שירי אהבה אסורים

ארבעים שנות גלות וקלון פנימי מגיעות לקצן.

מלים שנכתבוּ מתוך רגעי בהלה,

כשפגשתי תפים רועמים, את עצמי במראה,

צוללת לתוך כל האסור עלי להרגיש,

בצלו של אשם מאים,

כל שיר שנכתב בספר הזה נכתב בנשימה אחת

ולעיתים הותיר אותי בלי אוויר.

חשבתי לא אחת להשאיר את המילים במגירה

אבל נוכחתי לדעת שלא נותר בה מקום להכיל.

בצל אובדנה המתקרב של אמי

נפרצו ממני המילים בלי שליטה.

פגשתי במוות וגיליתי שלידו ממש שוכנות אהבה ותשוקה

וכל הדברים שמהם עשויים החיים.

דִּין פְּנִימִי

נְבִיעַת הַדְּלי.

מִי אֲנִי?

וְאַתְּ. לְמוּלִי.

מִשְׁתַּקֶּפֶת מִתּוֹכִי.

וְאַתְּ יָפָה כָּל כָּךְ,

רְאִי!

הֲיִי לְזֵר רֹאשִׁי.

לְגַאֲוָה.

תִּהְיִי שֶׁלִּי?

בַּחֲתִיכָה?

אוֹ חֲתִיכוֹת?

וְהַשְּׁבָרִים?

לְצַלָּקוֹת?

עוֹד נֶצַח שֶׁחָרוּט

כְּמוֹ קְרָבוֹת.

מָה נוֹעַדְתְּ לִהְיוֹת?

חֲבוּלָה
חֲנוּקָה בְּחֶבְלֵי לֵדַת עֲקֵדָה.

שְׂרוּטָה וּפְצוּעָה,

פִּי מָלֵא צְעָקָה.

עֲרֵמוֹת שֶׁל מִלִּים מִתְאַדּוֹת לְאָבָק,

וְנוֹתַר רַק הַחֶבֶל הַדַּק.

וְאֵימַת קִיּוּמִי

עֲרָפֶל אֵינְסוֹפִי.

וְאַתְּ.

וְהַשֶּׁקֶט צוֹרֵחַ מִבֵּין הַקִּירוֹת,

מַחְרִישׁ אֶת קוֹלִי, מְכַרְסֵם בַּלֵּיְלוֹת.

אֵיךְ זֶה בִּכְלָל יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁשּׁוּב לֵב שָׁבוּר לֹא רָאוּי לִדְמָעוֹת?

בִּשְׁקָרִים אֲכַסֵּךְ,

אֶקְבֹּר בִּי אֶת שְׁמֵךְ,

חֲסֵרָה בָּעוֹלָם אֶתְהַלֵּךְ.

שְׁנִיָּה
דְּפִיקוֹת הַלֵּב

הָיוּ כְּאֵב.

צָרִיךְ לִכְבֹּשׁ אֶת הָעוֹלָם.

כֻּלָּם רוֹצִים

עוֹד קְצָת מִמֵּךְ

וּבְתוֹכִי סִחְרוּר וְרַעַם.

וְאַתְּ רָחוֹק וּבְאִבּוּד,

בִּתְהוֹמוֹת שֶׁל הֵד שָׁחֹר.

בִּמְקוֹם לִהְיוֹת בְּתוֹךְ רִקּוּד

אַתְּ מִסְתַּתֶּרֶת מֵהָאוֹר.

וּכְאֵבִים

אוֹתִי אוֹחֲזִים

עַל כָּל שְׁנִיָּה בְּלִי הֶבֶל פִּיךְ.

וְכָל מִפְגָּשׁ

שֶׁל קֵץ אֱמֶת

נִהְיֶה לְאֵבֶל מְשַׁתֵּק.

וְהַשָּׁעוֹן שֶׁבַּגּוֹרָל

הוּא מְדֻיָּק אוֹ מְקֻלְקָל?

וּמִי בָּחַר אוֹתָךְ בִּכְלָל

לְמוֹדֵל בִּלְתִּי נִסְבָּל?