שומרי המגדלורים

1
המחליף

ג'ורי מסיט את הווילונות, אור היום אפרורי, והרדיו משמיע שיר מוכר חלקית. הוא מאזין לחדשות על אודות ילדה נעדרת שנעלמה מתחנת אוטובוס בצפון ושותה מספל גדול של תה חום. האמא המסכנה אינה יודעת את נפשה — כצפוי. שיער קצר, חצאית קצרה, עיניים גדולות, כך הוא רואה בדמיונו את הילדה, רועדת מקור, ותחנת האוטובוס ריקה, אף כי מישהי היתה אמורה לעמוד בה, מנופפת או טובעת, והאוטובוס יוצא מהתחנה ומתרחק בלי לדעת דבר, והמדרכה מבריקה בגשם השחור.

הים שקט, ויש בו משהו זכוכיתי שמופיע אחרי מזג אוויר קשה. ג'ורי פותח את החלון הנעול, והאוויר הרענן כמעט מוצק, אכיל, מתחבט בין בתיהם של דייגי המכמורת כמו קוביית קרח בכוס משקה. אין כמו ריח הים, אין אפילו דומה לו: מלוח, נקי, כמו חומץ שנשמר במקרר. היום הים נטול קול. ג'ורי מכיר ים סואן וים שקט, ים גועש וים מראה, ים שבו הוא מרגיש שהסירה שלו היא ניד העפעף האחרון של אנושות שהלך לה קלף משוגע, ים נחוש וכעוס כל כך, עד שאפשר להאמין במה שלא מאמינים בו, למשל, שהים הוא משהו באמצע, בין גן עדן לגיהינום, או בין אותו משהו שיש שם למעלה לאותו משהו שאורב עמוק למטה. דייג אחד אמר לו פעם שהים הוא דו־פרצופי. חייבים לקבל את שניהם, את הטוב ואת הרע, ולא להפנות גב לאף אחד מהם.

היום, אחרי הרבה זמן, הים לצדם. היום הם יעשו את זה.

הוא קובע אם הסירה תצא לשם או לא. אפילו אם הרוח טובה בתשע, אין לדעת אם היא תהיה טובה גם בעשר, ובלי קשר לרוח שיש לו בנמל, נניח שיש לו גלים בגובה מטר וחצי בנמל, הוא יכול להעריך שגובה הגלים סביב המגדל יהיה חמישה־עשר מטרים. גובהם סביב המגדלור יהיה תמיד פי עשרה יותר מאשר בחוף.

הרכש החדש כבן עשרים, שערו צהוב, והוא מרכיב משקפיים עבים. עיניו נראות קטנות ועצבניות, בגלל המשקפיים. הוא מזכיר לג'ורי יצור שמוחזק בכלוב, שחי בתוך נסורת. הוא עומד על המזח במכנסיים מתרחבים מקורדרוי, ושוליהם המרופטים מתכהים מהים המלחך אותם. השכם בבוקר שקט על הרציף, מישהו מטייל עם כלב ופורקים ארגזי חלב. פסק הזמן המקפיא בין חג המולד לתחילת השנה החדשה.

ג'ורי והצוות שלו גוררים פנימה את הציוד של הבחור — קרטונים אדומים של טריידנט המכילים בגדים ואוכל לחודשיים, בשר טרי, פירות, חלב אמיתי לא באבקה, עיתון, קופסת תה, טבק גולדן וירג'יניה — מכסים את הקרטונים בברזנט וקושרים בחבל. השומרים יהיו מרוצים: הם חיים על צלי מקופסאות כבר ארבעה שבועות, ועל מה שהיה בעמוד הראשון של ה"מייל" בפעם הקודמת שהוציאו אליהם משלוח של אספקה.

המים הרדודים סביב דופנות הסירה פולטים אצות, צולפים ומוצצים. הבחור מגשש ונאחז בדפנות כמו עיוור, מטפס ונכנס. נעלי הקנבס שלו רטובות. מתחת לאחת מזרועותיו הוא נושא חבילה של חפצים קשורים בחבל — ספרים, טייפ קסטות, קסטות, כל מה שישמש אותו כדי להעביר את הזמן. קרוב לוודאי שהוא סטודנט: הרבה סטודנטים מתקבלים לטריידנט בימים אלה. הוא יכתוב מוזיקה, זה יהיה התחביב שלו. למעלה במנורה הוא יחשוב שאלה החיים. כל אחד זקוק לאיזושהי פעילות, בעיקר אלה שבמגדלים הימיים — אי־אפשר רק לעלות ולרדת במדרגות כל הזמן. ג'ורי הכיר פעם שומר שהיו לו ידי זהב והכניס אוניות לתוך בקבוקים. הוא יצר אותן במשך כל השהות שלו, וכשהוא סיים זה היה דבר נהדר. אחר כך התקינו לשומרים טלוויזיות, והשומר הזה זרק הכול, פשוט ככה, קם וזרק את כל הערכה דרך החלון לים, ומאז ואילך ישב וראה טלוויזיה בכל רגע פנוי שהיה לו.

"אתה עושה את זה כבר הרבה זמן?" הבחור שואל. ג'ורי עונה כן, עוד מלפני שנולדת. "חשבתי שלא נצליח," הוא אומר. "אני מחכה כבר מיום שלישי. אכסנו אותי באיזשהו מקום בכפר, מקום יפה דווקא, אבל לא עד כדי כך יפה בשביל להישאר שם עוד הרבה. כל יום הסתכלתי החוצה וחשבתי, אנחנו נצא פעם? סערה מחורבנת כזאת. אני מודה שאני לא יודע מה יקרה שם כשנחטוף עוד סערה. אמרו לי שמי שלא ראה סערה מהים, לא ראה סערה אמיתית, ושיש הרגשה שהמגדל מתמוטט תחתינו ושאנחנו נסחפים במים."

החדשים תמיד רוצים לדבר. זה מהמתח, ג'ורי חושב, בגלל ההפלגה בים, ומה יהיה אם הרוח תשתנה, בגלל הירידה מהסירה, ובגלל האנשים במגדלור, האם הוא ישתלב ביניהם, איך יהיה האחראי עליו. המגדלור הזה עדיין לא של הצעיר הזה, וכנראה גם לא יהיה. השומרים המסופחים באים והולכים, הם במגדלור יבשתי הפעם, במגדלור על אי בפעם הבאה, מטלטלים אותם ממקום למקום באנגליה כמו פינבול. ג'ורי ראה עשרות כאלה, הם מתלהבים להתחיל ושבויים בחלק הרומנטי שבתפקיד, אבל בעצם זה לא רומנטי במיוחד. שלושה גברים תקועים לבד במגדלור באמצע הים. אין בזה שום דבר מיוחד, לא כלום, רק שלושה גברים והמון מים. צריך להיות טיפוס מיוחד כדי לסבול את החיים במקום סגור. בדידות. ניתוק. חדגוניות. ומסביב אין כלום, רק ים וים וים. בלי חברים. בלי נשים. רק שני הגברים האחרים יום אחרי יום, בלי אפשרות להתרחק מהם. אפשר לצאת מזה מטורלל על כל הראש.

לא פעם צריך לחכות כמה ימים למחליף, ואפילו שבועות. פעם היה לו שומר שנתקע שם לארבעה חודשים רצופים כי המחליף שלו נעלם.

"אתה תתרגל למזג האוויר," הוא אומר לבחור.

"אני מקווה."

"ולא תהיה עצבני כמו המסכן שאמור לחזור לחוף."

חברי הצוות שאמורים לבצע את ההחלפה התקבצו בירכתיים וצופים בדכדוך בים, מעשנים ומנהלים שיחות חד־הברתיות, ואצבעותיהם הלחות מרטיבות את הסיגריות. אפשר לצייר אותם במכחולים עבים ובצבעי שמן סמיכים כנוף ימי קודר. "למה אנחנו מחכים?" אחד מהם צועק. "אתה רוצה שתתחיל גאות עד שנצא?" הם לקחו איתם גם מכונאי שיתקן את הקשר. כרגיל, ביום שהסירה עם האספקה אמורה להגיע, נוצר קשר עם המגדלור לפחות חמש פעמים לפני כן, אבל הסערה הרגה את המִשדר.

ג'ורי מכסה את הארגזים האחרונים ומתניע, והם מתחילים להתרחק, והסירה מתנדנדת על האדוות כמו צעצוע באמבטיה. להקת שחפים מתקוטטת על צוק זרוע בצדפות. ספינת מכמורת כחולה משתרכת בעצלתיים לעבר היבשה. קו החוף מיטשטש, והמים נהפכים לגלים ירוקים מהירים יותר, המזנקים ומתנשאים ומקציפים ומתפוגגים. הרחק לפנים הצבעים מתקדרים, הים נהפך לחאקי, והשמים לאפור מבשר רעות. מים מתחבטים ומתנפצים על החרטום. רצועות של קצף גלים גואות ומתפזרות. ג'ורי מכרסם סיגריה מגולגלת שנמעכה בכיסו אבל נשארה ראויה לעישון, בערך, עיניו נעוצות באופק, ובפיו עשן. אוזניו כואבות מהקור. מעל חגה ציפור לבנה בשמים ענקיים ואפרפרים.

הוא מצליח להבחין במגדלור בתוך הערפל, עמוד בודד, רב־הוד, מנותק. המרחק עד המיידן1 חמישה־עשר מיילים ימיים. שומרי המגדלור מעדיפים ריחוק, הוא יודע: לא להיות קרובים ליבשה עד כדי כך שהיא תיראה מהכבש ותזכיר להם את הבית.

הצעיר יושב עם הגב אליה — דרך משונה להתחיל, ג'ורי חושב, עם הגב אל הדבר שאליו הוא אמור להגיע. הוא מגרד שריטה על אגודלו. פניו נראים רכים וחולניים, בוסריים. אבל כל ימאי חייב ללמוד לעמוד על הרגליים.

"כבר היית פעם במגדלור, חביבי?"

"הייתי בטרֶבוס. ואחר כך בדרום, בסנט קתרין."

"אבל אף פעם לא במגדל ימי."

"לא, אף פעם לא במגדל ימי."

"צריך לדעת איך לאכול את זה," ג'ורי אומר. "אתה חייב להסתדר גם עם האנשים, לא משנה איזה טיפוסים הם."

"אני יכול להסתדר עם זה."

"בטוח. השומר הראשי הוא טיפוס חיובי, זה חשוב."

"והאחרים?"

"אמרו לי שכדאי להיזהר מהעוזר המסופח. אבל כיוון שהוא בערך בגילך, בטוח תסתדרו טוב."

"מה הבעיה שלו?"

ג'ורי מחייך למראה הבעת פניו של הבחור. "אל תעשה פרצוף כזה. השירות מלא סיפורים, לא כולם נכונים."

הים מתנשף ומתערבל מתחתיהם, מתגלגל בשחור, מצליף ומשליך. הרוח נסוגה, משתובבת על פני המים, מרימה עליהם חטטים ומפזרת אותם. מטח של רסיסים מתנפץ על החרטום, והגלים נעשים כבדים ועמוקים כתהום. כשג'ורי היה ילד, והם נהגו לתפוס את הסירה מלימינגטון לירמות, הוא היה מציץ מעל המעקה בסיפון ומתפלא שהים עושה את זה בשקט, בלי שנבחין בעצם — הקרקעית יורדת והאדמה הולכת לאיבוד, ואם נופלים, זה עלול להיות לעומק של עשרות מטרים. יהיו שם חניתאים וכרישונים, יצורים נפוחים ונוצצים שיש להם זרועות רכות ומגששות ועיניים דומות לגולות חלביות.

המגדלור מתקרב, קו נהפך לעמוד, עמוד נהפך לאצבע.

"הנה היא, המיידן רוק."

עכשיו הם כבר רואים את כתם הים סביב הבסיס שלה, הצלקת שהצטברה בעשרות שנות שלטונו של מזג האוויר המשתולל. אף על פי שג'ורי עשה זאת כבר פעמים רבות, כשהוא מתקרב אל מלכת המגדלורים הוא תמיד מרגיש אותו הדבר — נזוף, שולי, אולי קצת נפחד. המיידן, עמוד שגובהו חמישים מטרים, פאר האדריכלות הוויקטוריאנית, מתנשאת בחיוורונה המרהיב על רקע האופק, מעוז סטואי המופקד על ביטחונם של יורדי הים.

"היא היתה בין הראשונים," ג'ורי אומר. "אלף שמונה מאות תשעים ושלוש. נהרסה פעמיים עד שסוף־סוף הדליקו את הפתיל. אומרים שהיא משמיעה קול כשמזג האוויר קשה, כמו אישה בוכה, בגלל הרוח שחודרת בין הסלעים."

פרטים מגיחים מן האפור — חלונותיו של המגדלור, טבעת הבטון שיוצרת כבש, והשביל הצר של שלבי ברזל שעולים בהם אל דלת הכניסה ומכונים מדרגות הכלב.

"הם רואים אותנו?"

"עכשיו כן."

אבל בו־בזמן שג'ורי עונה, הוא מחפש את הדמות שציפה לראותה ממתינה על הכבש, זו של השומר הראשי במדי הצי הכחולים הכהים וכובע המצחייה הלבן, או זו של עוזר השומר, שתנופף להם להתקרב. הם ודאי משקיפים על הים מאז הזריחה.

הוא מתבונן בתשומת לב בקלחת המקיפה את בסיס המגדלור כדי להחליט על הגישה הטובה ביותר, אם לקרב את הסירה ישר או מן הירכתיים, אם לעגון או לתת לה להיסחף. מים קפואים ניתזים על פני מחילות תת־מימיות בצוקים. כשהים מתמלא, הצוקים נעלמים. כשהוא יורד, הם צצים כמו ניבים שחורים ונוצצים. מכל המגדלורים, הגישה הקשה ביותר היא אל הבישוף, הוולף והמיידן, ואילו היה עליו לציין את קשה ביותר, היה אומר שהמיידן. על פי אגדת מלחים, היא נבנתה על מלתעותיה של מפלצת ים מאובנת. עשרות קיפחו את חייהם בעת בנייתה, והשונית הרגה יורדי ים רבים שסטו מהנתיב. המיידן לא אוהבת זרים, היא לא מסבירה פנים לבני אדם.

אבל הוא עדיין ממתין לראות שומר או שניים. הם לא יקבלו את הבחור אם לא יהיה מישהו בצד השני של הכננת. בשלב הזה, בגלל ההתרוממות והנפילה של הגלים, הוא יורד שלושה מטרים ואחרי רגע עולה שלושה מטרים, ואם יאבד קשר עין עם הכבש של המגדלור, החבל ייקרע והבחור יטבול באמבטיה קרה. זה עסק מסובך, אבל ככה זה במגדלורים בכל מקום. בעיני איש יבשה, הים הוא דבר יציב, אבל ג'ורי יודע שהים לא קבוע: הוא הפכפך ובלתי צפוי ומכה אם מאפשרים לו.

"איפה הם?"

הוא בקושי שומע את העוזר שלו צועק, בגלל המים הגועשים.

ג'ורי מאותת שהם ייגשו מסביב. הבחור נראה ירקרק. גם המכונאי. ג'ורי אמור להרגיע אותם, אבל גם הוא עצמו לא לגמרי רגוע. בכל השנים שהוא בא אל המיידן, הוא אף פעם לא השיט את הסירה אל הצד האחורי של המגדל.

המגדלור, עמוד גרניט זקוף, מתנשא מולם במלוא גובהו. ג'ורי מטה את הראש לכיוון דלת הכניסה, כעשרים מטרים מעל פני המים, מתכת אפורה־כחלחלה מוצקה ומוגפת בהתרסה.

הצוות שלו צועק, האנשים קוראים לשומרים וצופרים צפירה חדה. גבוה יותר, במרומיו, המגדל מתחדד לעבר השמים, והשמים מצדם מעיפים מבט למטה אל ספינתם הקטנה המיטלטלת במבוכה. אותה ציפור שעפה בעקבותיהם הנה מופיעה שוב וצווחת הודעה שאינם מבינים. הבחור רוכן מעל דופן הסירה ומאבד את ארוחת הבוקר שלו בים.

הם עולים, הם יורדים, הם ממתינים וממתינים.

ג'ורי מרים את מבטו אל המגדל המזדקר מחוץ לצל של עצמו אבל שומע רק את הגלים, את ההתנפצות והיריקות של הקצף, את הגרגור והשטף של הצוקים, והוא מצליח לחשוב רק על הילדה הנעדרת ששמע עליה הבוקר ברדיו, על תחנת האוטובוס, על תחנת האוטובוס הריקה, ועל גשם הזלעפות שאינו פוסק.