365 הימים הבאים

פרק 1

רוח חמה נשבה בשערי כשנהגתי במכוניתי בעלת הגג הפתוח לאורך הטיילת. קולה של אריאנה גרנדה רעם מבעד לרמקולים. לא יכולתי לחשוב על שיר שהתאים יותר למצבי הנוכחי מאשר השיר שלה, 'לצאת לחופשי'. היא שרה 'אם את רוצה את זה, קחי את זה', ואני הנהנתי לכל מילה ואז הגברתי עוד יותר את עוצמת השמע.

היה זה יום הולדתי. הזדקנתי בשנה וזה אולי היה אמור לדכא אותי, אבל האמת הייתה שהרגשתי חיה יותר מתמיד. עצרתי את המכונית וחיכיתי שהרמזור יתחלף לירוק. המוזיקה רעמה מבעד לרמקולים כשאריאנה הגבירה את עוצמת השירה שלה ואני לא יכולתי להרגיש מאושרת יותר מכפי שהרגשתי באותם רגעים כששרתי איתה.

"זה הקטע שבו אני אומרת לך שאני לא רוצה אותך! אני חזקה יותר מכפי שהייתי אי פעם!" צעקתי עם אריאנה ונופפתי בזרועותיי. בחור צעיר עצר את מכוניתו לצד המכונית שלי ושלח אליי חיוך פלרטטני בזמן שתופף באצבעותיו על ההגה לקצב המוזיקה שבקעה מהמכונית שלי. מלבד המוזיקה הקולנית ושירתי הקולנית לא פחות שמשכו את תשומת ליבו, אני בטוחה שגם לבגדים שלי היה את האפקט שלהם. או להיעדר הבגדים שלי, בעצם.

לבשתי ביקיני שחור שהחמיא בשלמות לצבעה הסגול של ה'פלימות' פראולר' שבה נהגתי. אם להיות כנה, לא היו הרבה דברים שלא החמיאו למכונית. היא הייתה פשוט מושלמת. המכונה הנדירה והיפהפייה הזאת הייתה אחת המתנות שקיבלתי ליום ההולדת שלי. היה לי חשש שהמתנות לא יפסיקו להגיע בעתיד הנראה לעין מפני שהגבר שלי לא היה מסוגל להפסיק להרעיף עליי אותן, אבל קיוויתי נגד כל היגיון שהמתנה הזאת תהיה המתנה האחרונה.

הכול התחיל לפני חודש ומאז קיבלתי משהו חדש על בסיס יומי. יום הולדתי השלושים דרש משהו מיוחד, ונראה ששלושים מתנות היו התשובה לזה. גלגלתי את עיניי ולחצתי על דוושת הגז ברגע שהרמזור התחלף לירוק.

כמה דקות לאחר מכן החניתי את המכונית, לקחתי את התיק ויצאתי ממנה לכיוון חוף הים. מזג האוויר היה חם ולח והתכוונתי לנצל את היום עד תומו, שאשתזף עד שכבר לא אוכל לסבול יותר את החום ורק אז אשוב הביתה.

קניתי לעצמי כוס של תה קר בדרכי אל קו המים ולגמתי ממנה דרך קשית כשפסעתי על החול החם ונהניתי מהתחושה תחת אצבעותיי.

"יום הולדת שמח, ילדונת זקנה!" צעק הגבר שלי. הסתובבתי וגייזר של שמפניה 'מונט' בצבע ורוד התפוצץ בפניי.

"מה, לעזאזל, אתה חושב שאתה עושה?!" צעקתי מבעד לפרצי הצחוק שלי וניסיתי לחמוק מזרמי השמפניה התוססים, אבל לא הצלחתי. הוא רדף אחריי עם הבקבוק עד שהצליח להרטיב אותי לחלוטין בשמפניה. לאחר שהבקבוק היה ריק הוא השליך את עצמו עליי והפיל אותי אל החול.

"יום הולדת שמח," הוא לחש, "אני אוהב אותך."

לשונו החליקה בין שפתיי והחלה בריקוד שלה. גנחתי בעונג וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו. פישקתי את רגליי כשהוא תפס את מקומו ביניהן והחל להניע את מותניו באיטיות.

הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי והצמיד את ידיי אל החול, מרחיק מעט את ראשו ומביט בי במבט משועשע. "יש לי משהו עבורך." הוא הניע את גבותיו, קם לעמידה ומשך אותי אחריו.

"נו, מה אתה יודע," מלמלתי וגלגלתי את עיניי מאחורי משקפי השמש הכהים. הוא שלח את ידו והסיר אותם מעיניי כשפניו הרצינו.

"הייתי רוצה שאת..." קולו נעלם כשהבטתי בו בהמתנה להמשך המשפט. הוא נשם עמוק ואז ירד על ברכו מולי, מושיט לעברי את ידו ופותח את אצבעותיו. על כף ידו הייתה מונחת קופסת קטיפה קטנה. "תתחתני איתי," אמר נאצ'ו וחייך חיוך רחב. "רציתי לומר משהו מתוחכם ורומנטי, אבל יותר מכול רציתי לומר משהו שישכנע אותך."

התנשמתי בחדות, אבל הוא הרים את ידו, אז לא אמרתי דבר.

"לאורה, לפני שתאמרי משהו, בבקשה תחשבי על זה. הצעת נישואים היא עדיין לא חתונה, וגם חתונה לא חייבת להיות לנצח נצחים." הוא הושיט לעברי שוב את הקופסה. "תזכרי, אני לא רוצה שתעשי שום דבר נגד רצונך. לעולם לא אחלק לך הוראות או אכריח אותך לעשות דברים. תגידי 'כן' רק אם זה מה שאת רוצה לעשות."

שתיקה עטפה אותנו ונמשכה זמן מה. הוא חיכה בסבלנות לתגובה מצידי, ולא קיבל אחת.

"אבל אני חייב להוסיף שאם תסרבי, אצטרך לשלוח אלייך את אמיליה."

לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי. הייתי מבוהלת, מלאת דאגה, המומה וגם... מאושרת. אם מישהו היה אומר לי בערב השנה החדשה האחרון שזה המקום שאליו אגיע בסופו של דבר, הייתי פורצת בצחוק. חשבתי על זה וצחקתי, אבל בתוך ראשי. אם לפני שנה, כשמאסימו חטף אותי, מישהו היה אומר לי שאמצא את עצמי בטנריף עם גבר יפהפה ומקועקע שיכרע על ברכו מולי ויציע לי להתחתן איתו, הייתי אומרת לו שאני מוכנה להמר על כל מה שיש לי שתרחיש כזה פשוט בלתי אפשרי.

נראה היה כי המונח 'בלתי אפשרי' היה גמיש מאוד. המחשבה על מה שקרה רק לפני שמונה חודשים הייתה מצמררת, אבל תודה לאל ולד"ר מנדוזה, לפחות הצלחתי סוף־סוף לישון.

אולי אחרי כל־כך הרבה זמן ועם גבר כזה במיטה, זה לא היה כזה מפתיע.

פרק 2

כשפקחתי את עיניי לראשונה מאז עצמתי אותן באחוזה של פרננדו מאטוס ראיתי קילומטרים של צינורות פלסטיק סביבי, מחוררים את עורי ועוטפים אותי מכל הכיוונים.

סבבו אותי עשרות מכונות שניטרו את סימניי החיוניים. הכול רחש וצפצף וזמזם. רציתי לבלוע, אבל צינורית הייתה תקועה במורד גרוני. פאניקה גאתה בי והרגשתי צורך להקיא. אחת המכונות התחילה להשמיע קול אזעקה. דלת החדר נפתחה בדחיפה ומאסימו סער פנימה, מתנשם. הוא התיישב לצידי ולקח את ידי.

"אהובתי." עיניו התמלאו לחלוחית. "תודה לאל!"

הוא נראה רזה יותר מכפי שזכרתי ופניו היו חיוורות והביעו תשישות. הוא נשם עמוק וליטף את לחיי. שכחתי לחלוטין מהצינור החונק שהיה תקוע בגרוני ודמעות זלגו במורד לחיי. הוא ניגב כל אחת ואחת מהן, שפתיו צמודות אל גב כף ידי.

חבורה של אחיות צעדה לתוך החדר והשתיקה סוף־סוף את האזעקה הצווחת. ואז הגיעו הרופאים.

"אתה צריך לצאת מהחדר, מר טוריצ'לי. נטפל היטב באשתך," אמר הרופא. כשמאסימו לא הגיב, הוא חזר על הבקשה. מאסימו דחף את עצמו לעמידה וגהר מעל הרופא, הבעתו קרה ועיניו יורות סכינים.

"לראשונה בשבועיים האחרונים אשתי פקחה את עיניה. אם אתה חושב שאעזוב עכשיו, יש לך טעות חמורה," הוא נהם.

הרופא נופף בידו בתנועה מבטלת ואז משך במהירות את הצינור מתוך גרוני. זו לא הייתה חוויה נעימה, והייתי שמחה אם מאסימו לא היה עד לרגע הזה, אבל הוא היה שם. עוד ועוד רופאים נכנסו לחדר ויצאו ממנו, מדברים ביניהם, בודקים את תרשימי המכונות וכותבים דברים במחברות שלהם. ואז הייתי צריכה לעבור בדיקות.

מאסימו לא עזב את החדר אפילו לדקה וגם לא עזב את ידי. היו רגעים שבהם רציתי שהוא ילך, אבל הייתי חסרת אונים, לא היה שום דבר בעולם שהיה מזיז אותו ממקומו לצידי.

בסופו של דבר הרופאים עזבו. בקושי יכולתי לדבר, אבל הייתי צריכה לדעת מה קרה ולמה הייתי שם. נשמתי עמוק והתחלתי לדבר, אבל קולי היה צרוד באופן מבהיל.

"לא, אל תדברי," מאסימו לחש ונישק את גב כף ידי שוב. "לפני שתתחילי לשאול שאלות ולחטט..." הוא נאנח ועיניו שוב נמלאו דמעות. "הצלת אותי, לאורה. הצלת אותי בדיוק באופן שראיתי אז, בחזיונות שלי, יקירה." הוא השפיל את עיניו.

לא הבנתי. "אבל..."

הוא ניסה לומר עוד, אבל לא הצליח. המילים לא יצאו מפיו. ואז ההכרה נפלה עליי והבנתי למה הוא התכוון. סגרתי את אצבעותיי הרועדות על הסדין. מאסימו תפס במפרקי כפות ידיי, אבל עצר בעצמו, לא מוכן כנראה להילחם בי. הוא שחרר את ידיי מאחיזתו.

"מאסימו," לחשתי, חושפת את בטני החבושה, "איפה הבן שלנו?"

קולי היה בקושי לחישה, וכל מילה גרמה לי כאב פיזי. רציתי לצרוח, לקפוץ על רגליי וליילל. הייתי צריכה לשאול אותו את השאלה הזאת. הייתי צריכה לשמוע ממנו את האמת.

הוא קם לאט על רגליו וכיסה בעדינות את גופי החבול בעזרת הסדין. עיניו היו אטומות. בזמן שהוא הפנה לעברי שוב את מבטו הקר, גל של אימה ושל ייאוש שטף אותי.

"הוא מת," הוא אמר והפנה את מבטו. "הכדור פגע נמוך מדי והוא עדיין היה קטן מאוד וחסר הגנה לחלוטין. לא היה לו שום סיכוי."

קולו של בעלי רעד. לא יכולתי לתאר בכלל את מה שעבר עליי באותם רגעים. המילה 'ייאוש' לא תספיק כדי לתאר את מה שהרגשתי. היה זה כאילו מישהו שלח יד לחזה שלי, קרע מתוכי את ליבי והותיר אותי חסרת נשימה. עצמתי את עיניי בכוח וניסיתי לבלוע את המרה שעלתה בגרוני. הילד שלי. התינוק שלי. בני הקטן, שהיה חלק ממני ומהגבר שאהבתי. הוא לא היה עוד וכל העולם הגיע לכדי עצירה.

מאסימו עמד בשתיקה למשך זמן מה, והסתובב אליי רק לאחר שניגב את הדמעות מעיניו. "לפחות את בחיים." הוא ניסה לחייך, אבל נכשל. "תישני קצת. הרופאים אומרים שאת זקוקה למנוחה." הוא ליטף את שערי וניגב את הדמעות מלחיי. "יהיו לנו ילדים אחרים. חבורה שלמה מהם, אני מבטיח לך."

לא יכולתי להכיל את הצער שגרמו לי מילותיו ופרצתי בבכי שוב. מאסימו נראה חסר אונים. הנשימה שלו הייתה שטוחה ויכולתי לראות שהוא הרגיש נורא. ידיו היו סגורות לאגרופים והוא עזב את החדר בלי להביט בי, חוזר לאחר כמה דקות כשהוא מלווה ברופא נוסף.

"לאורה, אתן לך עכשיו חומר מטשטש," הרופא אמר. לא יכולתי לדבר, אז רק הנדתי בראשי.

"אבל זו חובה, לדעתי. את צריכה לנוח, היו לך מספיק התרגשויות ליום אחד," התעקש הרופא המבוגר והביט במאסימו במבט ביקורתי. הוא הזריק משהו אל אחת השקיות שהיו תלויות מעל המיטה שלי ומייד הרגשתי שעפעפיי נעצמים.

"אני אהיה פה," אמר מאסימו, התיישב על המיטה ואחז בידי בזמן שהתחלתי לשקוע לתוך השינה, "אני מבטיח. אהיה פה גם כשתתעוררי."

הוא אכן היה שם בכל פעם שהתעוררתי ובכל פעם שנרדמתי שוב. הוא לא עזב אותי, גם לא לדקה. הוא קרא לי, הביא לי סרטים, סירק את שערי, רחץ אותי. הוא עשה את זה גם כשהייתי מחוסרת הכרה, והרחיק ממני את כל האחיות בכל פעם שהן ניסו להתקרב. תהיתי איך הוא התמודד עם העובדה שהיה זה רופא שניתח אותי, לא רופאה.

ממה שמאסימו סיפר לי, נוריתי בכליה ואיבדתי אותה. למזלי הרב לכל אדם בריא יש שתי כליות, וזה אפשרי לחיות רק עם כליה אחת, בהנחה שהכליה היחידה שיש לך מתפקדת באופן ראוי. במהלך הניתוח ליבי לא עמד בלחץ. הדבר הזה לא היה מפתיע כשלעצמו. מה שהיה מפתיע זה שצוות הרופאים הצליח להחיות אותי.

נראה שהם פתחו כמה סתימות, תפרו כמה איברים קרועים, חתכו כמה דברים אחרים ובסופו של דבר הצליחו להציל אותי. המנתח דיבר איתי באריכות על מהלך הניתוח, הראה לי סיכומים וגרפים וטבלאות, אבל האנגלית שלו לא הייתה טובה מספיק ולא אפשרה לי להבין לעומקם את הדברים שהוא אמר, ולמען האמת גם לא היה לי ממש אכפת. כל מה שעניין אותי זה לצאת מבית החולים בהקדם.

הרגשתי השתפרה עם כל יום שחלף. גופי החלים במהירות, אבל הנפש שלי הייתה סיפור אחר לגמרי. הרגשתי מתה בפנים. המילה 'תינוק' נעלמה מהלקסיקון שלי. מספיק היה שמישהו יזכיר ילד, ולא משנה איזה ילד, לצורך העניין, כדי לגרום לי לפרוץ בדמעות.

דיברתי עם מאסימו והוא נפתח בפניי כפי שמעולם לא עשה בעבר. הנושא היחיד שעליו הוא סירב לדבר היה על מה שקרה בערב השנה החדשה. יומיים לפני מועד שחרורי הצפוי מבית החולים, כבר לא יכולתי לשאת את זה.

מאסימו בדיוק הניח מגש מלא אוכל לפניי וקיפל את שרוולי חולצתו. "אני לא רוצה לאכול," אמרתי ושילבתי את זרועותיי על חזי. "אנחנו צריכים לדבר, ואתה לא יכול לומר שאתה מסרב לדבר איתי כי אני עדיין חלשה מכדי לשמוע את התשובות. אני מרגישה מצוין, ויש לי זכות לדעת מה קרה באחוזה של פרננדו מאטוס."

מאסימו הניח את הכף שאחז ונחיריו התרחבו. "למה את חייבת להיות כזאת עקשנית?" הוא ירה בי מבט עצבני והתרחק מעט מהמיטה. "יודעת מה? בסדר. כמה ממה שקרה את זוכרת?"

פשפשתי בזיכרוני ונזכרתי בנאצ'ו. ליבי איבד פעימה. נשפתי ארוכות. "אני זוכרת שהבן־זונה ההוא, פלביו, הרביץ לי." שרירי הלסת של מאסימו התקשחו. "ואז אתה באת." עצמתי את עיניי מתוך תקווה שזה יעזור לי להיזכר. "ואז הייתה שם איזו המולה וכולם עזבו. נותרנו לבד." עצרתי והיססתי. "הלכתי לקראתך... אני זוכרת שהראש כאב לי בצורה נוראית. ואז הכול נעשה שחור." הרמתי אליו את עיניי. יכולתי לראות שהוא רותח מכעס. כל המצב הזה בוודאי היה לו קשה להתמודדות ורגשות אשם לא היו רגשות שהוא היה מורגל בהם. הוא צעד הלוך ושוב בחדר, אגרופיו קמוצים וחזהו עולה ויורד במהירות.

"פלביו ירה בפרננדו ואז לעבר מרסלו."

הפסקתי לנשום.

"הוא החטיא," מאסימו הוסיף, ונאנחתי בהקלה. הנחתי יד על חזי וסימנתי לו להמשיך. "הבן־זונה החצוף הזה, מרסלו, הרג אותו. או לפחות ככה הוא חשב. פלביו נפל ודימם על הרצפה. ואז את התעלפת." הוא עצר לרגע. "רצתי כדי לתפוס אותך, אבל אז מרסלו ירה ירייה נוספת."

הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, ולא יכולה לומר אף מילה נוספת. בטח נראיתי נורא כי מאסימו רץ לעברי והניח את ידו על לחיי, בודק את המסך שליד מיטתי שמדד את קצב פעימות ליבי.

הייתי המומה. איך יכול להיות שנאצ'ו ירה בי? לא הצלחתי בכלל לקלוט את זה.

"את רואה? זו הסיבה לכך שלא רציתי לדבר על זה," אמר מאסימו כשאחת המכונות השמיעה צפצוף מבהיל. אחות התפרצה לחדר ובעקבותיה שתי אחיות נוספות. תוכנו של מזרק הוזרק לאחת משקיות האינפוזיה שלי והייתי רגועה שוב, אם כי הפעם החומר לא הרדים אותי, רק טשטש אותי מעט.

יכולתי לראות ולהבין הכול, אבל הייתי עייפה מכדי להגיב. הייתי כמו פרח הלוטוס הצף על פני אגם, חשבתי לעצמי כשהרשיתי לעצמי להירגע והבטתי במאסימו מסביר לרופא מה קרה. הרופא החווה בידיו בתנועות גסות וצעק על בעלי.

אוי, דוקטור, לא היו לך את הביצים לדבר אליו ככה אם היית יודע מי הוא, חשבתי וחייכתי חיוך קלוש.

שני הגברים המשיכו להתווכח ואחר זמן מה מאסימו ויתר, הניד בראשו והתרחק. לא הרבה זמן לאחר מכן היינו לבד שוב. "מה קרה לאחר מכן?" מלמלתי בקושי.

מאסימו הרהר בשאלתי ובחן אותי. חייכתי אליו כמו מסוממת שבדיוק קיבלה את המנה שלה. הוא הניד בראשו שוב.

"לצערי הרב, פלביו התעורר מעלפונו וירה בך."

פלביו. זה היה פלביו. לא יכולתי שלא לחייך. מאסימו בטח חשב שזו תופעת לוואי של החומר שהזריקו לי, מפני שהוא התעלם מהחיוך שלי והמשיך לדבר.

"מרסלו הרג אותו. הוציא אותו להורג, יהיה נכון יותר להגיד. הוא רוקן על האיש מחסנית שלמה." הוא הניד בראשו. "אני טיפלתי בך בזמן שהוא עשה את זה. דומיניקו הלך להזעיק עזרה והחדר היה חסין לקול, אז אף אחד בחוץ לא שמע מה התרחש בפנים. מרסלו הביא ערכת עזרה ראשונה ואז הגיע אמבולנס. איבדת הרבה דם." מאסימו התקרב אליי שוב. "וזה הכול."

"ועכשיו? מה יקרה עכשיו?" שאלתי ומצמצתי כדי לחדד את ראייתי המעורפלת.

"עכשיו נלך הביתה." הוא חייך בפעם הראשונה היום.

"אני מתכוונת מה יהיה עם הספרדים. מה יהיה עם העסקים שלכם," שאלתי. מאסימו הביט בי במבט זהיר ולא ענה למשך זמן רב. מיקדתי את עיניי בפניו. "האם אני בטוחה, או שמישהו נוסף ינסה לחטוף אותי?" שאלתי בקוצר רוח.

"בואי נגיד שיישרתי את ההדורים עם מרסלו. הבית כולו היה מרושת באמצעים אלקטרוניים כמו מצלמות ומכשירי הקלטה." מאסימו עצם את עיניו לרגע. "צפיתי בהקלטות ושמעתי את מה שפלביו אמר. אני יודע שמשפחת מאטוס הופללה. פרננדו לא ידע שפלביו תכנן לחטוף אותך. מרסלו עשה טעות גדולה בכך שחטף אותך." זעם מילא את קולו. "אבל אני יודע שהוא הציל את חייך וטיפל בך." הוא חשק את שיניו. "אני לא יכול לשאת את המחשבה עלייך..." הוא עצר ונראה סובל. "לא יהיה שום שלום!" הוא צעק, תפס את הכיסא שעליו ישב קודם לכן וריסק אותו על הקיר. "הבן שלי מת ואשתי כמעט איבדה את חייה, והכול בגלל הגבר הזה!" נשימתו הייתה מהירה ושטחית. "כשצפיתי בהקלטות וראיתי את הבן־זונה החולני הזה מענה אותך... אם הייתי יכול, הייתי הורג אותו עוד אלף פעמים רק על זה!" מאסימו ירד על ברכיו במרכז החדר. "אני לא יכול להתמודד עם העובדה שלא הגנתי עלייך. שהרשיתי לממזר החוצפן הזה לשים את הידיים המטונפות שלו עלייך."

"הוא לא ידע," לחשתי, "לנאצ'ו לא היה שום מושג מה הם מתכננים."

מאסימו נעץ בי עיניים מלאות כעס. "את מגוננת עליו?!" הוא קפץ על רגליו והתקרב אליי, "את מגינה עליו אחרי כל מה שהוא עשה?"

הוא גהר מעליי והתנשף, עיניו שחורות לחלוטין. בהיתי בהן ולא הרגשתי דבר. לא כעס וגם לא שנאה. מוזר. התרופות שניתנו לי מחקו את כל רגשותיי. הרמז היחיד לכל מה שקרה היה בראש שלי, מתחת לפני השטח, שם היו דמעות שזרמו על לחיי. "אני פשוט לא רוצה שיהיו לך אויבים. מצב כזה תמיד גורם לכך שאני נפגעת בסוף," אמרתי ומייד התחרטתי על זה. זו הייתה האשמה והיא נפלטה מפי גם כשלא התכוונתי. הרגע אמרתי לו שכל מה שקרה לי, קרה באשמתו.

מאסימו נאנח והשתתק, נושך את השפה שלו. יכולתי לראות בעיניו תחינה לסליחה. הוא סובב אליי את גבו ופסע לעבר הדלת.

"אלך לטפל במסמכי השחרור שלך," הוא אמר לפני שיצא מהחדר.

רציתי לקרוא לו, לבקש ממנו להישאר, להתנצל ולומר לו שלא התכוונתי לזה, אבל המילים נתקעו בגרוני. כשהדלת נסגרה שכבתי שם בחדר השקט ובהיתי בתקרה עד שנרדמתי.

השלפוחית שלי העירה אותי. למדתי לאחרונה להעריך את ההרגשה ואת העובדה שיכולתי ללכת להתפנות בכוחות עצמי. כל ביקור בשירותים היה מקור להתעלות רוח. הקתטר הוסר והרופא אמר שהליכה תועיל לי ושאני צריכה למתוח את רגליי לפחות פעמיים ביום, אז פיתחתי הרגל לצאת להליכות קצרות כשאני נשענת על עמוד העירוי שלי.

לקחתי את הזמן בחדר השירותים מפני שלא היה קל או נוח לתמרן כשאני צמודה לעמוד ברזל, בייחוד לא כשהייתי צריכה להסתדר לבד כי מאסימו לא היה בכלל בסביבה. ביום הראשון שלי בבית החולים הוא הורה לצוות להכניס מיטה נוספת לחדרי עבורו. איך אומרים? הכסף מדבר, אז זו לא הייתה בעיה. הם היו מכניסים לחדרי גם פסנתר כנף אם זה מה שהוא היה מבקש.

המיטה האחרת הייתה מסודרת, מה שאמר לי שמאסימו עזב כדי לטפל בעניינים חשובים מתישהו בלילה. נראה שהיו אלה עסקים שהיו חשובים יותר ממני.

כבר לא חשתי ישנונית. ישנתי כל היום, לכן החלטתי לצאת להרפתקה וללכת לאורך המסדרון שמחוץ לחדרי. חלפתי על פני הדלת ונצמדתי לקיר לתמיכה. הפטרתי צחוק כששני אנשי אבטחה גבוהים קפצו על רגליהם כשראו אותי מתקרבת. נופפתי בידי כדי להרחיק אותם ממני ומשכתי לצידי את עמוד העירוי כשפסעתי במורד המסדרון.

הם הלכו בעקבותיי. צחקתי שוב כשחשבתי על כמה מגוחכת אני בטח נראית בחלוק ובנעלי הבית הוורודים, כששערי הבלונדיני מבולגן וסבוך ואני נשענת על עמוד של עירוי כששני מאבטחים כבדי גוף בחליפות שחורות הולכים אחריי.

לא יכולתי ללכת בקצב שעלה על קצב של צב, אז התהלוכה המוזרה שלנו נעה לאיטה לאורך המסדרון.

הייתי צריכה לשבת כדי לנוח קצת לאחר כמה צעדים נוספים. הגוף שלי היה עדיין חלש מאוד. המלווים שלי פסעו כמה צעדים לאחור וסרקו את המסדרון בחיפוש אחר איומים. לאחר שלא ראו כאלה, נעמדו זה לצד זה והחלו לדבר בקולות נמוכים.

היה מאוחר בלילה, אבל המסדרון ממש לא היה ריק. אחות התקרבה אליי ושאלה אם הכול בסדר. הנהנתי והסברתי שאני רק נחה לכמה דקות. היא עזבה.

קמתי מתוך כוונה לשוב לחדרי כשהבחנתי בדמות מוכרת ניצבת במעלה המסדרון ליד חלון גדול. "זה לא יכול להיות," לחשתי ופניתי לעבר האישה. "אמיליה?" היא התרחקה מהחלון והביטה בי בחיוך חלש. "מה את עושה פה?" שאלתי בהפתעה.

"מחכה."

היא החוותה בסנטרה אל עבר חלון הזכוכית. ניגשתי אליה ועקבתי אחר מבטה. מעבר לחלון הזכוכית ראיתי חדר מלא אינקובטורים, ובכל אחד מהם היה תינוק. הם נראו קטנים כל־כך, כל אחד ואחד מהם, כמעט כמו בובות קטנות, מחוברות לצינורות ולכל מיני מכשירים רפואיים.

לפתע חשתי חולשה. תינוקי המת חלף במחשבותיי. הוא היה יכול להיות קטן כזה לו היה נולד. עיניי נמלאו דמעות ופתאום לא יכולתי לנשום. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן שוב, מסובבת את ראשי לכיוון אמיליה. הבטתי בה היטב. היא לבשה חלוק. גם היא הייתה מאושפזת בבית החולים.

"פבלו נולד לפני הזמן," היא אמרה וניגבה את אפה בשרוול החלוק שלה. פסים רטובים הכתימו את לחייה. "כששמעתי מה קרה לאבי..."

קולה נשבר. ידעתי מה היא ניסתה לומר לי. שלחתי את ידי וכרכתי אותה סביבה. האם ניסיתי לעודד אותה, או שהפעולה הזאת בעצם נועדה לעודד אותי?

המאבטחים פסעו כמה צעדים לאחור, מאפשרים לנו מעט פרטיות. לא היה לי מושג מה היא יודעת ומה לא. תיארתי לעצמי שאחיה הסתיר ממנה את הפרטים המלוכלכים באמת. "אני... אני מצטערת על מה שקרה לבעלך," גמגמתי בלחישה. לא באמת הצטערתי. שמחתי על כך שנאצ'ו ירה בו.

"הוא לא היה באמת בעלי," היא אמרה, "רק כיניתי אותו ככה. רציתי שהוא יתחתן איתי." היא משכה באפה ויישרה את כתפיה. "איך את מרגישה?" עיניה היו מלאות דאגה כשהיא הביטה לעבר בטני.

"לאורה!"

הקול העמוק מאחוריי לא נשא איתו בשורות טובות. הסתובבתי וראיתי את מאסימו הזועם פוסע לעברנו. "אני חייבת ללכת," לחשתי לאמיליה, "אני אמצא אותך." הסתובבתי והתחלתי ללכת לעבר בעלי.

"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאל כשהגיע אליי והושיב אותי בכיסא הגלגלים שהביא איתו, ואז נבח באיטלקית על שני הבריונים שלו משהו שגרם להם להשפיל את עיניהם ולמלמל התנצלויות שקטות.

חזרנו לחדרי. מאסימו הרים אותי בזרועותיו והניח אותי על המיטה, מכסה אותי בשמיכה. הוא לא היה מי שהוא אם הוא לא היה ממלמל ללא הפסקה על כמה חסרת אחריות אני ואיך אני מסכנת את עצמי שוב ושוב ללא צורך.

"מי הייתה האישה ההיא?" הוא שאל כשהניח את הז'קט שלו על גב אחד הכיסאות בחדרי.

"אימא של אחד הפגים שמאושפזים שם," אמרתי, מסיטה ממנו את ראשי. "היא לא בטוחה שהתינוק שלה יחזיק מעמד." קולי נשבר. ידעתי שהוא לא ילחץ עליי למידע נוסף. לא כשהיה מדובר פה בתינוק.

"למה בכלל הלכת למחלקה ההיא?" הוא שאל בעדינות. לא הגבתי. "טוב, את צריכה לנוח," הוא אמר לאחר כמה דקות של שתיקה, "אנחנו הולכים הביתה מחר."

זה היה לילה קשה. השינה שלי לא הייתה רציפה וחלמתי הרבה על ילדים, על אינקובטורים ועל נשים הרות. קיוויתי שבבית יהיה משהו שיסיח את דעתי מהמחשבות האפלות שרדפו אותי כמו מגפה.

בבוקר, כבר לא יכולתי לחכות לרגע שבו מאסימו יעזוב אותי בשקט וילך להציק לרופאים שקיימו פגישת התייעצות בנוגע לשחרור שלי. הם לא שמחו לשמוע שאני נחושה לעזוב את בית החולים מכיוון שהטיפול שלי עדיין לא הסתיים. הם הסכימו לשחרר אותי לאחר שהכינו תוכנית טיפול מפורטת והכריחו את מאסימו לעמוד בה, לא משנה מה. כולם בצוות המטפל שלי היו סיציליאנים, אפילו שעדיין היינו בטנריף.

החלטתי לנצל את הזמן שבו מאסימו היה בפגישה עם הצוות הרפואי כדי ללכת לראות את אמיליה. לבשתי מכנסי טרנינג וחולצה נוחה שמאסימו הביא עבורי, נעלתי את נעליי ופסעתי לעבר הדלת.

הוצאתי את ראשי בזהירות מבעדה ובדקתי את המסדרון. לא היה איש בסביבה. לרגע חשתי אי־נחת. אולי מישהו הסתנן לכאן, הרג את השומרים שלי ועכשיו הוא יהרוג אותי?

הכרחתי את עצמי להירגע ולהיזכר איפה אני נמצאת, ושאני בטוחה. פניתי לעבר המסדרון ועצרתי ליד דלפק הקבלה במחלקת יולדות.

"היי, אני מחפשת את אחותי," אמרתי לאחות המבוגרת שישבה על שרפרף מסתובב מאחורי הדלפק. היא אמרה משהו בספרדית, גלגלה את עיניה ואז קמה והלכה לאן שהוא. רגע לאחר מכן אחות צעירה יותר תפסה את מקומה וחייכה אליי.

"איך אני יכולה לעזור לך?" היא שאלה באנגלית.

"אני מחפשת את אחותי, שמה אמיליה מאטוס, היא מטופלת כאן. עברה לידה מוקדמת."

האחות הציצה במסך המחשב שלה, נתנה לי את מספר החדר והפנתה אותי לכיוון הנכון. רגע לאחר מכן עצרתי ליד הדלת והרמתי את ידי כדי לדפוק עליה.

מה, לעזאזל, אני עושה? אני הולכת לבקר בחורה שהגבר שלה חטף ועינה אותי. הוא מת, ואני באה כדי לשאול אותה איך היא מרגישה? זה היה פשוט סוריאליסטי מדי. לא האמנתי שזה מה שעמדתי לעשות.

"לאורה?" שמעתי מישהי מאחוריי אומרת. הסתובבתי. זאת הייתה אמיליה. היא עמדה ממש לידי, בקבוק מים בידה.

"באתי לבדוק מה שלומך," מלמלתי.

היא פתחה את דלת החדר, נכנסה אליו ומשכה אותי אחריה. החדר הזה היה גדול מהחדר שלי. היה לו סלון צמוד, וחדר שינה נוסף. זו הייתה דירה. ריח של חבצלות מילא את האוויר. היו מאות מהן בכל מקום.

"אחי מביא לי זר טרי כל יום." היא נאנחה והתיישבה. הרגשתי משותקת. הסתכלתי סביבי בבהלה ופסעתי לאחור, לעבר הדלת.

"אל תדאגי, הוא כבר הלך הביתה ולא ישוב היום," היא אמרה ושלחה אליי מבט סקרן. "הוא סיפר לי הכול."

"מה הוא אמר?" שאלתי והתיישבתי על הכורסה מולה. היא שמטה את ראשה. האישה נראתה כמו הצל של עצמה. לא היה זכר לאישה היפה והתוססת שהכרתי.

"אני יודעת שלא הייתם באמת יחד, ושאבי הורה לו לחטוף אותך. מרסלו היה אמור לדאוג שיהיה לך נוח ושלא חסר לך דבר." היא רכנה לעברי. "אני לא טיפשה, לאורה. אני יודעת מה אבא שלי עשה למחייתו. אני יודעת מי המשפחה שלי. אבל לא ידעתי שפלביו היה מעורב בזה." היא עצרה, הסתכלה על הבטן שלי ורעדה. "איך התינוק..." היא השתתקה כשראתה שעיניי דומעות. היא עצמה את עיניה וראיתי את הדמעות הראשונות זולגות במורד לחייה. "אני ממש מצטערת," היא לחשה, "איבדת את התינוק בגלל המשפחה שלי."

"זו לא אשמתך, אמיליה. את לא זו שצריכה להתנצל," אמרתי בשקט. "שתינו יכולות להודות לגברים שלנו על זה. את צריכה להודות לגבר שלך על העובדה שפבלו נלחם עכשיו על חייו, ואני צריכה להודות לגבר שלי על שאני בכלל כאן מלכתחילה."

מעולם לא דיברתי ככה בקול רם. המרירות שליוותה את המילים שלי זעזעה אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבעתי בקול את טינתי כלפי מאסימו.

לא הייתי כנה לגמרי עם אמיליה. פלביו היה האחראי היחיד לכל מה שקרה, אבל לא רציתי לצער אותה אפילו יותר.

"מה שלום התינוק שלך?" שאלתי והחנקתי יבבה. רציתי את הטוב ביותר עבור התינוק ואימו, אבל לא היה לי קל לבטא את המילים האלה.

"אני חושבת שמצבו משתפר." היא חייכה. "אחי טיפל בכול, כפי שאת יכולה לראות. הוא שיחד או הטיל אימה על הרופאים כך שיעניקו לנו את הטיפול הטוב ביותר והם מתייחסים אלינו יפה מאוד. פבלו זוכה לטיפול מסור ומתחזק מיום ליום."

המשכנו לדבר במשך כמה דקות, אבל אז הבנתי שאם מאסימו יראה אותי כאן, יהיו צרות. "אני צריכה ללכת, אמיליה. אנחנו חוזרים היום לסיציליה." דחפתי את עצמי לעמידה בגניחה שקטה.

"רגע, לאורה. יש עוד דבר אחד שאני רוצה לדבר איתך עליו." העפתי בה מבט. "לגבי מרסלו, אחי." עיניי התרחבו. "אני לא רוצה שתשנאי אותו. אני חושבת שהוא – "

"אין לי שום דבר נגדו," קטעתי אותה, מפחדת לשמוע את מה שאמיליה עמדה לומר. "ברצינות. תמסרי לו דרישת שלום חמה ממני ושאני מאחלת לו רק טוב. אני חייבת ללכת עכשיו."

יצאתי מהחדר הכי מהר שיכולתי לאחר שנישקתי אותה בזהירות על הלחי ונתתי לה חיבוק קצר. במסדרון נשענתי על הקיר וניסיתי להסדיר את נשימתי. הרגשתי בחילה וכאב צורב בחזה, אבל לא יכולתי לשמוע את ליבי, וזו הייתה תחושה חדשה ומוזרה. לא קלטתי אף לא חבטה אחת מחרישת אוזניים, מאלה שתמיד ליוו את התקפי הפאניקה שלי.

לרגע שקלתי לחזור לחדר של אמיליה ולבקש ממנה לסיים את מה שהתחילה לומר, אבל עצרתי את עצמי, ובמקום זאת פניתי כדי לשוב לחדר שלי.