מעשה אורג

הקדמה

התלמוד פורש כר נרחב של הלכות וסיפורים, מימרות אמוניות ומימרות פילוסופיות, תיאורים של חיי יום־יום ושל אירועים מעין היסטוריים, דקדוק וחקירה בענייני לשון בצד אנקדוטות מחיי החכמים וסיפורי מופת מציאותיים ודמיוניים.

מבין כל הסוגות הללו, המשולבות זו בזו בסוגיות התלמוד, הסיפור – יצירה אמנותית בעלת רבדים גלויים וסמויים – הוא סוגה שבה היוצרים, המעבדים ואף עורכי הסוגיות הביעו את עמדותיהם כלפי ההלכה וגילו בה פנים חדשות. עיון בסיפורים עשוי לגלות כי פעמים שהם מבטאים התנגדות לעמדה הלכתית או מציעים הגמשה שלה, ופעמים שהם מחזקים אותה ומציגים יישום של ההלכה במציאות.

לעתים מובאים בסוגיה אחת כמה סיפורים המסודרים בקובץ בעל מבנה משוכלל. קיימים קבצים הבנויים על פי מספר טיפולוגי וקבצים שבהם הסיפורים מסודרים בהדרגה עולה או יורדת. מבני הקבצים ואופן סידור הסיפורים בהם רומזים למגמות מעצביהם ועורכיהם. עיון במארג הסיפורים בקובץ ובאופן שילובו בסוגיה עשוי לגלות מה עומד מאחורי צירופם של רכיביו וליפופם זה בזה.

בחיבור זה, שהוא הראשון בסדרת חיבורים על סיפורי התלמוד הבבלי בהקשרם הסוגייתי, ניסינו לחשוף באמצעות ניתוח פילולוגי, תוכני, ספרותי ומבני של כל סיפור או קובץ סיפורים את המגמה הרעיונית, ההלכתית, או המוסרית שעל פיה נוצרו ועוצבו הסיפורים והקבצים ושולבו בסוגיות.

הדיונים בסיפורים נערכו כדלהלן:

כל סיפור הוצג הן בלשון המקור¹ שבה הוא מובא בסוגיה והן בתרגום. לאחר הצגת הסיפור הובא קטע הסבר על הקשרו התוכני בסוגיה, ולאחריו קטע הכולל הערות ביוגרפיות קצרות על הדמויות הנזכרות בו.²

הקטעים דלעיל הם מעין מבוא לקטע המרכזי שעיקרו חקירת הסיפור וניתוחו. החקירה והניתוח כוללים הסברי מילים, מושגים וביטויים, בדיקת תכנים ורעיונות, איתור קשרים בין מבנה, צורה ותוכן, ובמקרים אחדים גם התייחסויות לאחיזתם של הסיפורים במציאות ההיסטורית ולרמזים שניתן לדלות מתוכם לגבי התפתחות תפיסות הלכתיות.

כל הניתוחים מתבססים על חקירת שינויי נוסח בכתבי היד ובדפוסים הקדומים, חקירה השוואתית של טקסטים מקבילים בספרות חז"ל, ועיון בדבריהם של מפרשי התלמוד והפוסקים הראשונים.

בסוף כל ניתוח מוצגות מסקנות לגבי מגמת שילובו של הסיפור הנדון במשא ומתן שבסוגיה ולגבי תרומתו לעמדתה ההלכתית או הערכית־מוסרית.

החיבור הראשון שמלאכתו נשלמה עוסק במסכת קידושין. בחרנו לפתוח במסכת זו משום שהיא עשירה בסיפורים בנושאי אישות וחברה העשויים לעורר עניין בציבור הרחב.

החיבור נחלק לארבעה פרקים על פי פרקי המסכת, וסדר הסיפורים והדיונים בכל פרק תואם את סדר הופעתם בגמרא. כל פרק נחלק לתתי־פרקים על פי נושאים ועל פי הקשר של הסיפורים למשנה מסוימת או לדיון מסוים בגמרא. בפתח כל תת־פרק הובא מבוא קצר המסביר קשר זה, מכנה בשמות את כל הסיפורים הנכללים בו ומציין את מראי המקום שלהם בגמרא.

חקירת הסיפורים, הדיונים בהם וכתיבת החיבור נעשו על ידי קבוצת מחקר שהונחתה על ידי פרופ' שולמית ולר והשתתפו בה החוקרים ד"ר יצחק בלאו, מיכל בלאו, ד"ר רחל גרובייס, ד"ר עודד רוזנבלום וד"ר שרה רז.

אנו מביאים לפניכם את תוצאת העבודה המשותפת ומקווים ושהקריאה בה תערב לכם כמאמר התלמוד "בְּשָׁעָה שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה יוֹצְאִים מִפִּי בַּעֲלֵיהֶם כְּתִקְנָם הֵם עֲרֵבִים לְשׁוֹמְעֵיהֶם..." (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א דף כח ע"א).

הערות

1 כל המקורות הובאו מתוך פרויקט השו"ת – אוניברסיטת בר־אילן.

2 קיימים חכמים שהביוגרפיה שלהם מופיעה כמה פעמים בהקשר לסיפורים שונים. כיוון שהחיבור הוא פרגמנטלי ואין בו רצף תוכני או רעיוני, ביקשנו לאפשר לקוראים לעיין בסיפורים בודדים ובמידע הקשור אליהם לפי בחירתם.

סיפורי פרק א

א. קניין בכסף או בשווה כסף

במשנה מצויה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין כסף הקידושין; לפי בית שמאי, סכום הכסף הוא דינר או שווה דינר, ואילו לפי בית הלל, פרוטה או שווה פרוטה. הסוגיה עוסקת בשאלה כיצד קובעים שהחפץ שבו נקנית האשה הוא שווה פרוטה. בהערכה סובייקטיבית של חפץ עוסקים הסיפורים הראשון והשני, 'ערכו של סודר' (דף ח ע"א). הסיפור השלישי, 'אמה בפריטי' (דף ח ע"ב), עוסק בקניית אָמָה באמצעות משכון.

ערכו של סודר

קידושין ח ע"א

סיפור ראשון

סיפור שני

ההקשר לסוגיה
סוגיית הגמרא עוסקת בשאלה כיצד שָמִים מיטלטלין שערכם אינו ברור בוודאות. רבה ורב יוסף חלוקים על דרך אומדנם של המיטלטלין; רבה סבור כי די בשומה עצמית. היינו, בקביעת ערך המיטלטלין על ידי הנותן או המקבל, ולעומתו מחייב רב יוסף שומה רשמית שתיעשה על ידי מומחה. רב יוסף מבסס את שיטתו על ברייתא:³ "דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי". על כך נשאל בסוגיה האם תקף הפדיון במקרה שהערך הנקוב של חמישה שקלים לעֵגֶל או לטלית נקבע בידי הפודה באופן סובייקטיבי ולאו דווקא ריאלי. השאלה משקפת בעיה – האם ערך סובייקטיבי נחשב לערך ממשי עבור פדיון.

בסמיכות לכך מובאים שני סיפורים שעניינם הערכה עצמית (סובייקטיבית) של חפץ.

הדמויות בסיפורים
רב כהנא:⁴ אפשר כי בסיפור הראשון מדובר באמורא בן הדור השלישי, בן זמנם של האמוראים החולקים בסוגיה, ואפשר שמדובר באמורא בן הדור החמישי, הקרוב יותר לזמנה של הדמות בסיפור השני.

רב אשי: אמורא בבלי, בן הדור השישי, תלמידו של רב כהנא. כיהן כראש ישיבת סורא, ולפי המסורת התלמודית, ערך את התלמוד הבבלי יחד עם רבינא.⁵

מר בר רב אשי: אמורא בן הדור השביעי שעמד בראש ישיבת מתא מחסיא זמן רב לאחר מות אביו, רב אשי.

דיון בסיפורים

סיפור ראשון

רב כהנא שימש ככוהן בטקס פדיון בן, שבו על אב לפדות את בנו הבכור מידי הכוהן בחמישה שקלים.⁶ במקום חמשת השקלים, דמי הפדיון, לקח רב כהנא סודר,⁷ שספק אם ערכו הגיע כדי חמישה שקלים, וטען כי לו לעצמו היה שווה חמישה שקלים. אירוע פדיון הבן דל בפרטים; אפשר כי רב כהנא רצה לפתור קושי של משפחה נזקקת. מכל מקום, מעשהו ודבריו מעידים כי פירש באופן נרחב את ערך הפדיון האמור בתורה, חמישה שקלים.

רב אשי⁸ אמר על המעשה: "לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה אבל כולי עלמא לא". ניתן להבחין שרב אשי ראה בהתנהלותו של רב כהנא חריגה מהנורמה ההלכתית, והוא ביאר אותה על פי תפיסת העולם שעליה חונך; רב כהנא הוא גברא רבה, ולכן הוא צריך להתעטף בסודר, גם סודר זול שווה עבורו חמישה שקלים משום שהוא זקוק לו. משמע שרב אשי מאפשר הערכה סובייקטיבית לגברא רבה.

עיון בסוגיות שבהן מוזכר המושג "גברא רבה"⁹ מעלה כי קיימת תביעה חד־משמעית לקבל באופן א־פריורי דברי "גברא רבה" בנימוק שוודאי מצוי בהם טעם.¹⁰ נראה שרב אשי סייג את מעשה רבו בשל סיבה זו, וקבע כי אפשרות זו קיימת לגבי רב כהנא ושכמותו בלבד, וסתם כוהן אינו יכול לעשות כמעשהו.¹¹ עקיפת דין מעין זו, רק רב כהנא "גברא רבה" יכול להעמיסה על כתפיו, וזאת בשל צרכיו המיוחדים הנובעים מהגדרת מעמדו.

סיפורו של רב כהנא הובא לסוגיה כסיוע לטענה שיש מקרים בהם מקבל הכוהן את דמי פדיון הבן בחפץ שערכו הריאלי נמוך מחמישה שקלים. טענה זו נדחית על ידי רב אשי המלמד כי מהפן ההלכתי אל לו לכוהן לעשות כן, וכי ההיתר שבו נקט רב כהנא לעצמו הינו ייחודי לו ולצרכיו מתוקף היותו "גברא רבה".

סיפור שני

מר בר רב אשי קנה מאמו של רבה מקובי¹² סודרא ששוויו עשרה בשלושה־עשר. כלומר, שילם עבור החפץ מחיר גבוה מערכו.

הסיפור נפתח במילות הקישור 'כי הא' המעידות שבעל הסוגיה שילבו כאן כדי לקושרו לסיפור על רב כהנא – ואפשר גם לדברי רב אשי. הקשר לסיפור על רב כהנא ברור, שכן שני האמוראים העריכו סודרא במחיר לא ריאלי, ואכן מצאנו במפרשים שסיבת הבאת סיפורו של מר בר אשי נועדה להבהיר כי "פעמים שאדם קונה אותם יותר משווים מפני הצורך".¹³ אך בשונה ממעשהו של רב כהנא, שהיה קיום מצווה של פדיון בן בכור, מעשהו של מר בר רב אשי אין עניינו מצווה אלא מקח וממכר, ואפשר שיש בסיס למחיר הגבוה ששילם, כגון איכות הצמר, יופייה של הטווייה או הרצון לסייע למוכרת שאולי הייתה ענייה.

הסיפור הובא כדי להראות כי אפשרות של הערכה עצמית על ידי המקבל או הנותן קיימת במציאות. הצבת סיפור זה במקום השני אפשר שהיא מלמדת על כוונת בעל הסוגיה לרמוז לכך שדעת רבה, הסבור כי די בשומה עצמית לקביעת ערכו של חפץ הניתן לאשה לשם קידושין, התקבלה.

הערות

3 תוספתא (מהד' צוקרמאנדל) בכורות פ"ו הי"ג, עמ' 541. בסוגייתנו הברייתא מצוטטת בלא שינויים.

4 ישנם חמישה אמוראים בשם זה: אמורא בן הדור הראשון, יליד בבל שעלה לארץ־ישראל; אמורא בן הדור השני, פעל בבבל (סורא) ובארץ־ישראל לסירוגין; אמורא בן הדור השלישי־רביעי, יליד בבל שעלה לארץ־ישראל; אמורא בבלי בן הדור החמישי, פעל בפום נהרא; אמורא בבלי בן הדור השישי.

5 ראו בבלי בבא מציעא פו ע"א, "רב אשי ורבינא סוף הוראה..." על מעשה רב אשי ורבינא ראו הסברו של רש"י על הדף ד"ה סוף הוראה.

6 "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח טז).

7 בעל הערוך מבאר סודרא כמטפחת המיועדת לניגוב זיעה, וכן מעין מסווה או צעיף (כרך ו', ערך 'סודרא', עמ' 26). בתלמוד הבבלי מוזכרים שימושים נוספים לסודרא; ראו ברכות נא ע"א, קידושין כט ע"ב, מועד קטן טו ע"א, כד ע"א, ברכות ס ע"ב, יומא עח ע"ב, שבת עז ע"ב ועוד.

8 כאמור, רב אשי היה תלמידו של רב כהנא; על יחסי מורה תלמיד בין רב כהנא ורב אשי ראו היימאן, תולדות תנאים ואמוראים ג', עמ' 848-847.

9 בברכות יט ע"ב, שבת פא ע"ב, גיטין נה ע"ב ונדה נ ע"ב מצויה הקביעה, "גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה", או "גברא רבה אמר מילתא – נימא בה טעמא". בסוגיות נוספות ניתן לזהות מסר דומה. ראו בבא מציעא סו ע"א, בבא מציעא סח ע"ב ובבא בתרא קמד ע"א.

10 בבבלי שבת פא ע"ב נאמר: "נימא בה טעמא".

11 אפשר שרב אשי, קבע זאת מתוקף תפקידו כראש ישיבה, כי חשש להערמה שתאפשר תחרות מחירים בין הכוהנים כדי לזכות בדמי הפדיון. ראו פירושם של המאירי והרשב"א על אתר.

12 אמורא בבלי בן הדור השביעי. פעל בסורא.

13 ראו בתוספות ר"י הזקן; הרשב"א מפרש: "שדרכן של גדולים להתיקר במה שהן צריכין לו, וכדקאמר כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאמיה דרבא מקובי שוה עשרה בתליסר".

המשך בספר המלא