה. חצץ נפל אל הרחוב שמתחת. הדמות רצה עכשיו במסלול שעתיד לבלום אותה. ידיד או אויב? לא היה אפשר לדעת. ואז קול של נער נשמע על פני הגגות. "תפנה ימינה אחרי שלושה בתים ואז תתקדם אל הצריח." היא הזדקפה ופסעה מעל סמטה צרה במיוחד. במרחק עשרה מטרים מתחתיה, פעם נהר של רעש. היא התחילה לרוץ ולא העזה להסתכל לאחור, פניה מועדות לבית ארוך עם גג מחודד שוודאי יהיה תלול מדי לזאבים. כך תרוויח כמה שניות יקרות. היא טיפסה על פני השיפוע, עין אחת משגיחה על אחיזת רגליה והאחרת על הנער. הוא היה במרחק שישה מטרים ממנה אבל התחיל להתקרב. סתם בחור, שערו מגיע עד כתפיו, לבוש ארגמן ושחור. ברגע שהגיע לגובה שלה, הוא השאיר רוחב של רחוב ביניהם. "שלוש קפיצות קדימה יש גג עם ארובה מעשנת. תעצור שם ואז תעשה כמוני." שיי ניסתה להנהן אבל הכאב בריאותיה כילה את כוחותיה.
שלוש קפיצות — אלים, ציפורים, אלים — והם נפגשו על ריבוע גג שגודלו בקושי הצליח להחזיק את שניהם. ארובה רעועה הפיחה עשן לבן ריחני: ריח מתוק, כמעט מחליא. הנער שכב על חזית גופו והושיט יד הצידה. שיי שמעה נקישה וחריקת עץ. "תסתכל עליי." לא נשמעה בהילות בקולו. שיי שכבה והביטה אל מעבר לקצה. הם היו גבוהים מכפי שציפתה, והרחוב שלמטה היה רחוק מדי ולא היה אפשר לשמוע שום רעש. טיפת זיעה גלשה ממצחה והסתחררה בעצלתיים מטה.
"תראה." הנער השתופף ונאחז בשולי הגג ואז התהפך בעודו לופת את השפה. גופו התגלגל ואז נעלם. שיי עצרה את נשימתה וחיכתה לחבטה.
"עכשיו תורך." קולו היה קרוב. היא התקדמה עוד. חלון ניצב פתוח מתחת לשפת הגג. הוא התהפך ונכנס למגדל בתנועה אחת. פניו התרוממו. "מהר, אל תחשוב על זה."
שריקות קדחתניות מאחוריה והזאבים נוהמים בציפייה. היא תפסה בשוליים וקפצה קדימה. העולם הסתחרר כשהמשקל העיק על כתפיה הכואבות והיא התחילה ליפול אחורנית אל תוך החלון, אבל אז רגלה השמאלית נחבטה במשקוף והיא החליקה. לרגע היא התנודדה שם על זרוע אחת, רגליה מפרפרות כדי למצוא אחיזה כלשהי, לפני שהוא תפס במותניה ומשך. גבה וזרועה התחככו בכוח במסגרת החלון, והיא נפלה לאחור אל המבנה.
שיי רצתה לשכב שם לרגע, אבל הנער המשיך לרדת בריצה בגרם מדרגות לולייני וזעיר שמדרגותיו היו בגודל אריחי רעפים. הוא לחץ את ידיו לקירות וספק החליק ספק נפל על פניהם. היא התקדמה אחריו במהירות רבה ככל שהעזה, מתנשפת ומסוחררת וראייתה מטושטשת. היה נדמה שהמדרגות יימשכו לעד, אבל ברגע שהבחילה גרמה לה למעוד, צעדיו נעצרו לפניה. היא קרסה על ברכיה בחדר גדול יותר, עם שתי כניסות ופתח הגשה בקיר. אישה ענקית הייתה תקועה בכיסא ליד הדלת וליטפה משהו בחיקה. הנער כרע ברך לצידה ודיבר במהירות באוזנה, ואז שניהם העיפו אליה מבט. שיי עמדה להודות להם כששמעה קול עץ נשבר מלמעלה. הנער אמר משהו לאישה הענקית, נשק בעדינות לאוזנה ואז פתח את פתח ההגשה. זו הייתה מעלית קטנה, לא גדולה יותר משידת מגירות. "פנימה," אמר.
שיי הניחה את ידיה על המשקוף. "אי אפשר. זה קטן מדי."
האישה השמנה צחקה. "סמרטוט קטן כמוך? הבחירה שלך. היית רוצה לנסות את מזלך עם מי שנמצא למעלה?" קולות השבירה פסקו והדממה שהשתררה לאחר מכן הייתה מפחידה יותר מהרעש שקדם לה. שיי הרימה ברך לתוך הפתח ואז הרימה אחת מכתפיה והכניסה את הראש. התא הדיף ריח של בשר מבושל ושל אותו עשן מחליא מהארובה. הוא חרק תחת משקלה ושוב ידיים לפתו את מותניה. הנער הרים את שאר גופה ודחף, דחק אותה לקיר. היא הסתכלה החוצה, לצדדים, אל ידיו ואל אפלת החדר, וגם, היא הבינה עכשיו, אל הגרזן הכסוף והארוך שהיה מונח בחיקה של האישה.
"אל תזוז ואל תיגע בשום דבר למטה."
התא היטלטל והתחכך בקיר כשירד. היא הייתה תקועה. כשהתא נעצר בזעזוע היא נאלצה לדחוף את רגליה כדי לצאת ואז נפלה בגמלוניות על הרצפה. רגע להסדיר נשימה. היא הייתה בעוד חדר, אפלולי יותר מהקומה העליונה ושמנוני מרוב עשן. מעלית השירות עלתה ונעלמה בטלטלה, והחדר הדהד בהמולה שקטה של קולות, שלא פסקו עם בואה. היא התרוממה ומצאה גבר עומד מעליה, מבוגר יותר ולבוש בגדים שפעם היו יקרים. הוא רכן ותפס בסנטרה, הטה את פניה אל הנרות. עיניהם נפגשו לרגע ואז הוא הרפה וחייך: "טוב, בהחלט לא הזמנתי את זה." צחוק בקע מאחורי כתפו כשחזר לחדר. מעלית השירות חזרה בטלטלה למקומה, והנער גלש בחינניות החוצה ונחת על רגליו. הוא צקצק והתנער ואז נטל את ידה של שיי והוביל אותה אל הצללים.
החדר היה מחולק לתאים קטנים, כל אחד מהם היה מואר בנר יחיד. גברים עישנו וישנו, אחד בכל תא, והאוויר היה עכור מאובך סמיך. הנער מצא להם תא ריק. הוא אסף כריות והביט בה בעניין. שיי לא הייתה רגילה לבחינה מדוקדקת כל כך. היא השתדלה מאוד שלא יזכרו אותה: הבגדים, ההתנהלות, הקול. היא למדה להסתלק מפני השטח של האנשים, לגלוש בין הקצוות המחוספסים של החיים, אבל הוא לא הסיט את המבט.
היא ידעה מה עובר לו בראש: "מה זה הדבר הזה?" היא איבדה את הכובע שלה במקום כלשהו, ולכן שתי כנפיים של שיער הזדקרו בקווצות סביב קווי הקעקוע שלה וחתכים נראו על צווארה ועל כתפיה. שדיה היו מודבקים אל גופה, והיא לבשה מכנסיים רחבים של מלח ונעלה נעלי אבזם. היא שמעה את כל השאלות — "אתה בן או בת?" "מה קרה לשיער שלך?" "איפה מצאת את הבגדים האלה, בבית תמחוי?" ולכן היא הקשיחה את פניה כמיטב יכולתה, ליבה עדיין דוהר, וניסתה לעצור את הרעד ברגליה.
הנער המשיך להתבונן בה ואז נענע את ראשו כאילו ביקש לעקור משהו.
"איזו חוצפה מצידי." הוא הושיט יד כמו אדם מבוגר.
"שיי." היא הקפידה שקולה יהיה יבש ככל האפשר והעמיקה אותו מעט. המעשה היה כמעט בלתי מודע עכשיו.
הוא לפת את ידה בידו. "שלום לך, שיי. אני לוציפר, השטן שירד עלי אדמות."