אוטופיית בננות

1.

אני ראש הממשלה.
אני לא אומר את זה רק כדי שתדעו מי אני. אני אומר את זה גם, ובעיקר, כי אני נהנה לשמוע את הצליל היפהפה של המשפט הזה. כמה פשוטות ונכונות שלוש המילים האלה: עד היום קצת קשה לי להאמין שהן לא רק הזיה פרועה שאני מגלגל בראש מול המראה, בזמן שהאמבטיה מתמלאת במים וקצף; שלמשפט הזה יש קשר כלשהו למציאות שמחוץ לראשי המגלומני. אבל יש לו, וכמו שאני תמיד אומר — זאת כבר הבעיה שלכם.
אני צעיר יחסית, בן 43. בגלל זה כולם קצת נדהמים כשאני עולה לבמה, מיד אחרי שהכרוז מבשר בקול רם "גבירותיי ורבותיי, ראש הממשלה!" אפילו שאני בשלטון כבר שלוש ומשהו שנים, תמיד זו אותה תגובה: מה, זה ראש הממשלה? כלומר, הם לא אומרים את זה במילים, אבל כשאני עומד מול אלפיים איש וכולם עושים אותו פרצוף, אני לוקח לעצמי את החופש לפרש את זה ככה. ואם יורשה לי לגלות סוד קטן, גם אני לא תמיד זוכר שאני ראש הממשלה. קורה לפעמים שאני יושב ומחכה מאחורי הקלעים לרגע שבו תתבצע הכניסה הדרמטית שלי, וכשאני שומע שמכריזים על בואו של ראש הממשלה, אני בכלל לא קולט שמתכוונים אליי. פעם אפילו באו להזכיר לי לעלות לנאום ולבדוק אם אני בסדר, כי התחילו לחשושים באולם שאני עובר את משבר גיל הארבעים.
האמת היא שעברתי כבר את המשבר המשעמם הזה, רק שאצלי הוא היה חתיכת משבר. בדיוק ביום ההולדת הארבעים שלי, אשתי הודיעה לי שהיא לוקחת את הילדים ומתגרשת ממני. יום אחר כך היו הבחירות, וניצחתי. אתם חושבים שזה שימח אותי? כמה דקות לפני פרסום המדגם ישבתי במטה הבחירות, ליד כל מיני קופי־אדם שמאוד רצו שאבחר, ולא הטריד אותי בכלל אם ילך לי או לא. חשבתי רק על דבר אחד: מה הסיכוי שאשתי תצביע בשבילי. לא יפה להגיד, אבל מהילדים לא ממש אכפת לי. הם לא יכולים להצביע, אז במה בדיוק הם עוזרים לי? מצדי שיביאו מאתיים חברים כל אחד, וכולם ידביקו סטיקרים עם הפרצוף המחייך שלי עד השנה הבאה. לשנות במשהו את מצבי בקלפיות הם לא יכולים, ואולי בגלל זה אף פעם לא ממש אהבתי אותם. לכן, כשאשתי אמרה לי, מיד אחרי שכיביתי את הנרות על העוגה, שהיא הולכת ולוקחת איתה את הילדים, אמרתי רק "בבקשה אל תלכי, אני אוהב אותך". במקום להתרכך ולחשוב על הכל מחדש, היא רק התרגזה שלא הטריד אותי כהוא זה מה יקרה לילדים. נראה לי שהיא בכלל התכוונה לקחת אותם כבני ערובה, כדי שארצה אותם בחזרה ואסכים לכל התביעות שלה, וכשהתברר לה שאני לא ממש משתגע עליהם — זה הרס לגמרי את תוכניות הסחיטה שלה.
כן, אני גרוש פלוס שניים, ותאמינו לי שזה לא קל להיות גרוש כשאתה ראש הממשלה. אני כבר לא מדבר על זה שבעיתונים תמיד מכנים את אשתי "הגברת הראשונה לשעבר" (אני מעדיף לקרוא לה "הגברת האחרונה", כי פשוט נשבר לי מנשים). מה שיותר מטריד אותי הוא הפוטנציאל הלא ממומש: נכון שמצד אחד אני ראש הממשלה, ואין לי זמן אפילו לאכול משהו שהוא לא בורקסים של ישיבות ממשלה, שלא לדבר על להתחיל לחיות כמו רווק מתהולל. אבל מצד שני, הבית ריק, יש לי שלושה מפלסים בבית ראש הממשלה, ויכולתי למלא כל אחד בארבע נערות ליווי ולעשות ביניהן רוטציה — אבל זונות בבית ראש הממשלה זה רע מאוד למצבי בסקרים. אפילו לדייטים אני לא יכול לצאת: מי בכלל תסכים לצאת עם ראש הממשלה? זה הרי נשמע כמו בדיחה גרועה, כמו איזה סרט תפל שעושים בהוליווד כשנגמרים כל הנושאים הטובים וצריך לחתוך בבשר החי של הרעיונות. וזה למרות שאני דווקא יכול לספק יופי של אווירה: קדילק שחורה, עם נהג, מאבטחים ששומרים דיסטנס, ואם מתחשק לי — השב"כ יכול לפנות לי מסעדה שלמה, ואז לי ולדייט שלי תהיה ארוחה פרטית. אמרתי קודם "מאבטחים ששומרים דיסטנס", אז תרשו לי לתקן: מבין הדייטים שכן היו לי בשלוש השנים האחרונות — כלומר נשים שעד כדי כך לא מבינות בפוליטיקה, שאין להן מושג מי אני — היו לא פחות משמונה שהתחילו את הערב איתי, וגמרו אותו עם המאבטח. לגמרי במקרה, לכל שמונת המאבטחים שגנבו לי את הבחורות קרו מאוחר יותר תאונות נשק מצערות, אבל אחר כך פסקו גנבות הנשים. לא בגלל שהמאבטחים למדו לקח, אלא בגלל שלא היו יותר נשים.
עכשיו אתם בטח אומרים — חוץ מלהיות גרוש ולהתלונן על החיים כרווק, יש לראש הממשלה עוד כמה עיסוקים. בטח תרצו גם לדעת מה הדעות הפוליטיות שלי, מה האידאולוגיה שמנחה אותי בפעילותי היומיומית. אז הנה התשובה שלי: אין. כן, פשוט ככה, אין לי דעות פוליטיות. זאת הסיבה היחידה שנבחרתי, כי לאנשים פשוט נמאס מכל העסקנים מהימין ומהשמאל, ונגמר להם הכוח להפקיד את המדינה בידי אנשים שההורים שלהם הכריחו אותם לאהוב ערבים או לשנוא אותם, ואז הם עשו מזה קריירה. אני עדיין זוכר את התקופה שלפני תחילת הקמפיין שלי, כשכולם ישבו בסלון ביום שישי ואמרו "מה עושים… המדינה עמוק בחרא… כל הפוליטיקאים מושחתים…" אני בעצמי אמרתי את זה כל הזמן. גם אשתי, וכל החברים שלנו. כמה שבועות קודם פיטרו אותי מהעבודה, לא חשוב עכשיו מה היא היתה, והרגשתי פשוט על הקרשים, בלי אנרגיה, בלי יוזמה, בלי כוח לשים חלב בקפה. פשוט כלום. ואז הבנתי את הפוטנציאל האדיר: אם כל אחד שמרגיש כמו סמרטוט ישים פתק אחד, רק אחד, בקלפי בשביל מישהו כמוהו, מישהו שיציג את עצמו כגיבור שנלחם למען כל הסמרטוטים האחרים — אז סמרטוט־העל הזה ייכנס למשרד ראש הממשלה. וזה מה שקרה. חוץ מזה, הרבה מהדיבורים הדיכאוניים שהייתי מומחה בהם בימים ההם, הם עדיין נר לרגליי. אני עדיין מרגיש רוב הזמן כאילו מישהו אחר שולט במדינה, ולי נשארים רק הפירורים. למשל, כמו שאז אמרתי "מה כבר אפשר לעשות, זה לא יעזור שאני אתרגז ואגיד דברים, כי אי אפשר לשנות כלום", ככה אני חושב גם היום. כלומר, ככה חשבתי עד הלילה ההוא, שבו חלמתי את החלום.