מהי אקופואטיקה

א. מערה מול הים התיכון

גדלתי בין העולים מבולגריה ומרומניה בשכונת גבעת עלייה בין יפו לבת ים. בית הספר היה רחוק ונסענו אליו באוטובוס. אני נהגתי לברוח מאחי, ובמקום לעלות לאוטובוס הלכתי לבית הספר ברגל בדרכי קיצור. נדיר שהגעתי בזמן, כי הדרך הייתה זרועה פלאים שהייתי חייבת לתהות על קנקנם. יום אחד החליטה המורה לשים קץ לאיחוריי ושילחה אותי הביתה להביא את אימא. גם הוריי כעסו על הזלזול שלי בבית הספר ועל שיטוטיי בחולות. אימא לא הייתה מסכימה לבוא לבית הספר לבקשת המורה, ועל כן לא הייתה לי סיבה ללכת הביתה. הייתי במצב רוח נסער.

התחלתי ללכת לכיוון ארמון המוּפתי שביתנו שכן לידו, אבל אז חלפתי על פניו וירדתי אל חוף ה"סי פאלאס". שם הייתה לנו מערה. זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי לשם בלי ילדֵי השכונה. טיפסתי על מצוק הכורכר והתיישבתי על המחצלת, נזהרת משִברי הזכוכית שנשארו מהבקבוקים הירוקים שהגלים הנחיתו על החוף. אנחנו, הילדים, היינו בטוחים שיש בהם מכתבי s.o.s. ישבתי במערה, נסערת ואפילו קצת דומעת, מתפלשת בצער העולם. התבוננתי בים, שהיה מכוסה קצף והעיף רסיסי דמעות. כמוני, הים היה סוער. הוא הבין אותי. אט־אט הוא היה לרוגע יותר וגם אני.

עכשיו כבר לא הייתי עצובה אלא משועממת ורעבה. לרעב היה פתרון: הלוא היה לי תיק אוכל. הוצאתי את הפרוסות ואכלתי. עדיין השתעממתי. פתאום עלה בדעתי שהים מְדַבֵּר, כי שמעתי משהו כמו: "הָיֹה הָיָה... הָיֹה הָיָה... הָיֹה הָיָה...". והרי כך מתחיל סיפור. הוצאתי מחברת ועיפרון, מוכנה לכתוב מפי הים. אבל לסיפור לא היה המשך. גל ענק בא בסערה והנחית ערֵמת צדפים לרגלי המערה, ובראשה הייתה מונחת קונכייה עצומה! כנראה הים שולח לי את הסיפור שלו בקונכייה, חשבתי לעצמי, וירדתי להביא אותה. ביד אחת הצמדתי אותה אל אוזני ובשנייה אחזתי בעיפרון, מוכנה לכתוב את הסיפור. אבל גם הפעם שמעתי רק "הָיֹה הָיָה... הָיֹה הָיָה... הָיֹה הָיָה..." עמום.

רציתי כל כך לכתוב משהו שאביא למורה, משהו שאולי יגרום לה לאהוב אותי. ניסיתי להמשיך את ה"הָיֹה הָיָה" וכתבתי: "הָיֹה הייתה ילדה שכולם שנאו אותה וקראו לה זוּלוּ, כי היא תמיד הייתה פרועה...". ואז הרמתי עיניים אל הים. עכשיו הוא היה שקט וזוהר תחת השמש, כאילו מלמד אותי לא לקחת ללב. למעלה חלף שחף וצחק. הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי. והסירה עם המפרשים הלבנים שם רחוק... אולי היא באה לקחת אותי? כל הדברים נראו לי כאילו הם קשורים אליי.

מחקתי את השורה על הילדה המסכנה. כתבתי משהו על הים הנפלא שיודע להרגיע את עצמו, על הצחוק של השחף שהוא ההֵפך מהבכי שלי, ועל כך שהוא לבן כמו הקצף וכמו מפרשי הסירה. דפּי המחברת נמלאו מילים. היו לי המון רעיונות שלא הספקתי לכתוב אותם. התרגשתי לגלות כיצד הרעיונות צצים ואיך המילים מנסות לתפוס אותם. היו המון מילים. עשיתי בהן סדר. היה לי זמן. אחר כך התחלתי להחליף מילה במילה, עד שהופיעו חרוזים. ובזמן שנותר חיפשתי חרוזים טובים יותר.

כאשר השמש הייתה במקום שהצביע על השעה ארבע בערך, השעה שבּהּ חוזרים מ"בית הספר לילדי אימהות עובדות", היה בידי שיר בן שמונה שורות. קמתי ללכת הביתה. לא סיפרתי לאף אחד. רציתי להישאר קצת לבד עם מה שקרה לי במערה — עם כל המשחק המילולי, עם האושר החדש שגיליתי.

מאז אני מבקשת לשחזר את האושר ההוא. נעשיתי מיומנת בשחזור התנאים: הימלטות מהחברה הבעייתית של בני אדם אל איתני הטבע שבחברתם לא צריך "להתנהג" אלא רק להיות; שמולם הכול מתגמד. השיעמום הקל הופך להתרגשות סקרנית, לאנרגיה, להשראה, לחשק לדבּר בכתב, להטיל מילים על הדף, להשתתף במשחק שביניהן, להבחין איך זו דומה לזו, וזו ההפך, וזו קוראת לזו לעמוד לידה, וכיצד כל אחת גם אומרת משהו וגם משמיעה צליל וגם מציירת תמונה... וצריך להיות מהירה מספיק ולארגן את כל זה למקהלה. ואחר כך להביא את השיר למורה כדי שתדפיס אותו בעלון בית הספר, וכך ל"זוּלוּ" תהיה הצדקה להיות קצת מוזרה, הלוא היא משוררת.

התחלתי לפרסם שירים בעיתוני הילדים והנוער, ובעיקר התחלתי לקרוא. כבר הזכרתי את רובינזון קרוזו. הספר הזה פתח לי צוהר אל העולם הגדול, שבו עדיין קיימים איים בודדים ואפשר להתחיל הכול מחדש! הערצתי את קרוזו. מעולם לא הבנתי מדוע ציפה שתבוא ספינה ומדוע ויתר על האי. כשגדלתי גיליתי את שירי רחל ואברהם שלונסקי. למקרא השורה של רחל "כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה — לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל",² והשורה של שלונסקי "לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן",³ הבנתי שהאי שלי יהיה כאן בארץ. כבר הרגשתי אז את חשיבות הזיקה למקום מוגדר — מקום שהופך לעוגן פיזי ואף מאפשר לחוות את כל טווח החוויות הרוחניות "שבין אדם למקום".

ב. אוהל על שפת כנרת

התייחסתי אל השירה כאל ייעוד חיי. שלא כמו משוררים שאינם מרגישים טוב עם "המקצוע" הזה, ידעתי שאני משוררת. אבל חשבתי כי לפני שאתמסר לכתיבה עליי לתת זכות קדימה לחיים, להגשים את החיים שעליהם אני חולמת, ורק אחר כך להעיד עליהם בכתב. כל דרך אחרת נראתה לי מִחְזוּר של חומרי קריאה.

הייתה לי דוגמה לכך מחייו של משורר אהוב: רוברט פְרוֹסְט. בהיותו בן תשע־עשרה לא הייתה לו ברירה אלא ללמוד משפטים באוניברסיטה כדי להמשיך את המסורת של משפחתו האמידה. הוא סבל וניסה להסביר לסבו, אבי השושלת, שהוא רוצה לכתוב שירה. הסב עשה אתו עסקה: "אני נותן לך שנתיים להצליח בזה, ואם זה לא ילך תחזור לספסל הלימודים". על כך ענה פרוסט הצעיר: "אני צריך עשרים שנה". בעקבות שיחה זו הִדיר אותו הסב מנכסי המשפחה.

פרוסט נשא לאישה את חברתו, והשניים יצאו לחיות בבתי כפר שׂכורים. הוא פרנס את משפחתו ההולכת וגדלה באמצעות עבודת כפיים, וכתב שירה שנבעה מאורח חייו. מדי פעם שלח שירים לעיתונים ולכתבי עת בארצות הברית, אך הם הוחזרו תמיד עם פתקי "לצערנו". כאשר תמו עשרים השנים נסע פרוסט עם משפחתו ללונדון, שם התייצב במשרדו של ט.ס. אליוט בהוצאת "פאבר", והראה לו את השירים שכּתב. אליוט התפעל. מאז דרך כוכבו של פרוסט והוא הפך למשורר הלאומי של אמריקה. עורכי המוספים הספרותיים החלו להטיל זה על זה את האשמה על החזרת השירים.

גם אני גזרתי על עצמי עשרים שנות שתיקה. בשנים האלה הגשמתי את החלום לחיות על שפת הכנרת עם אהבה גדולה. את חברי לחיים אהרון מֶסֶג (לשעבר מוּרד) הכרתי בחיל האוויר. אהרון היה התגלמות "הפרא האציל", המסוגל לבנות לנו את סוכת החלומות על אי בודד ולפרנס אותנו בעבודת כפיים. נישאנו מיד עם השחרור מהצבא, בשנת 1963 — תאריך המציין את פרוץ המהפכה האקולוגית.

בספטמבר 1962 ראה אור ספרה של רייצ'ל קרסון, אביב דומם, שהחל להכות גלים כה עזים עד שב-1963 גרם לשינוי התרבותי הקרוי "המהפכה האקולוגית". קרסון, שהייתה ביוכימאית ואוקיינולוגית, חשפה בספרה לראשונה שהמדע רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת וכי הדשנים והריסוסים הכימיים מזיקים מאוד לאדמה ולאדם. זוהי הסיבה לכך שלא שומעים כמעט את שירת הציפורים ואת זמזום החרקים; ושהאביב הפך להיות דומם. הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו דיבר על הצד האפל של המדע הנערץ. קרסון הייתה גם מחנכת וגם בתחום זה עוררה מודעוּת לנזק הרוחני הנגרם לנפש הילד בשל התיעוש של העולם התועלתני. אמרתה הידועה היא: "אילו הותר לי לבקש בקשה אחת בלבד מן הפֵיה הממונה על התינוקות הנולדים, הייתי מבקשת שתשמֵר בהם את רגש הפּליאה".

רבים שינו את אורח חייהם למקרא אביב דומם, ובהם כמה משוררים והוגי דעות ידועים כמו טד יוּז הבריטי, גארי סניידר האמריקאי ופרופ' ארנה נֵס הנורבגי. אצלי התחברו הדברים למשאֶלת הלב שטיפחתי כבר בילדותי: לחזור אל הראשוני, אל האדמה, אל העבודה הפיזית, לא להשקיע את זמני ואת כוחי במילוי צרכים מדומים ולא להיענות לגירויים מלאכותיים, לפַנות זמן לחיי רוח ולשהוּת בטבע.

זה היה הזמן "להגשים". כדי לעשות זאת היה עלינו להשתחרר ממרות הורינו שציפו מאִיתנו ללמוד, "להתקדם", ולעמוד בתור ל"דירה לזוגות צעירים". נישאנו והלכנו לחיות באוהל על שפת הכנרת, ניזונים מדגים ומשירה.

את הדגים דגנו כמובן בעצמנו. מדי בוקר היינו "מעירים שחר", כמו רחל המשוררת בנעוריה ב"חוות העלמות". היינו ממהרים ללוש בצק טוב שימשוך את הדגים, נוטלים את החכות שאהרון התקין מקָנִים ואת כובעי הסומבררו שקלעתי מכפות דקלים, ואז צועדים כשני קילומטרים מן המאהל שלנו לעבר המזח בקיבוץ עין גב. כל הדרך היינו מודעים לכך שהסורים צופים בנו מלמעלה, ולא פעם שמענו יריות. אנשי עין גב חיו אז במקלטים, ולכן המאהל של הקיבוץ היה ריק ויכולנו להתבודד שם.

נהגנו לשבת על המזח במשך שבע שעות מדי יום, רחוקים זה מזה, כדי שנוכל להתרכז. בשובנו לאוהל היינו מנקים את הדגים הרבים שהצלחנו לדוג, מכינים את המדורה, קופצים לטבילת התרעננות ויושבים לסעודת המלכים. אם הייתה עוד משפחה במקום היא זכתה לאכול מעודפי הדגים, ובתמורה, במהלך של סחר חליפין, קיבלנו קערת פירות, עוגה או יין.

שעות אחר הצהריים היו מוקדשות לקריאה בקול בעודנו נשענים על גזע האיקליפטוס הענק, וכל הכנרת עד טבריה פרושׂה לנגד עינינו. הקריאה הזו, אחר הצהריים, הייתה עבורי דרך לשמור קשר עם הספרות ועם הכתיבה. חשתי שהיא ממתינה לי בעתיד. לימים הבנתי ששעות הדיִג היו למעשה האימון האמיתי לכתיבה. אם את יושבת במשך שבע שעות עם חכה ולא משתעממת — סימן שתהליך נוסף מלבד הדיִג עצמו נכנס לפעולה. והתהליך הזה התקיים בדמיון החזותי.

לאחר השלכת החכה עם פיתיון הבצק המלופף היטב על הקרס, נהגתי למקד את מבטי במצוף ולהיכנס למצב מודעות שבו היה נדמה לי שאני רואה מה קורה בתוך המים. יכולתי להרגיש אם התזוזה הקלה של המצוף התרחשה בעקבות מגע של נחיל דגיגי רקק ולכן לא כדאי למשוך, או אם מדובר בדג גדול ו"שווה" ועליי להעלות את החכה מיד. דימיתי אפילו שאני משפיעה על המציאות בכך שאני מדמיינת וממש רואה כיצד דג אמנוּן גדול יוצא מבּין הסלעים ומתנפל על הפיתיון שלי, ועוד אחד ועוד אחד! תמיד היו בסביבה עוד דייגים, עם חכות משוכללות ושרפרפי דיִג. לרוב לא העלו דבר בחכותיהם. הם היו זזים בעצבנות, מחליפים מקום, משנים שיטות דיִג, מבקשים עצות, אך כל אלו לא עזרו.

כשחזרתי אל הכתיבה והתחלתי גם בהוראת כתיבה הבנתי שאותן שעות דיִג היו אימון רוחני במיקוד ובהמחשה, שהם מרכיבים קריטיים במעשה הכתיבה. כאשר הדרכתי ילדים בסדנאות כתיבה יוצרת של "אמנות לעם" ו"סל תרבות", נהגתי לבקש מהם לדמיין לעצמם בצורה המוחשית ביותר את האירוע שהם מספרים עליו, גם אם הוא אירוע מכאיב. אם, למשל, ילד כותב על הכלב שלו שנדרס, עליו לעצום עיניים ולראות את הדם על הכביש, להריח את האספלט החם, לשמוע את הסקרנים. אם הוא יצליח "להיות שם" המילים הנכונות כבר יבואו מעצמן במקום דימוי מלאכותי.

* * *

יום אחד, לאחר הדיִג, חיפשתי בתרמיל משהו חדש לקרוא. שלפתי ספר כיס ישן על פילוסופים כלכליים. שם פגשתי לראשונה את אחי ברוח, הנרי דייוויד ת'וֹרוֹ. מהות הדברים שהוא אמר על חיים בטבע כבר עלתה במחשבתי. חיִינו כבר את אורח החיים שתפיסתו מייצגת, וידעתי לראות את הממד הטרנסצנדנטי המגולם בפעולות ובעצמים הכי פשוטים. אבל ההתרגשות למקרא דבריו הייתה גדולה. הנה אישור לכך שאין זו גחמה או בזבוז של פוטנציאל אלא דרך לגיטימית, אולי הדרך הנכונה מכולן. בכל אופן לנו היא מתאימה. בינתיים זכה ת'ורו לתואר "אבי האקולוגיה", אבל לי הוא יהיה תמיד אח. לא אב ולא מורה אלא אח ושותף.

כך, כאשר ישבנו יום אחר יום, ליד האוהל שתפרנו בעצמנו, על שפת אגם הכנרת, קראנו על החלטתו של ת'ורו לבנות במו ידיו בקתה על שפת אגם ווֹלְדֵן. מטרתו הייתה, בדיוק כמו שלנו, להציל את החיים. או לפחות לבדוק אם בוגר אוניברסיטה ואיש רוח חייב להקריב את חייו על המזבח של משׂרה מכובדת ולנהל חיים של ייאוש שקט כמו שאר בני עירו. כאשר קראנו שת'ורו סבור שחיים המוקדשים ל"פרנסה" ללא מגע יומיומי עם החיוניות של הטבע הם חיים של ייאוש נסתר, ידענו כי מהדבר הזה בדיוק הצלנו את עצמנו.