קוסם היונים

1

בקצה החוף המערבי של היבשת הצפונית שכנה פעם עיר נמל בשם סיאטל. שמה לא יצא למרחוק בזכות אור השמש שבה או החופים שלה, אך ירד בה גשם רב, והאנשים שחיו בה נהגו לקרוא לה "עיר האזמרגד" בזכות ירק העלווה שבה. והדבר האחר שבו התפארה הייתה הידידות שהורעפה בה על הזרים כגשם, אולם בחמימות רבה יותר. בעיר זו התגורר קוסם.

לא שאנשים זיהו אותו כקוסם, שכן אפילו באותם ימים נעשו קוסמים נדירים יותר ויותר משנה לשנה. הוא חי חיים פשוטים ברחובות העיר, חולף בין האנשים כרוח בין הפרחים, לא נראה אך מורגש. הוא היה מוכר, למעטים שהכירו אותו, פשוט בשם קוסם.

מעט היה ידוע על עברו, אך שפע השמועות פיצה על חסר זה. היו שאמרו שהוא היה מהנדס ולוחם שחזר מקרב מרוחק כלשהו, נושא זיכרונות שהיו נוראים מכדי לשאתם. והיו שאמרו שלא כך הדבר, אלא שהוא היה מלומד ואחד מאלה שסירבו לצאת לאותו סכסוך מרוחק, ולכן חי ברחובות, חסר שם וחסר בית. אחדים אמרו שהוא היה זקן מהעיר עצמה, ואחרים שהוא חדש שזה מקרוב בא, רק לפני ימים ספורים. אך לא הייתה חשיבות למה שאמרו עליו אנשים, שכן מעשיו היו הדבר החשוב. או מה שלא עשה, כפי שקאסי הייתה מזדרזת לציין.

באוקטובר מגיעים אל סיאטל ימים כחולים, בהם זורחת השמש על המים והאדם סולח לעיר על חטאיה, אלה שבינה לבין האדם ואלה שבינה לבין האל. ביום שכזה נדמה שצִווחות השחפים מטביעות את רעשי התנועה, ונשימתו המלוחה של האוקיינוס גוברת על אדי המפלט של המכוניות החולפות. זה היה יום כזה, ואור השמש נשבר לרסיסים על מימי מפרץ אליוט והרוח נשבה במכיתות המבריקות אל היבשה מעל לעיר. זה היה יום שבו איש לא היה חסין לקסם, וקוסם יכול להתענג על תפארתו. האפשרויות הגלומות ביום ריחפו בשולי מוחו של קוסם כפי שעפיפון מרחף בקצה החוט שאליו הוא קשור. וכך, אף שעמד זה זמן-מה בתחנת אוטובוס, כאשר הופיע האוטובוס בשעטה הוא התרחק משאר הנוסעים והניח לרגליו ללכת כאשר רצו.

כאשר הגיע לפינת דרך יסלר, הוא פנה והלך במורד לכיוון המפרץ. המדרכה הייתה עמוסה כמו הכביש הצר והצפוף, אך קוסם בכל זאת עצר במרכזה, מאלץ את שטף הולכי הרגל להתפצל ולהקיף אותו. הוא הביט למעלה בחיבה בראשו של מגדל סמית'. דגל קטן ועליז התנוסס מראש הצריח הגבוה והלבן שבקצהו. מר אל' סי' סמית, שהתעשר מייצור מכונות כתיבה, בנה את המגדל כדי שיהיה המבנה הגבוה ביותר ממערב למיסיסיפי. תורן הדגל נוסף במטרה לנסות ולהחזיק בתואר עוד זמן-מה. המגדל כבר לא היה הגבוה ביותר, כמובן, אך קוויו הגאים נתנו לְקוסם את האומץ המוסרי לעבור על פני המבנה הידוע לשמצה שנקרא חניון המכוניות 'הספינה השוקעת'. זו הייתה תפלצת בטון אפורה משולשת הנעוצה בין רחוב יסלר ורחוב ג'יימס. כשחשבת עליה כמצבה לאוקסידנטל ולסיאטל, שני המלונות הישנים שנהרסו כדי לאפשר את בנייתה, היא הפכה מדכאת אפילו יותר. תלילותה של הגבעה גרמה לכך שנראה תמיד כאילו החניון מתנודד ועומד להיבלע באדמה, אך למרבה הצער הדבר מעולם לא קרה. קוסם חלף על פניו במהירות.

משעבר אותו בבטחה הוא חזר לקצב נינוח, מביט סביבו ומוצא סיפוק ניכר בכך שהוא מכיר את עירו טוב כל-כך. הוא הכיר אותה לא רק כמי שמתגורר ברחובותיה, אלא כאנין טעם המתענג על האתרים השונים ועל ההיסטוריה שלהם. כמה משוכני משכנות העוני, הוא תהה, מכל משכנות העוני בארץ כולה, ידעו שבסיאטל מצוי רחוב סקיד המקורי, שעל שמו נקראו כל השאר? בעבר החליקו קורות עץ מהגבעות שמעל לעיר למנסרה של יסלר במורד אותו רחוב שהיה אנכי כמעט לחלוטין. תנאי החיים באזור היו כה מחפירים, שעיתונאי מהמזרח צירף את רשמיו ואת השם רחוב סקיד, וטבע קלישאה חדשה.1

קוסם עבר מתחת לרעם האפור של גשר כביש אלסקה ברעד קלאוסטרופובי קל והגיח לשמש, לרוח ולריח הים של כביש אלסקה-דרום. הוא פנה צפונה ופסע בכבדות במעלה החוף, מביט בגוררות, במעבורות ובשחפים במידה שווה של עניין. חנות המוזרויות הישנה. זה מה שפיתה אותו. הוא לא קשקש עם סילבסטר כבר כמה ימים; הטמבל הזקן יתהה מה קרה לו.

כאשר הגיע לדַלְתות הזכוכית של החנות, כבר היה לו קר מספיק כדי שחמימות החנות תגרום לאוזניו לעקצץ. הוא עמד, מעסה את הקור מאצבעותיו, והניח לעיניו לשוטט בחנות. זה היה מקום נפלא. הוא היה כה דחוס שלא היה אפשר להכניס אליו שום דבר נוסף, ובכל זאת בכל פעם שקוסם קפץ לשם, נוסף משהו חדש. המקום היה הכלאה של מוזאון וחנות, עם פריטים נדירים בתצוגה ומציאות למי שטרח וחיטט. המעברים היו זרועים במכונות אשר תמורת מטבע נוצץ יכולת לבחון בהן את כוחך, לברר את משקלך, להציץ באישה מתרחצת או לשמוע את צלילי תיבות הנגינה של ימים עברו. תמורת חמישים סנט, מכונה אחרת הייתה מטביעה על מטבע של סנט מזכרת מהחנות. היה אפשר לקנות כאן גלויות ומזכרות ופיצ'פקס ותכשיטים, כלי עץ וכלי חרס, צעצועים וצדפים. מבחר שלל מן הים היה תלוי מקורות התקרה, כולל גופתה של בת ים. אבל קוסם חלף על פני כל הדברים המרתקים האלה, היישר אל אחורי החנות.

הדברים הטובים ביותר היו באחורי החנות. כאן היו הראשים המצומקים והגולגולות העתיקות בתיבות הזכוכית. גור חזירים בעל שני ראשים היה משומר בצנצנת זכוכית על הפסנתר המכני. משמאל לפסנתר הייתה מגדת עתידות צוענייה, מחזיקה את קלפי הטארוט שלה וממתינה למטבע שייפול כדי לשלוף את קלף המזל שלך. מימין לפסנתר היה סילבסטר.

"מה קורה, זקן?" בירך אותו קוסם ברכות.

סילבסטר השתעל שיעול יבש ופתח, "זה היה יום חם ומאובק..."

קוסם האזין, מניד בראשו בנימוס. זה היה הסיפור היחיד שסילבסטר ידע לספר, וקוסם היה אחד המעטים שיכלו לשמוע אותו. קוסם הביט מבעד לזכוכית בחורים השחורים שמאחורי העפעפיים היבשים וקלט ניצוץ של רגשותיו הגוועים. חור הקליע עדיין ניכר בבירור בחזהו הגרום של סילבסטר; זרועותיו המיובשות עדיין היו שלובות, כולאות את הכאב העתיק. שיניו החומות הקטנות בצבצו מתחת לשפמו היבש. סילבסטר היה אחת הטובות במומיות שהשתמרו באופן טבעי במערב ארצות הברית. הדבר היה כתוב על הכרזה שעל ארון התצוגה שלו. סילבסטר זכה להצלחה במותו, גם אם לא בחייו. היה ניתן לקנות גלויות ועלונים שבהם סופר עליו. סופר בהם כל מה שהיה ניתן לדעת, חוץ ממי היה ולמה מת בשִמְמת החול מפצע קליע. ואת הסודות האלה הוא לחש לקוסם, בקול יבש ומאובק כפי שהיה קברו, ובמילים כה רכות עד שבקושי עברו את הזכוכית שהפרידה ביניהם. קוסם עמד בסבלנות, מאזין לסיפור הישן ומניד מעט בראשו.

סילבסטר לא היה לבדו. הייתה מומיה נוספת בתיבת זכוכית לידו, חלציה המצומקים מכוסים בצניעות בסינר. היא האזינה לסילבסטר המדבר אל קוסם ופיה פעור בבוז אצילי לנוכח חוסר העידון שלו. היא מתה משחפת ונקברה במערה. היא עדיין גרבה את הגרביים ונעלה את הנעליים שהיו עליה כשנקברה. בינו לבין עצמו חשב קוסם שהיא אינה שמורה היטב כמו סילבסטר, אך היא בהחלט הייתה מודעת יותר לנימוסים ולהליכות.

סילבסטר סיים את דבריו, וקוסם עמד והניד בראשו בכובד ראש בהבעת תנחומים. פתאום פרץ צחוק רועש מאחוריו. קוסם קפץ בהפתעה, פנה וראה שתי נערות שהכניסו מטבע לג'ק המצחק. המלח הננסי עם הזבוב על אפו והסיגריה המידלדלת משפתיו געה בצחוק עוד ועוד, מיטלטל מכוח עליזותו וסוחט צחקוקי תשובה מהנערות. עיני הנערות היו מבריקות כעיני סייחות. הן היו צעירות להפליא, אפילו בהתחשב בכך שהיה זה יום אוקטובר בהיר בסיאטל. קוסם היה יכול רק להשתאות לכך. כאשר אזלה השפעת המטבע וג'ק נח למרבה הרחמים, הן ניגשו אל אסטרלה הצוענייה.

"או, כבר עשיתי אותה פעם. בואי נאנס, זה מטומטם. היא רק נותנת לך את הקלף המודפס הזה".

"זה המטבע שלי", הכריזה נאנס בקול והחליקה את המטבע לחריץ. אסטרלה הרימה את ראשה הגאה. היא נעצה בנערות מבט חודר, ואז התחילה לסרוק את קלפי הטארוט שלפניה. היא החליפה את מקומם של כמה קלפים באופן מיסטי, וכרטיס לבן קטן צנח מחריץ במכונה. אסטרלה הרכינה את ראשה ודממה. נאנס הרימה את הכרטיס. היא החלה לקרוא בקול מהסס את נבואותיה של אסטרלה. "'המגרעת הגדולה ביותר שלך היא שאת מדברת יותר מדי. למדי – '"

"בחייך, נאנס! אני הייתי יכולה להגיד לך את זה והיית חוסכת את הכסף!" חברתה גלגלה את עיניה, ושתי הנערות יצאו תוך צחקוקים רבים, נאנס מנופפת לפניה בכרטיס המודפס בשחור ובלבן כבמניפה. קוסם הניד מעט בראשו אחריהן. סילבסטר נאנח אנחה קטנה ומאובקת. אסטרלה נשאה את ראשה וקרצה לקוסם באטיות. כרטיס שני הופיע בחריץ.

קוסם השתופף בזהירות לקחת אותו. הוא הביט בקלף הטארוט הצבעוני המודפס שבידו, ואז נעץ מבט חד באסטרלה. אבל היא הייתה דוממת כבובה צבועה, עיניה מושפלות בצניעות. קוסם נעץ מבט בקלף שלו. הוא היה כפול בגודלו ואף יותר מהכרטיס שקיבלו הנערות. על צד אחד היה מצויר בצבעים צעקניים אדם קשור בחבל בקרסולו האחד ומיטלטל כאשר ראשו מטה. קוסם היה מרותק. הוא הפך את הקלף באטיות. באותיות אדומות כהות נאמר בו אזהרה! וזה הכול. אסטרלה סירבה לפגוש במבטו, וסילבסטר נהם נהמה חלולה. אפילו החזרזיר המשומר בצנצנת הזכוכית שלו התפתל בחוסר נוחות.

קוסם הכניס את הקלף לכיס חולצתו והניד לסילבסטר בברכת פרדה. הרוח הכתה בו כאשר הגיח מהחנות, מכה בו בשאון כאשר חלפה על פניו. הוא פסע ברחוב, מניח להתעמלות לחמם אותו. צביטת רעב קטנה הזכירה לו שלא אכל היום. הגיע הזמן לטפל בזה. הוא שמע את רעמו המתקרב של אוטובוס. מהדק את שקית הקניות שלו תחת זרועו, הוא הגיע בריצה לתחנה בדיוק לפני האוטובוס.

האוטובוס התנשף ועצר בתחנה, פותח את דלתו לרווחה לפניו. קוסם עלה במדרגות וחייך אל הנהג שבהה היישר קדימה. הוא מצא מושב במרכז והתיישב, מביט דרך החלון. "'...לא תוכלו להתחרות ולו לשעה אחת באוקטובר הכחול והבהיר'", ציטט לעצמו בשקט, בסיפוק. הוא בהה דרך החלון.

האוטובוס נכנס לתחנה הבאה וחמישה נוסעים עלו. ארבע הנשים התיישבו יחד מאחור, אבל הגבר הזקן עשה את דרכו באטיות במעבר עד שנעצר ליד מושבו של קוסם. קוסם חש בנוכחותו ופנה להביט בו. הזקן נד בראשו בחומרה והתארגן בזהירות במושב כאשר האוטובוס נרתע משפת המדרכה. הזקן הניד בראשו לקצב תנודות האוטובוס, אבל לא דיבר עד שקוסם פנה שוב לבהות דרך החלון.

"הילד שלי לא מגיע הביתה מהקולג' לחג ההודיה השנה. אומר שהוא לא יכול להרשות לעצמו, וכשאמרנו שאנחנו נשלם הוא אמר שהוא צריך להקדיש את הזמן ללימודים. מה אפשר לעשות? אז שאלתי אותו, 'מה אימא שלך ואני אמורים לעשות, לאכול הודו שלם לבד?' אז הוא אמר, 'למה שלא תאכלו עוף במקום?' לא מבין כלום. הוא הכי צעיר, אתה מבין. השאר עזבו את הבית מזמן".

קוסם הניד בראשו כשפנה להביט באיש הזקן, אבל זה נעץ מבט באחורי המושב שלפניו. כאשר קוסם פנה בחזרה לחלון, הוא התחיל שוב.

"הבת השנייה שלנו ילדה באביב שעבר. אבל גם היא לא תבוא. אומרת שהיא רוצה שבחג ההודיה הראשון שלהם הם יהיו יחד, רק המשפחה שלה. אז אמרתי, 'אנחנו לא משפחה?' והיא רק אמרה, 'אוי, אבא, אתה יודע כמה הבית שלנו קטן. עד שתיסעו כל הדרך לכאן לחג ההודיה תצטרכו להישאר לישון, ופשוט אין לי מקום'. מה אפשר לעשות?" הזקן השתעל בעייפות. "הבן הבכור בגרמניה, אתה יודע. מוצב שם כבר ארבעה-עשר חודשים, ורק שלושה מכתבים. אבל הוא התקשר לפני שלושה שבועות. וכשאימא שלו שאלה אותו למה הוא לא כותב לנו הוא אמר, 'אוי, אימא, את יודעת איך זה. אתם יודעים שאני אוהב אתכם, גם אם אין לי זמן לכתוב'. אחרי שהוא ניתק היא אומרת לי, 'כן, אני יודעת שהוא אוהב אותנו, אבל הייתי רוצה להרגיש אותו אוהב אותנו'. בגללה אכפת לי. לא כל-כך בגללי. ממילא הילדים תמיד היו מטרד מחורבן, אבל כואב לה שהם לא כותבים או מתקשרים".

האוטובוס הגיע לתחנה של קוסם. הוא נשאר במושבו כשלסתו חשוקה כנגד הקרקורים של בטנו. ברגע שהאוטובוס התחיל לנוע שוב, האיש הזקן פתח שוב בדבריו.

"אני מניח שלא הייתי הרבה בסביבה כשהם גדלו. אני מניח שלא השקעתי בהם כמוה; אולי לא נתתי להם כל מה שהייתי צריך. אז אולי זה הולם שהם לא בסביבה כשאני מתחיל לחוש את השנים. אבל מה עם אימא שלהם? היא נתנה להם את השנים שלה, ועכשיו הם נוטשים אותה. מה אפשר לעשות?"

בעוד קולו של הזקן נחלש, נחה הידיעה על קוסם. הוא תמיד תהה איך הדברנים ידעו לבוא אליו, איך הם חשו שיש לו משהו לומר להם. אפילו לקאסי לא הייתה תשובה לשאלה הזאת. "לכל מקל יש שני קצוות", היא מלמלה כששאל אותה את השאלה. "קשקשת מקושקשת!" הוא ענה בבוז. אבל עכשיו היה לו משהו עבור הזקן, ויש למסור אותו. הוא הסיט את עיניו מהחלון כדי להביט בגב המושב עם הזקן. הוא לחש בקול צרוד כמו כומר המעניק מחילה בווידוי.

"תקנה את ההודו ואת התוספות. תגיד לה שעם הילדים ליד השולחן או בלעדיהם, אתה לא מוכן לוותר על האוכל שלה בחגים. הבן הבכור שלך קיבל כמה ימי חופשה, והוא יגיע מגרמניה. אבל הוא רוצה להפתיע אותה. אז אל תגלה, אבל תהיה מוכן לנסוע לשדה התעופה ביום החג. יד לפה".

הוא לא הביט בקוסם. בתחנה הבאה קם הזקן והלך לאטו לדלת שבצד האוטובוס. קוסם הביט בו הולך ואיחל לו כל טוב. בתחנה הבאה הוא ירד בעצמו והלך לחפש מסעדה מהסוג הנכון.

נדרש לו רגע להתאפס על המקום בו נמצא, ואז נזכר במקום קטן שבו השתמש בעבר. הוא החליק את שערו מעט, הוציא את העיתון משקית הקניות שלו ותחב אותו תחת זרועו ואחז את שקית הפלסטיק בידיות שלה. בטנו החישה אותו לאורך גוש בניינים וחצי אל המקום שזכר.

בהבזק של אור ושאגת רוח הוא הופיע בפתח המסעדה. מזכירה שאכלה בחיפזון בהפסקת הצהריים שלה שנמשכה חצי שעה קפאה, ההמבורגר שלה באמצע הדרך לפיה. ממוסגר בריבוע של אוקטובר כחול מבהיק, האיש שבדלת קרן בכחול ולבן וזהב. פרץ דם מוזר געש פתאום בלבה למראהו. האם הוא לא היה בן דמותו של הנסיך הנודד מספר שנשכח למחצה מילדותה? אור השמש נח על שערו כמו ברכתה האוהבת של אם. הוא היה מלא חיים ותוסס מכדי שתוכל להפנות את מבטה.

אז נסגרה מאחוריו בעדינות דלת הזכוכית הכהה על מנגנון הסגירה בלחץ-אוויר שלה, מגלה לה את התרמית. משנגזלו השמש והרוח מגבו, האיש שנראה כממלא את הדלת היה רק מעט גבוה מהממוצע. גוני הזהב בשערו דהו לגלי שיער חום; אפילו נעורים אלה נגזלו בשל האפור הזרוע בשערו. פניו חרושות הקמטים ולמודות השנים עמדו בסתירה לעמידתו הנערית ולהליכתו הקלילה. רק חוטב עצים מאברדין שהגיע לסיאטל ליום קניות. החולצה הארוכה שלו הייתה משובצת בצבעי כחול עמומים; גופייה ארוכה בצבצה מהצווארון הפתוח. מכנסי קורדרוי חומים כהים כיסו את רגליו הארוכות. הברק הכחול המרתק בעיניו היה רק משהו שהיא דמיינה. כאשר הבחינה המזכירה שמבטה נענה בעניין היא הביטה מעבר לו, מזעיפה מעט את פניה, וחזרה להמבורגר שלה. קוסם משך בכתפיו וניגש לקצה התור שליד הדלפק.

כשעמד בתור, הוא הוציא את הסיאטל טיימס המקופל מתחת לזרועו ותחב אותו לשקית הקניות שלו. הוא סקר את המסעדה בציפייה. המקום היה קפטריה מוסווית באלגנטיות. השולחנות היו מכוסים במפות אדומות משובצות, ועליהם התנוססו נרות מבליחים בכוסיות זכוכית אדומות. לזוהרם העמום נוסף אור הפלורסנט הבהיר מעל בר הסלטים העשוי נירוסטה. הנערה שניקתה את השולחנות לבשה סינר תחרה קטן וכומתה עדינה מעומלנת. אבל מתקני המפיות ממתכת על שולחן התבלינים ופחי האשפה שלהם פתח מלפנים שהשתוחחו בחשאיות מתחת לעציצים הסגירו את העמדת הפנים. קוסם לא הלך שולל. הוא לכד את מבטה של ילדה קטנה שישבה בשולחן פינתי עם אחיה והוריה. פניו אורו כשהבחין בה. בחיוך רחב וקריצה, הוא גרם לה לצחקק.

"אפשר להזמין, אדוני", הודיעה לו הקופאית. תג הפלסטיק הרבוע שלה הציג אותה בשם נינה, קופאית מתלמדת.

"קפה". הוא ניסה עליה חיוך ממיס, אך היא הייתה עצבנית מכדי להפשיר. הוא צלצל בכסף הקטן שבכיסו כאשר אצבעותיה הקלידו את הזמנתו למכונה.

"אתה רוצה את זה כדי לקחת", אמרה לו.

"לא, אני אשתה את זה כאן". הוא מיקד בה שוב את החיוך. "די קריר בחוץ".

היא גייסה סמכות רעועה. "אתה לא יכול לשבת בתא אם הזמנת רק קפה ואתה לבד". היא לעלעה את המילים בעוד העט שלה מתופף על שלט שנתלה גבוה מעל גובה העיניים של כולם. באותיות שחורות מוצקות הוא הכריז לקוחות או אנשים בודדים המזמינים בפחות מדולר וחצי אינם רשאים לשבת בתאים בין 11:00 ל-14:00 בשל מחסור בשולחנות. ההנהלה מצטערת על צעד זה, אך הוא הכרחי לשמירת מחירינו הנמוכים. גם קוסם הצטער. השלט לא היה שם בחודש שעבר.

המשך הפרק בספר המלא