אמת וחובה

מבוא

הרבה אנשים חושבים שפילוסופיה היא דבר משעמם ובלתי נצרך, ולגבי תחומים מסוימים בפילוסופיה אני נוטה להסכים איתם. אבל ישנו תחום פילוסופי אחד שאיש לא נשאר אדיש אליו - האתיקה. אתיקה, או הפילוסופיה של המוסר, אינה עוסקת בעיונים מופשטים ותיאורטיים, אלא נוגעת בנושאים הבוערים בעומק לבו של כל אדם בריא: שאלת הטוב והרע, המותר והאסור, הראוי והבלתי ראוי. לרוב האנשים יש חוש מוסרי או מצפון שעליו הם מסתמכים בעת קבלת החלטות, אבל כאשר מדובר בסוגיות סבוכות נדרשת חשיבה מסודרת ומורכבת יותר כדי להגיע להכרעה. האתיקה מנסה לעשות סדר בתחום האינטואיציות המוסריות, לעזור לאדם לגבש השקפה מוסרית ברורה ולתת לו כלים להכריע במצבי ספק.

ברמה הבסיסית יותר נמצאת המטא־אתיקה. אם האתיקה שואלת מהו המעשה המוסרי, המטא־אתיקה שואלת שאלות בסיסיות יותר: האם המוסר הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? מוחלט או משתנה? לפי מה נקבע המעשה המוסרי - הכוונה, התוצאות או משהו אחר? ולמה בכלל להיות מוסרי?

שאלות אלה נוגעות לחייו ולהתנהגותו של כל אדם, אבל עבור האדם הדתי, המורכבות גדולה אף יותר, שכן מלבד המוסר עצמו עליו להתייחס למערכת נוספת של שיקולים וערכים - אלה שמציבה עבורו הדת. האם הדת זהה למוסר? מנוגדת לו? משלימה אותו? מה קורה כאשר יש התנגשות בין השניים - בין המצווה הדתית לתחושת החובה המוסרית? ומה לגבי אלוהים? האם הוא מקור המוסר או שמא גם הוא כפוף לו?

מטרתו של ספר זה היא לתת מענה לשאלות אלה. ראשית, הוא עושה סדר במושגים הבסיסיים של המוסר ומציג את הגישות השונות באתיקה ואת המחלוקות המרכזיות ביניהן. מתוך הדיון מתברר שהדרך היחידה לבסס חובה מוסרית מוחלטת, התואמת לאינטואיציות המוסריות הרווחות, היא באמצעות העמדת המוסר על רצונו של אלוהים. ללא אלוהים, אין מוסר של ממש, אלא רק תחושות ורצונות סובייקטיביים ובלתי מחייבים. אמנם, גם תפיסת המוסר כביטוי לרצון האל מעוררת שאלות רבות שעליהן יש להשיב. בכך עוסקת מחציתו השנייה של הספר, הבוחנת סוגיות שונות בתוך היהדות ומסבירה את ההיגיון המוסרי שמאחוריהן, ממלחמות מצווה ועד ברית מילה.

קראתי לספר "אמת וחובה", משום שבניגוד למשחק המפורסם "אמת או חובה", בו נדרשים המשתתפים לבחור בין אמת לחובה, הרי שהגישה המוצגת בספר זה משלבת בין השתיים: המוסר מתברר כאמת - כמערכת של עובדות אובייקטיביות, ריאליות, שקיימות במציאות; ומשום כך נובעת ממנו החובה - הדרישה המכרעת לפעול בצורה מוסרית, שחלה על כל אדם ללא קשר לדעותיו האישיות וגוברת על כל אינטרס אחר. מה שעומד מאחורי אותן אמת וחובה הוא כאמור רצון האל, שבלעדיו הדיבורים על מוסר אינם אלא מניפולציות רגשיות ריקות מתוכן, ללא אמת אובייקטיבית וללא חובה של ממש.

את מעמדו של המוסר והיחס בינו ובין אלוהים חקרתי במהלך עבודת הדוקטור שלי, "אלוהים, החובה והמוסר", שעשיתי באוניברסיטת בר אילן. ספר זה מבוסס על הרעיונות המופיעים בה, בניסוח פשוט וברור יותר שאינו מצריך היכרות מקדימה עם המושגים הפילוסופיים. הרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את העבודה עצמה, המופיעה באתר שלי, מיסטריום.

הספר "אמת וחובה" אינו קשור ישירות לספריי הקודמים, "פשוט להאמין" ו"פנטזיהדות", ואין צורך לקרוא אותם כדי להבין אותו, אבל יחד איתם הוא משלים טרילוגיה העוסקת ביחס בין האמונה ובין כוחות הנפש וההכרה השונים: "פשוט להאמין" עוסק באמונה והיגיון, "פנטזיהדות" באמונה ודמיון, ו"אמת וחובה" באמונה ומוסר. הקריאה המשולבת בהם מאפשרת לקורא לגבש השקפה אמונית מסודרת ורציונלית, ולהפוך את האמונה מתחושה מעורפלת ליסוד מרכזי בכל תחומי החיים.

תודתי נתונה לכל אלה שבזכותם התאפשרה כתיבת ספר זה, וביניהם ד"ר יהודה שנאל וד"ר שרלוט קצוף, שהנחו אותי בעבודת הדוקטור שעליה מבוסס הספר; לידידי חוקר המקרא מאור עובדיה, שתרם את הפרק העוסק בחוקי המזרח הקדום, ולחברי מכון ידעיה, הרב דני לביא ושחר פרידמן, שתרמו גם הם רבות (כמה מהפרקים בספר פורסמו לראשונה באתר "לדעת להאמין", אולם העמדות המופיעות בו משקפות את דעתי האישית ולא בהכרח את עמדת המכון); ולאליהו טייב, דוד מימון ואליהו מנחם, על תרומתם הנדיבה ותמיכתם לאורך הדרך.

הספר מוקדש לזכרם של מזל (פורטונה) בת קומונה, סנדרו בן ציון, רפאל חי בן משה ומלכה בת רג'ינה טייב, ורנר בן משה, מרים בת מזל טוב ומשולם חנן בן אברהם צבי רט.

פרק א
מה זה מוסר?
 

המוסר תופס מקום מרכזי בחיינו, מהתלבטויות אישיות ועד דיונים ציבוריים חובקי עולם. לא יהיה מוגזם לומר שההיסטוריה האנושית נעה במידה רבה סביב השאלה: מהו המעשה המוסרי, הטוב והנכון? מהו הדבר שראוי לעשותו, ומה אסור לעשות? גדולי אנשי הדת, הפילוסופים והאומנים עסקו ועדיין עוסקים בסוגיות אלה, ספרות אינסופית נכתבה בנושא, אולם השאלות הגדולות עומדות בעינן.

אבל לפני שדנים מה מוסרי ומה לא מוסרי, יש לברר את מושגי היסוד: מה זה בכלל מוסר?

ובכן, "מוסר" הוא קודם כול מושג בשפה האנושית. ולכן, במקום לדון ישירות על המוסר, השאלה הנכונה שיש להקדים היא: למה אנשים מתכוונים כשהם מדברים על מוסר?

אם נתבונן וננתח את השימוש בשפה, נוכל לזהות שתי קבוצות של מושגים הקשורים למוסר:

הקבוצה הראשונה כוללת מושגים כמו "טוב" ו"רע". הללו יכולים לשמש בהקשרים שונים, לאו דווקא מוסריים. אפשר לומר שלעזור לזולת זה טוב ולהתעלל בחתולים זה רע, כאשר הכוונה היא לטוב ורע מוסריים; אבל אפשר גם לומר שהאוכל היה טוב וההצגה רעה, בלי שתהיה למשמעות הללו זיקה מוסרית כלשהי - אם ההצגה רעה, זה לא אומר שהשחקנים הם רשעים או בלתי מוסריים.

מהם טוב ורע שלא בהקשר המוסרי? אריסטו הסביר שלכל דבר יש תפקיד או תכלית שעליו למלא; ככל שהוא ממלא אותם בצורה מוצלחת יותר, כך הוא יוגדר כ"טוב", וככל שאינו ממלא אותם הוא יוגדר כ"רע". למשל, התכלית של אוכל היא להיות מזין וטעים, והתכלית של הצגה היא להיות מהנה ומעניינת. הם ייחשבו לטובים או רעים לפי המידה שבה הם ממלאים את תכליתם. בדרך זו, אפשר לדבר גם על אקדח טוב, רעל טוב או מתנקש טוב, כאשר הכוונה היא שהם מתפקדים בצורה יעילה ומבצעים את תפקידם היטב - גם אם השימוש בהם הוא רע מבחינה מוסרית.

טוב ויפה, אבל אם כך, מה משמעות המושגים "טוב" ו"רע" בהקשר המוסרי? אם נתמקד כאמור בבחינת השימוש המקובל בשפה, נראה שכפי שטען ג'ון סטיוארט מיל בספרו "התועלתיות", כמעט תמיד יהיו המושגים הללו קשורים להנאה וסבל. אנשים מכנים "טוב" את מה שגורם להנאה או מפחית סבל, ו"רע" את מה שגורם סבל או מפחית הנאה. מסיבה זו, לעזור לזולת זה טוב כי זה גורם לו הנאה, ולהתעלל בחתולים זה רע כי זה גורם להם סבל. מובן שבמקרים רבים הדברים אינם פשוטים: הנאה לאחד היא סבל לאחר, סבל לטווח הקצר עשוי להוביל להנאה בטווח הארוך ולהפך, וכן הלאה. ועדיין, קשה להעלות על הדעת שימוש כלשהו במושגים "טוב" ו"רע" בהקשר המוסרי, שאינו קשור בצורה כלשהי לריבוי הנאה ומיעוט סבל (אמנם בהמשך נראה גם דעות אחרות).

נראה אפוא שאנשים נוטים לזהות באופן טבעי את ההנאה כ"טוב" ואת הסבל כ"רע". הדבר מובן מאליו, מאחר שהדחף הבסיסי ביותר הטבוע בכל יצור חי הוא לחתור להנאה ולהתרחק מסבל. בעקבות כך הופיעו מילים כמו "טוב" ו"רע", שאינן משמשות רק תיאור של מצבי הנאה וסבל, אלא גם מכילות שיפוט מסוים לגביהן - הטוב הוא הרצוי והרע הוא הבלתי רצוי, את הטוב יש לעשות ואת הרע אין לעשות, וכדומה.

וזה מביא אותנו לקבוצה השנייה של המושגים הקשורים למוסר.

הקבוצה השנייה כוללת מושגים כמו "חובה" ו"איסור". בניגוד למושגים כמו "טוב" ו"רע", שמשמשים בעיקר תיאור של הנאה/סבל ומכילים רק רובד מובלע של הוראה מעשית (יש לעשות טוב ולא לעשות רע), מושגי החובה והאיסור אינם משמשים תיאור אלא הוראות מעשיות מפורשות וחמורות סבר. אם אני אומר ש"טוב לתת צדקה", פירוש הדבר הוא שנתינת צדקה גורמת להנאה למקבל, ולכן רצוי לעשות זאת; לעומת זאת, אם אני אומר ש"חובה לתת צדקה", זה כבר לא רק תיאור או המלצה, אלא דרישה חד־משמעית. אם אני אומר ש"רע להתעלל בחתולים", משמע מכך שזה גורם להם סבל ולפיכך בלתי רצוי, אבל אולי במקרים מסוימים זה יהיה בסדר; "אסור להתעלל בחתולים", לעומת זאת, לא משאיר שום מקום לשיקול דעת בנושא.

אם כן, כשאנשים מדברים על נושאים מוסריים, הם משתמשים במושגים שונים. חלק מהמושגים הללו הם בעלי אופי תיאורי (דסקריפטיבי) בעיקר, ומציינים עובדות הקשורות להנאה וסבל, בעוד מושגים אחרים הם בעלי אופי מחייב (פרסקריפטיבי), ומבטאים הנחה שלפיה מוטלות על האדם דרישות כלשהן, חובות ואיסורים שעליו לפעול לפיהם.

את המושגים מהסוג הראשון קל לנו להבין. כאמור, כולנו בנויים בצורה כזו שאנו שואפים להשיג הנאה ולהתרחק מסבל. אנחנו יכולים להבין שגם אנשים ויצורים אחרים בנויים בצורה כזו, ולכן לחוש אמפתיה כלפיהם ולשאוף לכך שגם הם ישיגו הנאה ויימנעו מסבל. על רקע זה אנו מבטאים את תחושותינו כלפי מצבים או מעשים מסוימים, מתארים את ריבוי ההנאה כ"טוב" ואת הסבל כ"רע", ומשתמשים במושגים אלה באופן שמשתמעת ממנו המלצה לפעול בדרכים מסוימות.

הקושי מתעורר עם המושגים מהסוג השני - המושגים המחייבים, כמו "חובה" ו"איסור". כאן מתעוררת השאלה: רגע אחד, מה פשר הדרישות הללו? מי או מה יכול להציב לנו כאלה דרישות, לחייב אותנו לעשות דברים מסוימים ולאסור עלינו דברים אחרים? מתוקף איזו סמכות? ולשם מה?

נדגיש: אנחנו עדיין לא עוסקים כאן במושגים עצמם, אלא באופן שבו בני האדם משתמשים בהם. עוד לפני שאנחנו דנים אם באמת קיימים חובות ואיסורים מוסריים, עובדה היא שאנשים משתמשים בביטויים כאלה בקביעות, וממילא מאמינים לפחות, ולו גם באופן מובלע ולא לגמרי מודע, שדברים כאלה קיימים. במילים אחרות, בין שקיימים חובות ואיסורים מוסריים ובין שלאו, אין להכחיש שבני אדם רבים נוטים להתייחס אליהם כאילו הם קיימים, מה שבא לידי ביטוי בשפה. כל מי שאומר "אסור לך!" או "זוהי חובתנו!" בהקשר מוסרי, מבטא בכך אמונה שלפיה אכן קיימים איסור וחובה. אפשר לטעון שזוהי אמונה שגויה, וכפי שנראה בהמשך, יש הטוענים כך, אבל האמונה עצמה קיימת ורווחת.

אם ביטויים כמו איסור וחובה מוסריים קיימים בשפה ונעשה בהם שימוש רווח, זוהי ראיה לכך שיש אינטואיציות חזקות מאחוריהם. אנשים חשים באופן אינטואיטיבי שיש דברים שאסור לעשות, ויש דברים שחובה לעשות. הבה נבחן אפוא את האינטואיציות הללו: עד כמה חזקים הם החובות והאיסורים המוסריים? מה מידת הסמכות שלהם, ואיך היא באה לידי ביטוי בהתנגשות עם גורמים אחרים?

נביא לצורך העניין מעשה שהוא לכל הדעות חמור מאוד מבחינה מוסרית - רצח של אדם חף מפשע. התחושה שלנו היא שזהו מעשה אסור, שחובה עלינו להימנע ממנו. עד כמה הוא אסור? האם במקרה שבו אני יכול להרוויח הרבה מאוד מהרצח הזה, או לחלופין, ייגרם לי הפסד גדול מאוד אם לא אבצע אותו יהיה לי מותר לרצוח? התשובה האינטואיטיבית היא חד־משמעית: לא! אסור לרצוח אדם חף מפשע אפילו כדי להשיג רווח גדול או למנוע הפסד גדול. אין פה שאלה בכלל. לא משנה מיהו אותו אדם, מה גילו ומעמדו ומה תרומתו לחברה. גם אם הוא זקן סנילי וסיעודי, גם אם הוא טיפוס דוחה ומעצבן, גם אם הרצח שלו יאפשר לי לעשות הרבה דברים טובים - עדיין אסור לי לרצוח אותו. המקרים היחידים שבהם ניתן לשקול בכלל אפשרות כזו, הם מקרים שבהם חייהם של אנשים אחרים מוטלים על הכף - וגם אז הדבר שנוי במחלוקת גדולה. אבל מלבד חיי אדם אחרים, נראה ששום רצון או אינטרס שלי אינו יכול להתיר רצח של חפים מפשע. במצבים מסוימים, יהיו כאלה שאף ידרשו ממני להקריב את חיי כדי להימנע מפגיעה באחרים, מה שנקרא "ייהרג ואל יעבור" - מוטב למות מאשר לרצוח.

כשחושבים על כך, הרי זה מפתיע ממש: אנשים רבים מאוד, אולי רוב בני האדם, אכן חשים בעומק לבם שיש "מעשים שלא ייעשו", שיש דברים שהאדם חייב לוותר על כל האינטרסים שלו, ואולי אפילו על חייו, ובלבד שלא יעשה אותם. במובן מסוים הרי זה ממש ההפך מהמושגים של "טוב" ו"רע", שעליהם דיברנו קודם. הטוב והרע, המזוהים כזכור עם ההנאה והסבל, מבטאים בסך הכול את הנטייה הטבעית הבסיסית להשיג הנאה ולהימנע מסבל. לעומת זאת, מושגי החובה והאיסור עומדים לא פעם בניגוד גמור לנטיות הטבעיות הבסיסיות של האדם; הרי מה טבעי יותר מהרצון לחיות ולהרוויח, ומה פחות טבעי מהדרישה להקריב את חיי, או לפחות את רווחתי, כדי להימנע מפגיעה בחייו של אדם אחר? איזו דרישה, איזו חובה יכולה להיות חזקה יותר מדחפים בסיסיים אלה?

לא מדובר רק על תחושה של אנשים צדיקים ואצילי נפש במיוחד. נראה שהאדם הממוצע ישיב בצורה דומה על שאלות אלה, ויטען בתוקף בעד קיומם של חובות ואיסורים חד־משמעיים בכל הנוגע לחיי אדם, לפגיעה בזולת ולפעמים גם בתחומים אחרים. טענות אלה אינן שכליות בלבד, ובמקרים רבים הן מלוות ברגשות עזים התומכים בהן, כגון זעם כלפי מי שעובר על החובה המוסרית. למעשה, ניתן להעלות על הדעת מקרים שבהם אנשים רבים יחושו שמוטב אפילו להחריב את העולם כולו, אם המשך קיומו דורש עוולות מוסריות חמורות (הסרט "רכבת הקרח" של ג'ון־הו בונג ממחיש זאת היטב). אינטואיציות מעין אלה מראות שמה שעומד מאחוריהן אינו הדאגה לקיום הפרטי, ואפילו לא לקיומה של החברה או האנושות כולה, אלא משהו אחר. יש כאן תחושת חובה שהיא כה חזקה, עד שאפילו הרצון בקיומה של האנושות עשוי להידחות מפניה!

קיומן של התחושות והאינטואיציות הללו הוא עובדה. לא משנה כרגע מה התיאוריה לגבי מקורן, האם הן נובעות מצלם אלוהים שבאדם או מהתפתחות אבולוציונית. על כך נדבר מאוחר יותר. מה שברור הוא, שאינטואיציות מוסריות כאלה אכן קיימות באופן רווח, וכל מי שאינו משוכנע בכך מוזמן לשאול את עצמו ואת חבריו שאלות על התנגשות בין אינטרסים אישיים ובין חובות מוסריות. אדם שיאמר בכנות שמבחינתו מותר לרצוח אם זה משרת את האינטרסים האישיים שלו, ייחשב לפסיכופת או רשע, ורק מעטים יזדהו עם עמדה זו.

לסיכום: הדיבור על המוסר מתאפיין במושגים כמו "חובה" ו"איסור", שמאחוריהם אינטואיציות חזקות שלפיהן ישנם מעשים שהאדם מחויב לעשות או להימנע מהם, גם אם ישלם על כך מחירים עצומים, המנוגדים לאינטרסים הבסיסיים שלו ואולי אף של האנושות כולה. מושגים אלה ייקראו מכאן והלאה "החובה המוסרית", והשאלה הגדולה היא - האם אכן קיימת חובה מוסרית, ואם כן, מה מקורה?