חיידק במה

פרולוג

הגבר ששכב במיטה הלבנה החורקת באיכילוב במחלקת השיקום נראה עם רגל אחת בקבר, או לפחות כך חשבה לעצמה האחות החדשה במחלקה, אשר רכנה מעל מיטתו בדאגה ובחנה את שפתיו הכחולות ואת עורו החיוור. הוא כמעט לא זז ולא הוציא מילה מפיו בימים האחרונים, למעט ״מים״ ו״צִ'ירֶשׁ״, מילים שאותן הגה בקול חלול וחלוש, שכל מכריו הסכימו שלא היה שלו.

האחות החדשה, צעירה בהירת שיער, דקת גו וגבוהת קומה, מיהרה לצאת מהחדר על מנת להזעיק את האחות הראשית ואת הרופא.

ראשונה להגיע הייתה האחות הראשית, אישה שמנמנה ואימהית בעלת תספורת קצרה בשנות החמישים לחייה, שגחנה מעליו ואמרה בקול בוטח: ״שטויות! הוא בסדר גמור! לא צריך לקרוא לרופא. הוא נראה בדיוק כמו אתמול, ומנהל המחלקה אמר הבוקר בביקור הרופאים שיש שיפור ניכר במצבו. אם רק היית רואה אותו כשהגיע לראשונה למחלקת הטיפול הנמרץ, היית חוטפת שוק... אני הייתי שם, אז אני יודעת. הוא נראה זוועה וכולם אמרו שהוא לא ישרוד. אבל הנה, הוא עדיין בחיים, כנגד כל הסיכויים!״ היא הוסיפה בעליזות: ״ובכלל, למה חושך כאן? קצת אור ואוויר צח לא יזיקו!״ ומיהרה להסיט את הווילונות ולפתוח את החלון.

״טוב שאת פותחת את החלון, שיתנדף קצת הריח הנורא שיש כאן. וצריך גם להחליף לו חיתול,״ אמרה האחות הצעירה ומשכה בפעמון על מנת להזמין את כוח העזר. ״אגב, הוא שוב חיפש את 'צִ'ירֶשׁ'. אני מניחה שזאת אישתו, היפהפייה הבלונדינית ירוקת העין שישבה כאן לידו בשבוע שעבר?״

״כן, זאת אישתו. הוא התחתן עם בחורה צעירה. הוא קצת מבולבל, המסכן. הוא חושב שהיא לא הייתה כאן בכלל. הוא כבר שכח לגמרי שהיא הייתה לצידו כל הזמן ושהיא לא משה ממיטתו אפילו לרגע בשבועיים ששכב במחלקת הטיפול הנמרץ. היא בוודאי תגיע היום. עוד מוקדם. היא בטח צריכה קצת זמן להתאושש מהימים הקשים שעברו עליה. נדמה לי שהיה לה ממש קשה עם המראות הקשים והריחות הנוראיים שהיו כאן, בעודו שוכב מורדם ומונשם... זה לא קל להתמודד עם דברים כאלו כשאת צעירה, את יודעת.״

״בטח,״ אמרה האחות החדשה ונדה בראשה לאות הסכמה. ״אך אני בטוחה שהיא תתגבר על זה. אחרי הכול, נישואין אמורים להימשך לנצח — לכל החיים — בטוב וברע.״

״ובכן, הם לא תמיד נמשכים לנצח אצל האומנים,״ האחות הראשית משכה אותה הצידה. ״את יודעת מי זה?״ אמרה בקול חרישי, כממתיקת סוד.

״סילביו ברַנדֶס; זה כתוב פה על המיטה שלו.״

״סילביו זה השם השני שלו. זה נַנסי ברנדס, האומן המפורסם.״

״באמת?! לא ידעתי!״ אמרה האחות הצעירה בהשתאות. ״בחיים לא הייתי מנחשת שזה הוא! הוא נראה... אממ... איך להגיד את זה... ובכן, הוא נראה כל כך שונה מאיך שהוא נראה בטלוויזיה.״

האחות הראשית נאנחה. ״יש לו מזל שהוא חי בכלל. הוא היה חולה אנוש, כמעט פרש לעולם שכולו טוב אחרי שחיידק קטלני תקף אותו. ועכשיו הוא כאן, לבד, חולה וחלש ככל האדם. צחוק הגורל ממש... בערוב ימיו מוטל האדם במיטת בית החולים לבדו, ערירי... ובקשר לאישתו, אני ממש מקווה שהיא לא יותר מדי בטראומה מכל העניין הזה.״

הגבר במיטה פקח לרגע את עיניו ונעץ בהן מבט צלול וביקורתי, והן מיהרו להתרחק במבוכה. לאחר כמה רגעים עיניו נעצמו שוב ותודעתו התערפלה. זיכרונותיו נשאו אותו הרחק משם, אל ימים רחוקים יותר. הוא ראה את עצמו במטושטש, כמו בזיכרון שבור שבא והולך, באמפיתאטרון אַרנֶלֶה ליבֶּרטַצִ'י בבוקרשט במופע הפרידה עם הלהקה שלו, קצת לפני שעזב את רומניה. הוא עמד שם על הבמה בסיום ההופעה, ידיו פרושות לצדדים וראשו מוטה כלפי השמיים, כאילו רצה לנצור בליבו את הרגע הגדול שלו לעד. ההמונים בכו והריעו לו ללא הפסקה, והוא חיבק והוקיר בתוך תוכו כל אחד ואחד מהם. קולותיהם הדהדו כעת שוב ושוב בראשו הקודח.

הקהל אהב אותו, והוא אהב אותם בחזרה בעזות, בכל ליבו ובכל הווייתו. הם היו הכול בשבילו והוא היה הכול בשבילם, וכל עוד הוא חי, עד נשימתו האחרונה, הם ימשיכו להיות ארוגים בכל נים ונים מנימי נפשו. האחות טעתה. הוא לא לבד. כל עוד יש לו את הקהל שלו, אפילו רק בדמיונו, לעולם לא יהיה יותר לבד.

1

ביום שבו אמורים היו להסתיים חיי בקול תרועה גדולה נולדתי מחדש. נולדתי שוב במיטת בית חולים לבנה ומתחת לאורות פלורסנט שלא כבים אף פעם. נולדתי שוב בין וילונות אפרפרים שנפתחים ונסגרים ללא הרף ולקול זמזום בלתי פוסק של מכשירי החייאה. נולדתי שוב, וזה לא היה מתוך רחם חמימה של אם צעירה ונלהבת אלא בחדר טיפול נמרץ. לא היו סביבי קולות של אושר וחדווה של בני משפחה עליזים שחוזים בנס הבריאה, אלא קולות של עצב ובכי של בני משפחה וחברים מבוהלים שחששו מהגרוע מכול. שם, במיטת בית החולים הלבנה באיכילוב, היכן שכמעט מַתִּי והיכן שנולדתי מחדש, הייתי אף אחד. לא הייתי יותר אומן מפורסם, זה שתמיד רגיל להצחיק את כולם, אלא רק נַנסי. והייתי חסר אונים וחסר שליטה ונתון לחלוטין לרחמי שמיים — לראשונה בחיי.

הדבר האחרון שאני זוכר מאותו יום שבו התמוטטתי בבית החולים הוא את דברי הרופא לאשתי דאז, צֶ'רָסֶלָה: ״יש לו זיהום חמור מאוד בדם. גברת ברנדס, אנחנו לא קוסמים. עשינו את המקסימום.״ לאחר מכן הכול נדם והחשיך סביבי.

אומרים שכשאדם מתנדנד בין חיים למוות כל חייו עוברים לפניו ביעף כמו בסרט נע, והוא זוכה לראות את המנהרה המפורסמת ואת האור הלבן המסנוור שבוקע מתוכה ושואב אותו אליה. ובכן, גיליתי שהם צודקים. בשעה שהייתי מורדם ומונשם באמת ראיתי את המנהרה, והאור שבקע מתוכה עטף אותי באהבה אין־סופית ונתן לי להרגיש אהוב: אהוב יותר מכפי שחשתי אי פעם; אהוב כמו שחלמתי, קיוויתי והשתוקקתי להיות באותם ימים רחוקים שבהם היינו רק אני ואימא ואבא בדירתנו הקטנה בבוקרשט ברחוב מוֹשׁילוֹר 124.

אז כן, זה היה אמור להיות הסוף שלי, או ליתר דיוק הסוף הדרמטי והמפואר של מי שכל חייו חיפש נואשות אהבה ואישורים לכך שהוא מספיק טוב; הסוף של מי שחי על הבמה ומת עליה; הסוף של מי שכל קיומו היה תלוי באהבת המעריצים והוא חי למענה וניזון ממנה בסימביוזה מוחלטת, ממש כמו בטבע, כשפרזיט משתלט על עץ ושואב ממנו את כל הדרוש למחייתו. אלא שבמקרה שלי זה אף פעם לא באמת היה ברור מי משתלט על מי. האם אני הוא זה שמשתלט על הקהל, או שמא הקהל משתלט עליי? האם אני ניזון מאהבת הקהל, או שמא הם ניזונים ממני? ואם כזה הוא מצב העניינים, לכאן או לכאן, אני לא באמת יכול להאשים אף אחד אחר זולת עצמי בגין הסימביוזה המוזרה הזאת, הלא כן?

ובכן, המילה ״סוף״ הייתה אמורה לעלות על מסך חיי בערב יום הכיפורים תשע״ה, קצת אחרי שחיידק אלים תקף אותי וכמעט שיגר אותי בחללית מהירה לעולם הבא. אלא שבמקום זאת נולדה התחלה חדשה. התחלה אמיתית ומופלאה. זכיתי להזדמנות שנייה, ולא התכוונתי לפספס אותה הפעם. אולי בגלל שרגע לפני המעבר שלי לעולם הבא ראיתי את כל חיי חולפים על פניי בבהירות יתרה.

ונזכרתי. נזכרתי איך הכול התחיל.