עדיף למות

1

הזר התמקם תחת פנס הרחוב באחת־עשרה בלילה, כמוסכם.
הוא מצא את הפנס בקלות, בדיוק כפי שנאמר לו. הפנס היחיד במתחם שעדיין עבד, בקצה הרחוק, פחות משני מטרים מגדר התיל המשוננת שהפרידה בין ארצות הברית למקסיקו.
הוא היה לבד. ולא חמוש.
כמוסכם.
המכונית הופיעה ב־23:02. היא נצמדה אל קו האמצע של המרחב בין שתי השורות המקבילות של מוסכים נעולים ממתכת. גגות שהתעקמו בשמש. קירות שקורצפו בחול. חמישה מימין. ארבעה משמאל. ושרידיו של עוד מוסך אחד מוטלים כשלושה מטרים הצדה, תלושים ושחוקים כאילו משהו התפוצץ בפנים לפני שנים.
אורות המכונית המסנוורים הִקשו על זיהוי היצרן והדגם. ולא היתה שום אפשרות לראות מי יושב בפנים. היא המשיכה עד למרחק של חמישה מטרים בערך ואז נעצרה בטלטלה על קפיציה השחוקים והתמקמה בענן של אבק חולי. הדלתות הקדמיות נפתחו. שתיהן. ושני גברים יצאו החוצה.
לא כמוסכם.
שתי הדלתות האחוריות נפתחו. שני גברים נוספים יצאו החוצה.
חד־משמעית לא כמוסכם.
ארבעת הגברים העומדים אמדו בעיניהם את הזר. נאמר להם לצַפות למישהו גדול, והבחור הזה בלי ספק התאים לתיאור. קרוב לשני מטר גובה. מאה וחמישה־עשר קילוגרם. חזה כמו כספת נשק, וידיים כמו כפות של מחפר. ומטונף. שערו היה פרוע ומרושל. הוא לא התגלח כמה ימים. בגדיו נראו זולים ולא מתאימים לגופו, מלבד הנעליים. משהו בין נווד לניאנדרתל. לא מישהו שיתגעגעו אליו.
הנהג צעד לפנים. הוא היה נמוך מהזר בחמישה סנטימטרים וקל ממנו בעשרים קילוגרם לפחות. הוא לבש ג'ינס שחור וגופיית טריקו שחורה. הוא נעל נעליים שחורות בסגנון צבאי. ראשו היה מגולח, אך פניו הוסתרו מאחורי זקן מלא. שאר החבר'ה הסתדרו מאחוריו.
"הכסף?" אמר הנהג.
הזר טפח על הכיס האחורי במכנסי הג'ינס שלו.
"יפה." הנהג החווה בסנטרו על המכונית. "מושב אחורי. תיכנס."
"למה?"
"כדי שאוכל לקחת אותך אל מייקל."
"זאת לא היתה העִסקה."
"בטח שכן."
הזר הניד את ראשו. "העסקה היתה שאתה תגיד לי איפה מייקל נמצא."
"אגיד לך. אראה לך. מה ההבדל?"
הזר לא אמר דבר.
"בוא. לְמה אתה מחכה? תן לי את הכסף ותיכנס למכונית."
"אני עושה עסקה, אני נצמד אליה. אתה רוצה את הכסף, תגיד לי איפה מייקל."
הנהג משך בכתפיו. "העסקה השתנתה. רוצה — טוב, לא רוצה — לא טוב."
"לא רוצה."
"מספיק עם זה." הנהג הושיט יד אל מאחורי גבו ושלף אקדח מחגורת המותן. "מספיק עם השטויות. תיכנס למכונית."
"לא התכוונת לקחת אותי למייקל."
"מה אתה אומר, שרלוק."
"התכוונת לקחת אותי למישהו אחר. מישהו שרוצה לשאול אותי שאלות."
"מספיק עם הדיבורים. תיכנס למכונית."
"מה שאומר שאתה לא יכול לירות בי."
"אני לא יכול להרוג אותך. עדיין. אני כן יכול לירות בך."
הזר אמר, "באמת?"
עֵד ראייה היה אומר, שהזר כמעט לא זז בכלל, ואף על פי כן איכשהו, בתוך שבריר שנייה, הוא סגר את המרחק בינו לבינם, וידו לפתה את מפרק היד של הנהג. שאותה משך כלפי מעלה, כמו דייג גאה ששולף משהו מהים. הוא כופף את זרועו של הבחור מעל לראשו. הרים אותה גבוה כל כך, שהבחור התרומם על קצות האצבעות. אחר כך תקע את האגרוף השמאלי שלו בצד גופו. חזק. אגרוף מהסוג שעל פי רוב היה מפיל אדם ארצה. ומשאיר אותו שם. אלא שהנהג לא נפל. הוא לא היה מסוגל ליפול. הוא היה תלוי בזרועו. כפות רגליו החליקו לאחור. האקדח נשמט מבין אצבעותיו. כתפו נפרקה. גידים נמתחו. צלעות נשברו. רצף של פציעות. כל אחת מהן משתקת בזכות עצמה. אך באותו הרגע הוא בקושי הבחין ביניהן. פלג גופו העליון נתקף עוויתות. ברקי כאב אדירים נורו בגופו, כולם נובעים מאותו המקום. נקודה ממש מתחת לבית השחי, שיש בה סבך צפוף של עצבים ובלוטות לימפה מתחת לעור. הנקודה המדויקת שמפרקי האצבעות הגדולים של הזר ריסקו עכשיו.
הזר הרים את אקדחו של הנהג ונשא את הבחור אל מכסה המנוע של המכונית. הוא השכיב אותו לאחור, צווח ומתנשם ומתפתל, על הצבע הדהוי, ואחר כך נפנה לשאר השלושה ואמר, "כדאי שתלכו מפה. עכשיו. כל עוד יש לכם הזדמנות."
הבחור האמצעי בשלישייה צעד לפנים. הוא היה בערך בגובהו של הנהג. אולי קצת רחב ממנו. לזה היה שיער, קצוץ. בלי זקן. שלוש שרשראות כסף עבות סביב הצוואר. והבעת בוז מכוערת על הפנים. "היה לך מזל פעם אחת. זה לא יקרה שוב. עכשיו תיכנס למכונית לפני שנפגע בך."
הזר אמר, "באמת? שוב?"
אבל הוא לא זז. הוא ראה את שלושת הבחורים מחליפים מבטים חשאיים. הוא חשב שאם יש להם שכל, הם יבחרו בנסיגה טקטית. או אם הם מיומנים, הם יתקפו יחד. אבל דבר ראשון יעבירו אחד מהם לאחור. הוא יכול להעמיד פנים שהוא בודק את הנהג הפצוע. או לוותר ולהיכנס למכונית. או אפילו לברוח. שני האחרים עשויים ליצור הסחת דעת. ואז, כשיהיה במקומו, יסתערו עליו כולם בבת אחת. התקפה סימולטנית משלושה כיוונים. אחד מהם בלי ספק היה סופג איזה נזק. אולי אפילו שניים. אבל לשלישי היה אולי סיכוי. איזה פתח שעשוי לצוץ. אילו היתה למישהו המיומנות לנצל אותו.
הם לא היו חכמים. והם לא היו מיומנים. תחת זאת הבחור האמצעי התקרב צעד נוסף, לבד. הוא נרכן באיזו תנוחה גנרית של אמנויות לחימה. פלט יללה גבוהה. העמיד פנים שהוא חובט לעבר פניו של הזר, אך אז כיוון אגרוף היישר אל תוך מקלעת השמש. הזר הדף אותו הצדה בידו השמאלית, ובימנית הכניס אגרוף בשריר הזרוע של הבחור, כשמִפרק האמה בולט מעט החוצה. הבחור צווח וזינק לאחור, כשעצב בית השחי שלו קורס תחת העומס, וזרועו חסרת תועלת לזמן־מה.
"כדאי שתלך," אמר הזר, "לפני שתיפגע."
הבחור זינק לפנים. הפעם לא ניסה להסוות את התנועה. הוא פשוט התפתל לאגרוף מעגלי בזרוע הטובה שלו. הזר נשען לאחור. האגרוף של הבחור הפליג על פניו. הזר הביט בו חולף ואחר כך תקע את מפרק האצבע אל תוך בשרו של השריר התלת־ראשי של הבחור. עכשיו היו שתי זרועותיו מושבתות מפעילות.
"תלך," אמר הזר. "כל עוד אתה יכול."
הבחור הסתער. רגלו הימנית התרוממה. תחילה הירך, אחר כך כף הרגל, בסיבוב על ציר הברך. לעוצמה מרבית. לעבר המפשעה של הזר. אך בלי להתקרב. מפני שהזר הגיב בבעיטה משלו. בעיטה חשאית. ישרה ונמוכה. ישר אל תוך השוק של הבחור. בדיוק ברגע שהגיע לשיא המהירות. עֶצם על חרטום הנעל. הנעל של הזר. הדבר היחיד בו שלא היה מוזנח. נעל שנקנתה בלונדון לפני שנים. שכבות על שכבות של עור ופוליש ודבק. ועכשיו חזקה כפלדה.
קרסולו של הבחור נסדק. הוא צרח ונטה הצדה. הוא איבד את שיווי המשקל, ולא היה יכול להשיב אותו ללא שימוש בזרועותיו. כף רגלו נגעה באדמה. קצותיה השבורים של העצם נגעו זה בזה. הם שיפשפו זה את זה. כאב קרע את רגלו. העצבים צרבו, הרבה יותר מכפי שגופו היה מסוגל לשאת. הוא נשאר זקוף עוד חצי שנייה, אבל כבר מעולף. ואז נפל על גבו ושכב שם, דומם כעץ שקרס.
שני החבר'ה הנותרים הסתובבו ורצו למכונית. הם הגיעו לדלתות הקדמיות והמשיכו לרוץ. גם על פני הדלתות האחוריות. כל הדרך עד עורף המכונית. תא המטען נפתח. אחד הבחורים נעלם מהעין. הנמוך יותר. אחר כך הוא שב והופיע. הוא החזיק משהו בכל יד. כמו צמד מחבטי בייסבול, רק ארוכים יותר. ועבים ומרובעים בקצה אחד. קתות של מכושים. כלים אפקטיביים, בידיים הנכונות. הוא העביר אחד מהם לבחור הגבוה יותר, והשניים חזרו ונעצרו במרחק של קצת יותר ממטר.
"מה דעתך שנשבור לך את הרגליים?" הגבוה ליקק את שפתיו. "עדיין תוכל לענות על השאלות שלנו. אבל לעולם לא תלך שוב. לא בלי מקל. אז תפסיק לשחק אותה. תיכנס למכונית. קדימה."
הזר לא ראה שום סיבה לתת להם אזהרה נוספת. הוא היה ברור מאוד מהרגע הראשון. הם אלה שבחרו להעלות את סכום ההימורים.
הנמוך עשה תנועת הנפה אבל עצר באמצעה. ואז הגבוה נטל את הפיקוד. הוא באמת הניף. הוא גייס את כל כובד משקלו לשם כך. טכניקה גרועה. טעות רצינית עם נשק מהסוג הזה. כל שהזר היה צריך לעשות הוא לצעוד צעד לאחור. מוט העץ הכבד שרק על פני הסרעפת שלו. הוא המשיך הלאה במסלולו הקשתי. היתה תנופה רבה מדי מכדי שהבחור יוכל לעצור בעדה. ושתי ידיו אחזו בקת. עובדה שהותירה את הראש חשוף. ואת פלג הגוף העליון. ואת הברכיים. תפריט שלם של מטרות מפתות. כולן זמינות, כולן נטולות הגנה לגמרי. בכל יום אחר הזר היה בוחר באחת מהן. אבל במקרה הזה לא היה לו זמן. הגבוה חמק מהעונש. הנמוך נחלץ לעזרתו. בתנועת נעיצה לעבר בטנו של הזר, משתמש בקת המכוש כמו בחנית. הוא לא הגיע אל הזר, רק ביקש לתפוס את תשומת לבו. הוא הניף פעם נוספת בתקווה להדוף את הזר לאחור. אחר כך הסתער. זאת היתה מכה על כל הקופה. או היתה יכולה להיות, אלמלא השתהה רגע אחד יותר מדי. קיבע את כפות רגליו בתקיפוּת מוגזמת טיפה. כך שכאשר התנפל, הזר ידע שזה בא. הוא זז הצדה. תפס בקת המכוש באמצעה. ומשך. חזק. הבחור נגרר לפנים איזה מטר לפני שקלט מה קורה. הוא הרפה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. גורלו נגזר. הזר סובב בתנועה מהירה את קת המכוש שתפס והנחית אותה באחת היישר על ראשו של הבחור. עיניו התגלגלו בחוריהן. ברכיו פקו, והוא קרס רפוי וחסר חיים לרגלי הזר. הוא לא יקום בזמן הקרוב. זה בטוח.
הגבוה העיף מבט כלפי מטה. ראה את הצורה שבה שוכב חברו. והניף את קת המכוש בכיוון הנגדי. לכיוון ראשו של הזר. חזק יותר הפעם. חיפש נקמה. קיווה לשרוד. ופיספס. שוב. הוא הותיר את עצמו פגיע. שוב. אבל הפעם הציל אותו משהו אחר. העובדה שהיה האחרון בחבורה שנשאר עומד. מקור המידע הזָמין היחיד. עכשיו היה לו ערך אסטרטגי. מה שנתן לו הזדמנות להניף שוב. הוא ניצל אותה, והזר התחמק. הבחור ניסה שוב ושוב, חתך לשמאל ולימין, לשמאל ולימין, כמו חוטב עצים מוטרף. הוא הצליח להפיק עוד תריסר מכות בשיא המהירות, ואז אזל לו הדלק.
"על הזין שלי." הוא שמט את קת המכוש. הוא הושיט יד לאחור. ושלף את האקדח שלו. "על הזין לענות על שאלות. על הזין לתפוס אותך חי."
הבחור צעד שני צעדים לאחור. הוא היה צריך לצעוד שלושה. הוא לא הביא בחשבון את אורך זרועותיו של הזר.
"בוא לא נעשה שום דבר נמהר." הזר הצליף בקת המכוש ושיגר את האקדח לאוויר. אחר כך התקרב ותפס את הבחור בצווארו. "אולי בכל זאת נצא לסיבוב הזה. מתברר שיש לי כמה שאלות משלי. אתה יכול —״
"עצור." זה היה קול נשי. בטוח בעצמו. פיקודי. בוקע מתוך הצללים ליד שורת המוסכים הימנית. מישהי חדשה בזירה. הזר הגיע בשעה 20:00, שלוש שעות קודם לכן, וסרק כל סנטימטר במתחם. הוא היה בטוח שאף אחד לא מסתתר בו. אז.
"שחרר אותו." צללית ניתקה מתוך האפלה. צללית אישה. בסביבות מטר שמונים. רזה. צולעת קלות. זרועותיה היו מתוחות לפנים, והיה אפשר להבחין בקו המתאר הגוצי של אקדח שחור־מט בידה. "תתרחק ממנו."
הזר לא זז. הוא לא הרפה מאחיזתו.
האישה היססה. הבחור השני ניצב בינה ובין הזר. לא עֶמדה אידיאלית. אבל הוא היה נמוך בחמישה־עשר סנטימטרים. ונטה קצת הצדה. זה בכל זאת השאיר לה מטרה. אזור בחזהו של הזר. מלבן. אולי חמישה־עשר על עשרים וחמישה סנטימטר. גדול מספיק, כך חשבה. ופחות או יותר במיקום הנכון. היא שאפה אוויר. נשפה קלות. ולחצה על ההדק.
הזר נפל לאחור. הוא נחת בזרועות פרושות לרווחה וברך אחת מתרוממת, וראשו פנה לעבר גדר הגבול. הוא היה דומם לגמרי. חולצתו היתה קרועה ומרופטת. כל חזהו היה חלק ודביק ואדום. אבל שום דם לא ניתז מהעורקים. לא היה זכר לדופק.
שום סימן חיים בכלל.
האזור המסודר והמטופח שאנשים מכנים היום "הפּלאזה" היה פעם חורשת עצים גדולה. אגוזי מלך שחורים. הם גדלו באין מפריע במשך מאות שנים. ואז, בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה החל סוחר לתת לפרָדות שלו מנוחה בצילם בדרכו מקליפורניה ואליה. הוא אהב את האתר ובנה בו בקתה. וכשהזדקן מכדי להמשיך להיטלטל על פני היבשת, מכר את הבהמות שלו ונשאר.
בעקבותיו באו עוד אנשים. הבקתה היתה לכפר. הכפר היה לעיירה. העיירה נחלקה לשניים כמו תא שהולך ומתרבה בתאוותנות. שני החצאים פרחו. האחד מדרום. האחר מצפון. שנים רבות נוספות עברו עליהם בצמיחה קבועה. אחר כך בקיפאון. אחר כך בדעיכה. איטית ועגומה ובלתי ניתנת לעצירה. עד לקבלת זריקת חיים בלתי צפויה בזרוע, בשלהי שנות השלושים. צבא של מודדים הופיע במקום. אחר כך פועלים. בנאים. מהנדסים. אפילו כמה אמנים ופסלים. כולם נשלחו מטעם המשרד לעבודות ציבוריות.
איש מהמקומיים לא ידע מדוע נבחרו שתי העיירות האלה דווקא. מישהו אמר שנפלה טעות. בירוקרט קרא לא נכון איזה פתק שהוצמד לתיקייה ושיגר את המשאבים למקום הלא נכון. אחרים חשבו שמישהו בוושינגטון הבירה כנראה חייב טובה לראש העיר. תהיה הסיבה אשר תהיה, איש לא התנגד. לא עם כל הדרכים החדשות שהלכו ונסללו. הגשרים החדשים שנבנו. וכל מיני בניינים שהוקמו. הפרויקט נמשך שנים. והותיר חותם של קבע. קשתות החֵמר המסורתיות בעיירה הלכו והתרבעו קצת. חזיתות הטיח נעשו קצת אחידות יותר. והשירותים הלכו ונעשו נדיבים יותר. נפתחו באזור בתי ספר. משרדים מוניציפליים. תחנות כיבוי אש. תחנת משטרה. בית משפט. מוזיאון. ומרכז רפואי.
עם השנים האוכלוסייה הידלדלה שוב, מאחר שהכספים הממשלתיים יבשו. אחדים מהמתקנים יצאו משימוש. אחרים נמכרו. אחרים נהרסו. אבל המרכז הרפואי היה ונותר מקור הטיפול הרפואי העיקרי בטווח של קילומטרים רבים. היו בו משרד רופא. בית מרקחת. מרפאה ובה תריסר מיטות. מחלקת ילדים, עם מקום שהורים יכולים לשהות בו לצד ילדיהם החולים. והודות לנדיבות מתכנני ה"ניו דיל", אפילו חדר מתים. הוא שכן הרחק מהעין, במרתף. ושם עבד ד"ר הָאוּלִייֶר בבוקר המחרת.
ד"ר האולייר היה בן שבעים ושתיים. הוא שירת את העיירה כל חייו. פעם הוא היה חלק מצוות. כעת הוא הרופא היחיד שנשאר. הוא היה אחראי לכול, החל ביילוד תינוקות, עבור בטיפול בהצטננויות וכלה באבחון סרטן. וכן לטיפול במנוחים. וזאת היתה הסיבה לתחילתו המוקדמת של היום הזה. הוא מילא את חובתו מאז השעות הקטנות. מאחר שהוא זה שקיבל את השיחה על הירי בפאתי העיירה. זה היה דבר מהסוג שמושך תשומת לב. הוא ידע זאת מניסיונו. הוא ציפה לביקור. בתוך זמן קצר. והיה עליו להיות מוכן.
היה מחשב על השולחן, אך הוא היה כבוי. ד"ר האולייר העדיף לכתוב את הערותיו ביד. הוא זכר טוב יותר ככה. היתה לו תבנית. תבנית שפיתח לעצמו. היא לא היתה מהודרת, אבל היא עבדה. טוב יותר מכל מה שכל אותם ילדים־אשפים בעמק הסיליקון ניסו להפיל עליו. וחשוב מזה, במקרה המסוים הזה היא לא הותירה שום עקבות אלקטרוניות שמישהו יוכל להתחקות אחריהן. ד"ר האולייר התיישב, לקח את ה"מון בלאן" שאביו קנה לו לרגל סיום לימודיו בבית הספר לרפואה, והתחיל לתעד את תוצאות עבודתו הלילית.
לא היתה דפיקה בדלת. לא ברכת שלום. שום נימוסים שהם. הדלת פשוט נפתחה, ואדם נכנס פנימה. אותו האדם כתמיד. בתחילת שנות הארבעים לחייו, שיער מקורזל מאוד, חליפת פשתן חומה. ויטאלי, כך כינה אותו ד"ר האולייר בינו לבינו, בגלל צורת הליכתו הקופצנית. הוא לא ידע מה שמו האמיתי. הוא לא רצה לדעת.
האיש התחיל בקצה החדר. אזור האחסנה בקירור. תא הבשר, כך חשב עליו ד"ר האולייר אחרי עשרות שנות טיפול בתכולתו. היתה שורה של חמש דלתות פלדה. האיש התקרב, בחן כל ידית בתורה אך לא נגע באף אחת מהן. הוא אף פעם לא נגע. הוא המשיך אל שולחן הנתיחות־שלאחר־המוות במרכז. עבר אל שורת עגלות הפלדה שניצבה אל הקיר הרחוק, סמוך לדוּד העיקור. אחר כך התקרב לשולחן.
"טלפון." הוא הושיט את ידו.
ד"ר האולייר העביר לאיש את הטלפון הנייד שלו. האיש וידא שהטלפון לא מקליט, החליק אותו אל כיס מכנסיו ופתח את הדלת. "נקי," הוא אמר.
איש נוסף נכנס פנימה. גמל שלמה, כך כינה אותו ד"ר האולייר, מפני שבכל פעם שהסתכל עליו, באיבריו הרזים הארוכים, גופו הזוויתי ועיניו הבולטות, היה החרק עולה על דעתו. צלקת הכווייה המשולשת הגדולה בלחיו ושלוש האצבעות החסרות בידו הימנית, ששיוו לה מראה של טופר, רק הוסיפו על הרושם. רק שבמקרה הזה ד"ר האולייר ידע את שמו האמיתי של האיש. וָאאֶ'ד דֶנדוֹנקֶר. כולם בעיר ידעו את זה, גם אם מעולם לא פגשו אותו.
גבר שלישי נכנס פנימה בעקבות דנדונקר. הוא נראה קצת כמו ויטאלי, אך שערו היה חלק יותר וחליפתו כהה יותר. ופניו אנונימיים כל כך ודרך הילוכו סתמית כל כך, עד שד"ר האולייר לא מצא שום השראה לכינוי בשבילו.
דנדונקר נעצר במרכז החדר. שערו החיוור היה כמעט בלתי נראה באור העז. הוא הסתובב שלוש מאות ושישים מעלות, לאיטו, סורק את החלל סביבו. אחר כך נפנה אל ד"ר האולייר.
"תַראה לי," הוא אמר.
ד"ר האולייר חצה את החדר. הוא בדק את שעונו ואחר הפעיל את המנוף שפתח את הדלת האמצעית בתא הבשר. הוא משך החוצה את המדף הנשלף וחשף גופה מכוסה סדין. היא היתה ארוכה כמעט כמו המגש ששכבה עליו. ורחבה. הכתפיים נכנסו אך בקושי מבעד לפתח. ד"ר האולייר הסיר את הסדין, לאיטו, וחשף ראש. ראש גבר. שיער מבולגן. פנים מחוספסות וחיוורות, עיניים סגורות בפלסטר.
"זוז." דנדונקר דחף את ד"ר האולייר הצדה. הוא משך את הסדין לגמרי ושמט אותו ארצה. הגופה היתה עירומה. אם דויד של מיכלאנג'לו נועד לגלם יופי גברי, הבחור הזה היה יכול להיות דוגמה נוספת בסדרה. אבל בקצה ההפוך של הספקטרום. לא היה בו שום דבר אלגנטי. שום דבר עדין. כל כולו כוח וברוטליות. חד וחלק.
"זה מה שהרג אותו?" הצביע דנדונקר על פצע בחזהו של הבחור. הוא היה מוגבה במקצת. השוליים היו משוננים ומחוספסים והלכו והשחימו.
"הוא לא מת מעצלנות," ד"ר האולייר העיף מבט בשעונו. "את זה אני יכול להבטיח לך."
"כבר ירו בו בעבר." דנדונקר הצביע על אוסף צלקות בצדו השני של החזה של הבחור. "ויש גם את זה."
"הצלקת בבטן?" ד"ר האולייר העיף מבט מטה. "כמו איזה בעל חיים ימי. בטח דקרו אותו בשלב זה או אחר."
"זה לא פצע מסכין. זה משהו אחר לגמרי."
"כמו מה?"
"לא חשוב. מה עוד אנחנו יודעים עליו?"
"לא הרבה." ד"ר האולייר חטף את הסדין ופרש אותו ברפיון על הגופה, כולל הראש.
דנדונקר שב ומשך את הסדין והשליך אותו ארצה. הוא לא גמר ללטוש עיניים בצלקת הגדולה ביותר של הבחור המת.
"דיברתי עם השריף." ד"ר האולייר התרחק לעבר שולחנו. "נשמע שהוא היה נווד. היה לו חדר בפונדק הגבולות. הוא כבר שילם על השהות עד סוף השבוע הקרוב, במזומן, אבל לא היו לו חפצים שם. והוא נרשם תחת כתובת כוזבת. רחוב 161 מזרח מספר אחת, ברונקס, ניו יורק."
"איך אתה יודע שהיא כוזבת?"
"מפני שהייתי שם. זאת דרך אחרת להגיד 'אצטדיון היאנקיז'. והוא גם השתמש בשם בדוי. חתם בתור ג'ון סמית'."
"סמית'? יכול להיות שזה השם האמיתי שלו."
ד"ר האולייר הניד את ראשו. הוא הוציא שקית זיפלוק מהמגירה העליונה בשולחנו והושיט אותה אל דנדונקר. "תסתכל בעצמך. זה היה אצלו בכיס."
דנדונקר פתח אותה ושלף ממנה דרכון. מקומט וקרוע. הוא דיפדף אל הדף השני. מידע אישי. "זה פג תוקף."
"לא חשוב. מספר הזיהוי עדיין תקף. ותראה את התמונה. היא ישנה, אבל זה הוא."
"או־קיי. בוא נראה. שם: ריצ'ר. ג'ק, בלי שם אמצעי. לאום: ארצות הברית של אמריקה. מקום לידה: ברלין, גרמניה המערבית. מעניין." דנדונקר החזיר את מבטו אל הגופה שעל המגש. אל הצלקת בבטן. "אולי הוא לא חיפש את מייקל. אולי הוא חיפש אותי. טוב מאוד שהבּיץ' המשוגעת הזאת הרגה אותו בסופו של דבר." דנדונקר הסתובב וזרק את הדרכון לפח האשפה הסמוך לשולחנו של ד"ר האולייר. "הבחנות?"
ד"ר האולייר הושיט את הטפסים המיוחדים שלו. אלה שסיים למלא זה עתה. דנדונקר קרא כל הערה פעמיים, ואז קימט את הנייר ושמט אותו בפח מעל הדרכון.
"תשרוף אותם." הוא נפנה אל שני הבחורים שהגיעו איתו. "תיפטרו מהגופה. תזרקו אותה במקום הרגיל."