שושלת ששון

1.
התחלות בגדדיות, 1830-1802

ב־1824 יצא רב בשם דוד דבית הלל ממכורתו ליטא למסע כביר שעתיד לקחת אותו עד עברו השני של העולם. הוא ביקר בפלשתינה, בסוריה, בחצי האי ערב, בכורדיסטן ובפרס ועצר את מסעו במדראס שבהודו, שם הכריז במודעה שפרסם על הספר שכתב על חוויותיו מהדרך, "תיאור ההליכות והמנהגים במקומות שביקר בהם... בלוויית אוצר מילים שימושי להפליא לנוסעים בחמש שפות, שהן עברית, ערבית, פרסית, הינדוסטנית ואנגלית".¹ בכל אשר הלך ניסה הרב לתאר את אמונותיהם ואת תרבויותיהם הייחודיות של האנשים שפגש ולזהות את קשרי היהודים שהתגוררו בכל ארץ עם המסורות העתיקות. הוא בילה שנה שלמה בבגדד, העיר המרכזית במישורים הפוריים רחבי הידיים של מסופוטמיה, ארץ "בין הנהרות" — הפרת והחידקל — ותיאר בבהירות את החיים שם:

בגדד של ימינו עיד גדולה מאוד. החידקל זורם בתוכה; עליו גשר גדול מאוד הבנוי על סירות קטנות. כל העיר בנויה לבנים וחלקה הגדול ביותר בחלק הפרסי... הנכבדים, היהודים והנוצרים גרים כולם בחלק זה. הרחובות והשווקים צרים... מראיה [של העיר] גס, אבל בתי הנכבדים מצוירים יפה מבפנים.²

העיר שהרב ביקר בה נוסדה 1,000 שנה קודם לכן, במאה השמינית, תחת ח'ליפות בית עבאס. לאורך 500 השנים הבאות שגשגה בגדד והיתה למרכז התרבותי, המסחרי והאינטלקטואלי של העולם המוסלמי בתור הזהב שלו. למוניטין שיצאו לה הודות ל"גאונות, ליוזמה וללימוד" לא היו אח ורע; כפי שניסח זאת מבקר אחר בעיר במאה ה־19, "הפילוסופים הפיצו את אורם היוקד שעה שמכל עבר שררה אפלה עמוקה מכל שידעו תולדות האדם".³

ב־1534 כבשו העות'מאנים את מסופוטמיה והפכו אותה לווילאייט בגדד (פרובינציית בגדד). הסכסוכים הבלתי פוסקים שהתגלעו בין הפרסים לעות'מאנים לאחר מכן ונבעו בחלקם מן היריבות בין השליטים החדשים לסַפָוִוים הפרסים, שלא ניאותו להשלים עם השליטה הסוּנית בעיר, דרדרו את מצבה.⁴ העות'מאנים הביאו איתם ממלוכים מגיאורגיה, על תקן של אנשי מנהלה. המילה "מַמלוּכּ" פירושה "נרכש", והממלוכים לא היו ערבים, אלא עבדים־חיילים משוחררים, רובם מן הקווקז, שהתאסלמו לאחר שהעות'מאנים כבשו את מצרים, את סוריה ואת החג'אז בראשית המאה ה־16. הם התגלו כאפוטרופוסים כשירים במיוחד ובהדרגה צברו עוד ועוד כוח, עד שבאמצע המאה ה־18 לקחו את המושכות בידיהם. מ־1747 ועד 1831 היו רוב מושלי בגדד ממלוכים, והם שלטו במנותק מן האימפריה העות'מאנית, אף על פי שטכנית, הפרובינציה נותרה חלק מן האימפריה. השלטון בתקופה הממלוכית התרכז סביב הפּאשה — המושל האזורי — ונטה לשקף את חוזקותיו ואת חולשותיו של השליט המכהן. גדול השליטים הממלוכים היה כנראה סולימאן, ששלט בבגדד בשנים 1802-1780. עם מותו חזרו אי־היציבות והמאבקים לעיר: בשלושת העשורים הבאים, פאשות באו והלכו, כשכל אחד מהם בתורו נפל קורבן לתככי יריביו ולניסיונות התנקשות מצדם, ולפעמים אף מצד יורשיו. התושבים סבלו ממחסור הולך ומחריף במזון, ובאזורים רבים בעיר אף סבלו ממעשי ביזה.

היהודים נכחו באופן רציף במסופוטמיה במשך כ־2,500 שנה, מאז הגלות הכפויה במאה השישית לפני הספירה לאחר כיבוש יהודה בידי הבבלים. הקהילה, שנודעה בשם יהדות בבל, דיברה בשפה משלה, יהודית בגדדית, אותו ניב ערבי שנכתב באותיות עבריות. קהילות יהודיות שגשגו בכל ערי הפרובינציה, ויש לשער שהיו בה יותר יהודים מבכל מקום אחר במזרח הערבי.⁵ על פי הרב הלל, בזמן ביקורו היו בבגדד כ־6,000 משפחות יהודיות וחמישה בתי כנסת גדולים. נוסע מאוחר יותר העריך את מספר המשפחות היהודיות ב־7,000 מתוך 50 אלף וציין את התפקיד הבולט שמילאו יהודים בפרובינציה: "הסחר ואפילו הממשל נופלים לידיהם של יהודים וארמנים מעטים".⁶

על פי רוב תפסו היהודים, בצד הארמנים והפרסים, את עיקר משרות הסוחרים והבנקאים בטריטוריות מוסלמיות. החשובים שבהם ישבו לא רק בפרובינציות הבית השונות שלהם אלא גם בבירה העות'מאנית: אדם ששמו יחזקאל גבאי, בנקאי בגדדי חשוב, אפילו מונה לצָראף בּאשי — הגזבר הראשי, מעין שר אוצר — בחצר בקונסטנטינופול, שבה היה לאחד היועצים האהובים על הסולטאן מחמוד השני כגמול על כך שב־1811 סייע לו להתמודד עם פאשה בעייתי במיוחד. גבאי פיתח עסק רווחי למכירת משרות מנהלה בכירות ברחבי האימפריה. סוּפר על מקרים שבהם "גדשו את חדר ההמתנה ללשכתו של היהודי רם־המעלה הזה לא פחות מ־50 או 60 פאשות", שבאו להפציר בו לתמוך במינוים או בהארכתו.⁷ אותות כבוד רבים הורעפו עליו, ואחיו מונה לצראף באשי בבגדד.⁸

יחזקאל גבאי ואחיו השתייכו למעמד של יהודים עשירים שטיפלו בענייניהם הכספיים של שליטים מקומיים בפרובינציות ברחבי האימפריה העות'מאנית והלוו להם כספים. יהודים מסוג זה עוררו עניין מיוחד ברב הלל:

יהודי אחד, גזבר הפחה, הוא נשיאם [של היהודים]. היהודים קוראים לו מלך ישראל, ברשותו להטיל עליהם קנסות ולהענישם במלקות כראות עיניו, גם בניגוד לחוק. לפנים היה דרוש שגזבר הפחה יהיה מגזע דוד ומשרה זו היתה עוברת בירושה מאב לבן.⁹

בתקופה הממלוכית בחר הפאשה את גזברו מקרב הקהילה היהודית, מאחר שרוב בני מעמד הסוחרים היו יהודים. הגזבר כונה "הנשיא" ושימש נציג הקהילה במישור המקומי ובמנהל האימפריאלי כאחד. התפקיד השתווה לכל הפחות לזה של הרב הראשי, מנהיגה הדתי של הקהילה, והשפעתו של הנשיא הגיעה עד קהילות יהודיות מחוץ לפרובינציית בגדד — בפרס ובתימן.¹⁰ המערך הזה בן שני הראשים, חילוני ורוחני, התקיים עד 1864, אז מינו העות'מאנים מנהיג יחיד, "חכם באשי", כאחראי בלעדי לענייני הקהילה.¹¹ פריווילגיה מן הסוג הזה היתה כרוכה במחויבויות: היה מצופה מהגזבר הראשי לתרום ביד רחבה לצדקה, לרבות למטרות דתיות, ולתמוך בבני דתו. נוסע לא־יהודי שביקר בבגדד טען שאין בעיר קבצנים יהודים: "אם נופל אחד מבניהם למצוקה, אחֵר עשיר ממנו מסייע בידו".¹²

מערכת היחסים בין הוואלי (המושל) או הפאשה ובין גזברו היתה קרובה בהכרח, אך גם נפיצה מטבעה, ואם החמיצה, גזברים היו עלולים להישלח לכלא ואפילו להירצח. חילופי ההלעזות בין קונסטנטינופול למִנהל בפרובינציות היו בלתי פוסקים. כל מרכז כוח היה שקוע במזימות אינסופיות כדי להרחיב את טווח השפעתו ולהבטיח שמינויי המפתח בשתי החצרות יינתנו לאנשים שהוא בוטח בהם. הגזבר היה זקוק לקשרים חזקים עם חצר הסולטאן בקונסטנטינופול, אבל לא חזקים עד כדי כך שהוואלי ירגיש מאוים. לדברי הרב הלל, מעשה האיזון העדין הזה הועבר מאב לבנו במשך יותר מ־100 שנה, אבל במאה ה־19 נכרכה השגתו יותר ויותר ב"תחרות עם יהודים אחרים, עובדה שהביאה לקניית התואר בכסף ואפילו למקרים שבהם דאגו יהודים להמית את מתחריהם או להמיט עליהם חרפה".¹³ הריאל־פוליטיק אכן מילא תפקיד במינויים, אבל התחלופה ללא ספק גברה לאחר המאה ה־18, ואי־היציבות הפוליטית נשאה עמה אכזריות חדשה: בשנה שהעביר הרב בבגדד נרצחו שני נושאי המשרה בידי מתחרים, שירשו אז את קורבנותיהם.

כ־40 שנה לפני כן, ב־1781, זמן קצר לאחר שסולימאן הגדול היה לפאשה, מונה שייח' ששון בן סאלח ששון בפירמאן (צו) הסולטאן לתפקיד הגזבר הראשי, ובכך גם לראש הקהילה היהודית בבגדד. עוד לפני כן דווח כי אנשים מסוימים במנהל בבגדד זוממים להרע לו. ששון, שנולד ב־1750, נודע תחילה הודות לנישואיו עם בת לאחת המשפחות היהודיות המכובדות בבגדד. הנישואים הניבו שישה בנים ובת, ובהתאם לנוהג הערבי לכנות את ההורים על שם בנם בכורם, ששון נודע כאבּו ראובן. לא הרבה ידוע על ראובן פרט לכך שמת ממחלה ב־1802, אבל שמו נשאר, ובמשך דורות עתידה המשפחה להיקרא "בית אבו ראובן". דוד, בנו השני של ששון שנולד ב־1793, קיבל את תפקיד היורש של העסקים המשפחתיים — ואולי אף של משרת אביו.

דוד גדל בצלו של היהודי רם־הדרג ביותר בבגדד — "צראף באשי ונשיא".¹⁴ ששון נודע בקשריו הקרובים עם הפאשה, ובאופן עקיף גם עם הסולטאן, וזכה לשבחי אחד המשוררים כ"מהלל אקראה כל יום וחן־חן לשר גדול וראש קצין לגולה".¹⁵ ב־1808 הוא שידך את דוד בן ה־15 לחנה בת ה־14, בת למשפחה יהודית אמידה מבצרה שבדרום הפרובינציה. בעת הזאת כבר היה ששון לאחד הצראף באשים הוותיקים בתולדות העיר, לאחר ששמר על משרתו לא רק לכל אורך שלטונו של סולימאן פאשה בשני העשורים האחרונים של המאה ה־18, "תור הזהב של השושלת הממלוכית בבגדד",¹⁶ אלא גם במשך הכהונות של יורשו ויורש־יורשו. אבל בסוף 1816, 35 שנה לאחר מינויו לתפקיד, החלו השמים להתקדר.

תחת הסולטאן מחמוד השני (שמשל בשנים 1839-1808) ניסו העות'מאנים בפעם הראשונה לגרש את הממלוכים מבגדד, ב־1810. כוחות עות'מאניים הצליחו להרוג את סולימאן פאשה (בנו של סולימאן הגדול), אך בסופו של דבר כשלו ולא החזירו לידיהם את השליטה בפרובינציית בגדד. בכאוס שהשתרר ניסו כמה פאשות להכתיר את עצמם על העיר בזה אחר זה, וכל אחד מהם פינה את מקומו במהרה למי שנשף בעורפו. קצב המאורעות המסחרר הביא לידי כך שהיו פאשות שמשלו בפועל עוד לפני שהמינוי הרשמי שלהם הגיע לבגדד, ואילו אצל אחרים היה המצב הפוך.¹⁷

סעיד פאשה משל בשנים 1816-1813, אבל ברקע ארב לו ממלוכ שאפתני בשם דאוד.¹⁸ דאוד, שנולד לעבדות בטביליסי שבגיאורגיה, הובא לבגדד, נמכר ונמכר שוב, התאסלם ושירת במשק ביתו של סולימאן הגדול. הארכיונים העות'מאניים מציירים תמונה מהממת. דאוד, כותב ולוחם מוכשר, היה נדיב, נאור והוגן, אך גם אכזר, מושחת ורודף בצע.¹⁹ הוא החל לזמום את עלייתו כבר בשלב מוקדם בתקופת שלטונו של סעיד, בסיועו של יהודי בגדדי בשם עזרא בן נסים גבאי, ששאף להחליף את שייח' ששון בתפקיד הגזבר הראשי. לעזרא היה בעל ברית רב־עוצמה: אחיו יחזקאל, ששימש מאז 1811 צראף באשי לסולטאן בקונסטנטינופול ונודעה לו השפעה רבה ברחבי האימפריה העות'מאנית. באחד הדיווחים צוין כי סגן הקונסול ההולנדי פנה אליו כדי שיישב ויכוח עם מושל מקומי באחד ממחוזות האימפריה.²⁰

מקץ כמה התנגשויות בחורף 1817-1816, דאוד אסר סוף־סוף את סעיד והוציאו להורג. עלייתו לשלטון הוכרזה רשמית בצו שנישא מקונסטנטינופול בידי בנו של הצראף באשי היהודי של הסולטאן. זמן קצר לאחר מכן הגיע לבגדד צו נוסף מהסולטאן, שהכריז על סוף כהונתו של שייח' ששון ועל מינויו של עזרא גבאי לגזבר.²¹ בשלב הזה כבר היו בבגדד סוחרים בריטים שהתבססו היטב — שני עשורים קודם לכן קיבלה חברת הודו המזרחית אישור להקים משרדים רשמיים במקום. בתחילה הם תלו בדאוד תקוות גבוהות, אבל עד מהרה הבינו שאישיותו עתידה למנוע מבגדד לשוב אל היציבות שאפיינה אותה בעשורים האחרונים של המאה הקודמת. פקיד בריטי תיאר אותו במונחים מרושעים להפליא:

העמדת הפנים שלו עמוקה מאוד ותדירה, וכמוה אכזריותו ללא שום אמתלה נראית לעין. לשבועות ולהתחייבויות החגיגיות ביותר אין שום משמעות בעיניו; משרתיו הנאמנים ביותר אינם בטוחים בשום פנים ואופן בחסדיו, ואלה הזוכים לחיוכיו הרבים ביותר הינם תכופות מושאי סלידתו התמימים. שלטונו נעשה לשורה ארוכה של מעשי חמדנות, רדיפה ובוגדנות.²²

לבריטים היו סיבות נוספות לסלוד מדאוד. אמנם קווי המדיניות שלו חיקו את אלה של מוחמד עלי בניסיונו לצמצם את ההשפעה האירופית (והפרסית) על ארצו, אך לא היה ספק שהוא ניחן במידה רבה של גחמנות.²³ אפילו בעל בריתו הקרוב ביותר, הצראף עזרא, לא היה חסין בפניה. ב־1818 ניטש ביניהם ויכוח בגלל הלוואות שגויסו כדי לתמוך בשלטונו של דאוד, וב"להט הרגע" הורה הפאשה "לכבול [את עזרא] בשלשלאות ולהשליכו לצינוק, שממנו שוחרר למחרת היום", בהתערבות נציג בכיר של העות'מאנים^.24

ואכן, מרגע שביצר דאוד את שלטונו וזכה לתמיכת ההמון, הוא חשף את כוונותיו האמיתיות והכריז שלא ישלם מסים לסולטאן העות'מאני בקונסטנטינופול. על המשבר הזה האפיל משבר אחר: התחדשות מעשי האיבה עם פרס. צרות התלקחו גם עם שבטים כורדיים, מקץ תקופה של שקט יחסי. דאוד נתמך בידי הסולטאן במלחמותיו בפרסים ובכורדים, אך לא הצליח לנצח לא את אלה ולא את אלה, והשנים 1823-1819 התאפיינו בעקירה דמוגרפית בקנה מידה גדול בפרובינציה — נתיניו של דאוד נסו מפני "טקטיקת האדמה החרוכה של הפרסים" והרעב שגררה.²⁵ בשלהי 1823 ניהל דאוד משא ומתן על הפסקת אש, אבל הדבר העלה חשדות בקונסטנטינופול, שם החלו להרהר שנית באפשרות לשים קץ למדינה האוטונומית של הממלוכים.

השלטון החדש הציב בפני שייח' ששון בעיות בלתי פתירות. דאוד לא ראה בו בעל ברית וחשש מיחסיו ההדוקים עם קונסטנטינופול. 13 השנים שבין פיטורי השייח' מתפקידו לבריחת משפחתו מבגדד חשובות להבנת ההקשר של עזיבת המולדת האהובה. מערכת היחסים בין דאוד לקהילה היהודית בבגדד היתה מורכבת. מצד אחד, הוא הגיע למעמדו בעזרת השפעה יהודית אצל הסולטאן; מצד אחר, עד מהרה יצאו לו מוניטין כמי שמדכא את היהודים. בפועל, תאוות בצע היתה המניע העיקרי שלו והוא ביקש לצבור עושר רב ככל האפשר.²⁶

כשגבר עליו הלחץ לשלוח כסף לקונסטנטינופול, פנה דאוד ליהודים וביקש הלוואות. כמה מן הסוחרים העשירים ביותר בבגדד סירבו, והוא אסר אותם, איים להורגם ודרש ממשפחותיהם לשלם.²⁷ מי שסייע בידו במזימה היה המורה שלו, יהודי מומר שהתאסלם לאחר שהתאהב ברקדנית מוסלמית. הוא כונה בקהילה היהודית "המודיע" וסיפק לתלמידו את המידע שנזקק לו כדי לסחוט סכומי כסף גדולים. "הטריומווירט המרושע הזה המיט צרות גדולות וקשיים מרובים על יהודי בגדד", וכתוצאה מכך הם החלו להגר "לאזורים רחוקים, שם ידיו של דאוד לא יוכלו להשיגם".²⁸ כך החלה להתפורר הקהילה היהודית של בגדד. משפחות נפוצו אל קצווי אסיה, אל חאלבּ, דמשק ואלכסנדריה ואפילו אל אוסטרליה הרחוקה.

המתחים שעוררו את התנועה הצנטריפוגלית הזאת החריפו עוד יותר ב־1826, כשהסולטאן, שהגיע למסקנה שהממלוכים הם כוח ריאקציוני החוסם את הרפורמות שביקש להנהיג, הכריז על ביטול צבאם וכפה על דאוד לגייס כסף רב עוד יותר כדי לשלם לחייליו ובו בזמן לרַצות את קונסטנטינופול. דאוד פנה אז עורף לתומכו הנאמן ביותר וכלא את עזרא, כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן, בתקווה לסחוט נכסים נוספים ממשפחתו. אלא שהפעם ההתערבות מצד קונסטנטינופול בוששה לבוא, או שהפניות אליה לא נענו. עזרא, שלא היה מסוגל לשאת את המאסר, מת כעבור זמן קצר; שילם "בחייו על כל הטוב שהפגין כלפי הפאשה".²⁹

למעשה המקור העיקרי שלנו בנוגע לנפילתו של עזרא הוא צאצא אחר של שייח' ששון, ארכיונאי והיסטוריון ששמו דוד סולומון ששון, שכתב בשנות ה־40 של המאה ה־20 את תולדותיהם המהימנות הראשונות של יהודי בגדד. לדבריו, לאחר כליאתו של עזרא בסוף שנות ה־20 של המאה ה־19 אסר דאוד גם את דוד ששון בניסיון לכפות על אביו, שייח' ששון, לשלם כופר. לדוד נשקפה סכנה חמורה, אך הוא "נמלט בדרך נס". אלא שהפרטים זעומים, ולא ברור אם ברח בפועל או שאביו קנה את חירותו. כך או כך, אם כתנאי לשחרורו ואם כתוצאה מהחשש ההגיוני שהוא עלול לעמוד שנית במצב הקשה הזה, היה עליו לעזוב את בגדד מיד. לאחר בירורים שונים אצל מייג'ור ר' טיילור, נציג בריטי בעיר שהיה כפוף להודו ושימש מקור מהימן למידע הן באשר למפרץ הפרסי והן באשר לתת־היבשת, חכר שייח' ששון ספינה מיוחדת שתיקח את דוד לבצרה. בעצת אביו, דוד לא השתהה בעיר אלא המשיך לבושהר שלחופי פרס, כ־800 קילומטר מדרום־מזרח משם. זאת היתה עצת חכמים, שכן נראה כי דאוד פאשה אכן הורה לשוב ולתפוס את האסיר, אבל בשלב זה כבר היה דוד מחוץ להישג ידו. בתוך חודשים הצטרף אליו אביו בבושהר.³⁰ שייח' ששון היה בשנות ה־70 לחייו ובריאותו הלכה והידרדרה. מכאן נטל דוד את האחריות על עתידו שלו ועל עתידם של ארבעת ילדיו ואמם החורגת, שלה נישא לאחר מותה של חנה ב־1826.

למשפחה לא היתה ברירה אלא לעזוב — מעטים הפליטים שיש להם ברירה — אבל העיתוי היה ממוזל. האלימות בפרובינציה התפשטה יותר ויותר לקראת סוף העשור, והשלטונות החלו להשתמש בה באופן כמעט שיטתי.³¹ הסולטאן מחמוד השני, שתשומת לבו היתה נתונה זה זמן מה למלחמה ביוון (המדינה העצמאית הראשונה שניתקה מן האימפריה העות'מאנית) ולמלחמות כאלה ואחרות עם רוסיה, שב לעסוק בבגדד ובעצמאותם הבלתי נסבלת של הממלוכים. בעקבות תבוסה משפילה שנחל מידי הרוסים ב־1829 הוא שיגר שליח, צדיק אפנדי, לשחרר את דאוד מתפקידו ולהחליפו במושל חדש, שאינו ממלוכי. הפאשה קיבל בלבביות את פני השליח, לפני שנודע לו על שחרורו מן התפקיד, וכשנדחו תחינותיו לתוספת זמן כדי שיוכל לשטוח את הפצרותיו בפני הסולטאן,³² "הוא שקל סכנה כנגד סכנה, פחד כנגד פחד: ללא היסוס או תבהלה נדון שגרירו הרשמי של הסולטאן למוות ברצח".³³ ההתנקשות אורגנה בקפדנות; דאוד המתין מחוץ ללשכה בזמן התרחשותה ונכנס לאחר מעשה לוודא את מותו של צדיק. בתחילה ביקש להסתיר את הפשע מעיני הציבור והעמיד פנים שהשליח רק חלה, אך עד רדת הלילה פשטה השמועה.³⁴ החדשות נפוצו במהירות, ומחירי המזון עלו למחרת מתוך ציפייה לתגובת הסולטאן על העלבון. סגר הוטל על בגדד: מייג'ור טיילור דיווח כי "דבר לא נכנס או יוצא מן העיר אלא בחשאי, ירקות מכל סוג שהוא נדירים ואין להשיגם בעבור כסף".³⁵

בעיצומו של המשבר הזה, שעה שהסולטאן התכונן לשגר צבא לגרש את הממלוכים מבגדד אחת ולתמיד, פקדה את העיר פורענות אחרת. המגפה הכתה במארס 1831 והתפשטה מן הרובע היהודי אל כל העיר. שליטתו הדלה של דאוד במצב הביאה לידי כך שלא הוטלו סגרים, ושיירות המשיכו לנסוע מאזורים מוכי מגפה ולהפיץ את המחלה ברחבי הפרובינציה. חיי השגרה בעיר נעצרו באחת. אספקת המזון אזלה, גופות נערמו ברחובות, החוק והסדר התפוררו. בשיא המגפה הכה אסון נוסף: אחרי גשמי זעף חסרי תקדים עלה נהר החידקל על גדותיו.³⁶ נוסע אנגלי אחד, ש"ישן בראש הבית" כשהנהר שטף את העיר, תיאר בצבעוניות כיצד "התעורר לקול שאגת המים הגועשים במסדרון... שום מחאות לא נלוו לטלטלה; לא שמעתי לא זעקה ולא יללה. אבל כשהתיישבתי על חלקו העליון של הקיר, יכולתי לראות... את המים העכורים זורמים על פני בשקט".³⁷ אחד המקומיים תיאר את החורבן שזרעו המים כ"חרון אלוהים על העיר שהוצפה מכל עבריה בזמן שמגפה ומוות משתוללים בה. איש לא שמע מימיו על אסון שכזה באזור".³⁸ אחר דיווח ש"רק מעטים מתושבי בגדד נשארו בעיר בעיצומם של המוות, השיטפונות והמגפה".³⁹ ההערכה היא שיותר מ־15 אלף איש קיפחו את חייהם, ואוכלוסיית בגדד ומחוזותיה הפגועים צנחה מכ־150 אלף לכ־80 אלף נפש.⁴⁰

השיטפונות והמגפה סימנו את סופו של דאוד. רבים מתושבי בגדד ביקשו לברוח מן העיר, אך כל היציאות ממנה היו רצופות סכנות. שבטים משלו בדרכים, והספינות היו עמוסות לעייפה ומוכות מגפה. הפאשה ופמלייתו נכספו לברוח, אבל לא במחיר "העושר שצברו".⁴¹ תושב בריטי ופמלייתו הצליחו להימלט באונייה לבצרה; אלה שנותרו התבצרו בבתיהם וסירבו להכניס כל אדם מבחוץ מחשש להידבקות. על פי אחד הדוחות בארכיונים העות'מאניים, דאוד יצא את בגדד עם שוך השיטפונות, אך גילה כי התמיכה שזכה לה בפרוביניציות התפוגגה: "צבאותיו ותומכיו נפלו במגפה וגזברו, משפחתו, נשותיו, ילדיו ובנקאיו הועברו מתפקידיהם".⁴² דוח אחר מיידע את החצר בקונסטנטינופול על כך שהמושל החדש, עלי פאשה, השלים עם תושבי בגדד וכן עם השבטים מדרום:

פנים בגדד טוהר מקיומם המלוכלך של אנשים כגון הפאשה הקודם ותומכיו. ועם כינונו מחדש של שלטון הסולטאן, כל ההרס והזוועות שהמיטו המורדים פינו את מקומם לרגיעה מטעם הסולטאן.⁴³

הקרע בין קונסטנטינופול לבגדד הלא ממושמעת הגיע לקצו, והאחרונה היתה פרובינציה אימפריאלית עד מלחמת העולם הראשונה. עם הדחת דאוד החל ציד הנכסים שבזז לאורך שלטונו. קונסטנטינופול ביקשה לאמוד כמה גזל "בכוח מאנשי בגדד, בצרה וכּירכּוּכּ" וטוותה תוכניות לסרוק את כל ארמונותיו, הרמונותיו ונכסיו, וכן לתפוס ולחקור את אישאק, יורשו של עזרא בתפקיד הגזבר, בנוגע למיקומו של הכסף המוסתר ולהיקפו.⁴⁴ החקירה הניבה רשימה של קורבנותיו של דאוד, שהקיפה את כל הדתות, הכיתות והערים בפרובינציה, והעידה כי אחדים מהם נרצחו לאחר הגזילה מהם.⁴⁵ למרות זאת, דאוד, שבורך "בלשון ובנוהג" והיה בעל הון אישי עצום, לא הוצא להורג. בתפנית אירועים יוצאת דופן, ב־1845 הוא שב לנשוא חן בעיני הסולטאן החדש, עבד אלמג'יד, ואפילו זכה במשרות אחדות עד מותו ב־1851.⁴⁶

בשעת מנוסתו מבגדד עדיין היה שייח' ששון מהבולטים שביהודי העיר, והשערות רבות סובבות את מניעיו לבריחה ממנה. תיאוריה אחת גורסת שהוא נמלט מפחד המגפה והשיטפונות, למרות העובדה שהשאיר את שאר בניו ובנותיו בעיר ולא הוא ולא דוד חזרו אליה בשוך המגפה והשיטפונות. במובן מסוים, סיפורים כאלה ואחרים הוסיפו להתגלגל כחלק מהפולקלור המשפחתי. בשלהי 1907, שמונה עשורים לאחר בריחתו של דוד, סיפר נכדו, חבר הפרלמנט אדוארד ששון, סיפור דומה בהרצאה על ה"אוריינט". הוא הניח בטעות שסבו היה הגזבר הראשי:

סבי החזיק במקרה בעמדת גזבר המדינה בבגדד [כך]. בין שהיה טיפה הגון מדי בהתנהלותו עם הפאשה ובין שדבק בו החשד כי צבר לו ממון, מה שברור הוא שהקרקע החלה לבעור תחת רגליו. נמסר כי עתידים להינקט נגדו צעדים נמרצים, ואני מניח כי הוא טען ששיקול דעת הוא החלק הטוב יותר בגבורה, כשעזב את זירת פעילויותיו עם משפחתו, ובהדרגה, בשלבים — כפי שתוכלו לתאר לעצמכם, הנסיעה לפני 100 שנה לא היתה כמו נסיעה בקרון שינה... משפחות יהודיות רבות אחרות הלכו בעקבותיו וכך התגבש לו גרעין הקהילות המשגשגות שרואים בהודו.⁴⁷

עשור לאחר מכן התייחס בן משפחה אחר לדוד כאילו היה הגזבר הראשי. במכתב לאחד מבני משפחת רוטשילד, שבו הסביר את הסיבות לעזיבת בגדד, הוא כתב:

הוא היה ראש הקהילה היהודית וככזה היה אחראי בפני הפאשות על התנהגות היהודים. באותם ימים, הטורקים לא גייסו יהודים או נוצרים לצבא, אבל דרשו מהם לשלם מס גולגולת במקום השירות הצבאי. דוד ששון היה אחראי לאיסוף הכסף מן היהודים ומאחר שבמקרים רבים הם היו עניים מכדי לשלם, היה עליו לעמוד בהבטחתו. כל אימת שנזקק הפאשה למימון, הוא נהג להטיל מסים חדשים על היהודים תוך שהוא מאיים על דוד ששון שאם לא ישלם, יושלך לכלא ויוצא להורג. דרישות כספיות אלה הלכו והתרבו עד כדי כך שדוד ששון לא היה מסוגל לעמוד בהן עוד, ולכן לילה אחד ברח מבגדד ונסע להודו. אני סבור שזוהי הגרסה האמיתית.⁴⁸

סיפורים כאלה שורדים במידת מה בשל חוסר מידע. תולדותיו של דוד סולומון ששון לא יישבו את העניין מאחר שפשוט איננו יודעים מתי הוא ברח לבושהר או מתי הצטרף אליו אביו. דוד ודאי עזב לאחר נישואיו לאשתו השנייה, פַרחה, ב־1828, וקרוב לוודאי לפני מותו של שליח הסולטאן ב־1830, ויש לשער כי אביו יצא את בגדד לפני אסונות הטבע. מה שידוע הוא שהשייח' מת בגלות בבושהר ב־1830, ומותו דחק בבנו לחפש לעצמו חיים חדשים בבומביי.

נפילתו של האב הושלמה. הבן דוד אמנם ספג השפלה במנוסה ממולדתו כפושע נמלט, אבל הוא ברח עם משפחתו הגרעינית מפני רודנותו של דאוד ופתח פרק חדש בארצות ניכר. בני ששון הוסיפו לגור בבגדד, ועם הזמן שבה המשפחה ותפסה את מקומה בעילית הכלכלית בעיר. בנו הגדול של שייח' ששון עתיד לעבור מסלול דומה, אבל בקנה מידה גלובלי באמת. צאצאיו — בניגוד לצאצאי אחיו ואחיותיו — יתפסו מקום בולט בחוגי המסחר לא בפרובינציה אחת של אימפריה אחת, אלא בעולם כולו.

הערות:

1. Robert A. Caro, Working: Researching, Interviewing, Writing (New York: Alfred Knopf, 2019), p. 141

2. תומאס מאן, בית בודנברוק: שקיעתה של משפחה, מגרמנית: נילי מירסקי. תל אביב: עם עובד, תשס"ג 2003. הרומן, שראה אור ב־1901, נחשב ליצירתו הגדולה ביותר של מאן והוגדר כאחד הנימוקים המרכזיים לזכייתו בפרס נובל לספרות ב־1929.

1. התחלות בגדדיות, 1830-1802

1. Walter J. Fischel, ed., Unknown Jews in Unknown Lands: The Travels of Rabbi David D'Beth Hillel (1824–1832) (New York: Ktav Publishing, 1973), p. 11

2. ר.ו.י פישל, "מסע לכורדיסטאן פרס ובבל: מתוך ספר המסעות של ר' דוד דבית הלל", סיני, תרצ"ט, עמ' רלא. תודת עורכת המהדורה העברית לשי זמיר, על הסיוע בהשגת סריקת המקור.

3. J. R. Wellsted, Travels to the City of the Caliphs, along the Shores of the Persian Gulf and the Mediterranean (London: Henry Colburn, 1840), vol. I, p. 176

4. Bruce Masters, The Arabs of the Ottoman Empire, 1516–1918: A Social and Cultural History (New York: Cambridge University Press, 2013), pp. 30–33

5. Bruce Masters, Christians and Jews in the Ottoman Arab World: The Roots of Sectarianism (Cambridge: Cambridge University Press, 2001), p. 48

6. Wellsted, Travels to the City of the Caliphs, vol. I, p. 178

7. David Solomon Sassoon, A History of the Jews in Baghdad (London: Simon Wallenberg Press, 2007 [1st edn 1949]), pp. 123–4

8. Naim Dangoor, 'The New Ottoman Empire', The Scribe, issue 29, October 988, pp. 4–5

9. פישל, "מסע לכורדיסטאן פרס ובבל: מתוך ספר המסעות של ר' דוד דבית הלל", עמ' רלא-רלב.

10. אברהם בן־יעקב, פרקים בתולדות יהודי בבל, כרך א, ירושלים: עולם הספר, 1989, עמ' 20.

11. Nabil al-Rubai'i, Tarikh Yehud al-Iraq [The History of Iraq's Jews] (Beirut: al-Rafidain, 2017), pp. 107–10

12. Wellsted, Travels to the City of the Caliphs, vol. I, p. 277

13. Marion Woolfson, Prophets in Babylon: Jews in the Arab World (London: Faber & Faber, 1980), p. 89

14. בן־יעקב, פרקים בתולדות יהודי בבל, עמ' 21.

15. שם, עמ' 22.

16. Justin Marozzi, Baghdad: City of Peace, City of Blood: A History in Thirteen Centuries (London: Da Capo Press, 2014), p. 226

17. Tom Nieuwenhuis, Politics and Society in Early Modern Iraq: Mamlūk Pashas, Tribal Shayks and Local Rule between 1802 and 1831 (The Hague: Martinus Nijhoff, 1981), Appendix I

18. שם, עמ' 22-18.

19. Stephen Hemsley Longrigg, Four Centuries of Modern Iraq (Oxford: Clarendon Press, 1925), p. 239

20. Zvi Yehuda, The New Babylonian Diaspora: The Rise and Fall of the Jewish Community in Iraq, 16th–20th Centuries C.E. (Leiden: Brill, 2017), p. 138

21. שם.

22. Political Agent in Turkish Arabia to Bombay, 13 October 1817, Papers Relating to the Political Situation in the Pashaliq of Baghdad, British Library, India Office Records, IOR/F/4/574/14025

23. ראו למשל Abdul Aziz Nawwar, Dawud Pasha: Wali Baghdad [Dawud Pasha: Governor of Baghdad] (Cairo: Dar al-Katib, 1967), pp. 327–9

24. Political Agent in Turkish Arabia to Bombay, 11 March 1818, Papers Relating to the Political Situation in the Pashaliq of Baghdad, British Library, India Office Records, IOR/F/4/574/14025

25. Nieuwenhuis, Politics and Society, p. 92

26. Anthony N. Groves, Journal of a Residence at Bagdad, during the Years 1830 and 1831 (London: James Nisbet, 1831), p. 285

27. Nawwar, Dawud Pasha, pp. 139–40

28. Sassoon, A History of the Jews in Baghdad, pp. 124–5

29. שם, עמ' 125.

30. שם.

31. Nieuwenhuis, Politics and Society, p. 96

32. Mehdi Jawad Habib al-Bustani, 'Bağdad'daki Kölemen Hâkimiyetinin Te'sisi ve Kaldırılması ile Ali Rıza Paşa'nın Vâliliği (1749–1842)' [The Establishment and Decline of the Mamluk Rule in Baghdad and the Governorship of Ali Rıza Pasha (1749–1842)], unpublished Ph.D. dissertation, Istanbul University, Faculty of Literature, 1979, pp. 82–3

33. Longrigg, Four Centuries of Modern Iraq, p. 263

34. Al-Bustani, 'Bağdad'daki Kölemen', p. 83

35. Major R. Taylor, British Political Agent in Basra, 6 October 1831. היומן מתאר את מאורעות 9 ביוני 1831. Papers Relating to the Political Situation in the Pashaliq of Baghdad, British Library, India Office Records, IOR/F/4/1455/57333

36. Longrigg, Four Centuries of Modern Iraq, p. 265; Marozzi, Baghdad: City of Peace, pp. 234–5

37. Wellsted, Travels to the City of the Caliphs, vol. I, pp. 289–90

38. Ottoman Archives, Hatt-i Hümayun [Imperial Decrees] (HAT) 00462_22645_E_001, 30 April 1831

39. Ottoman Archives, HAT 0046 222645_D_001, 12 June 1831

40. Charles Issawi, The Fertile Crescent, 1800–1914: A Documentary Economic History (Oxford: Oxford University Press, 1988), p. 104. הערכות אלה נבדלות מהערכותיו של וֶלסטד, אך המספר האמיתיים היו קרוב לוודאי כ־80,000 תושבים, שהצטמצמו לכדי 50,000 נפש.

41. Longrigg, Four Centuries of Modern Iraq, p. 266

42. Ottoman Archives, HAT 0046 222642_A_001, 11 May 1831

43. Ottoman Archives, HAT 00404 21157_C_002, 3 September 1831

44. Ottoman Archives, HAT 00389_20705_C_001, 20 October 1831

45. Al-Bustani, 'Bağdad'daki Kölemen', pp. 154–5

46. Longrigg, Four Centuries of Modern Iraq, p. 274

47. Sir Edward Sassoon, 'The Orient', a lecture given on 16 November 1907, Israel's Messenger, 7 February 1908, p. 9

48. דוד ששון (לונדון) אל מר רוטשילד (לא ברור מי), 13 במארס 1917, ארכיון רוטשילד.