סיפור טוב מתחיל מהאמצע

הקדמה

הספר הזה הוא פרי של קשר אישי מאוד, ביני ובין מוֹרִי - הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

הרב עדין נולד בשנת 1937 בירושלים ובה חי כל שנותיו. הוא התחנך בבית בעל נטייה קומוניסטית, שנהגו בו באורחות חיים חילוניים. במהלך שנות החמישים החל להתעניין באופן אינטנסיבי ביהדות בכלל ובחסידות בפרט. בשנות נעוריו הקים יחד עם חבריו תנועת נוער שמטרתה הייתה לעורר רנסנס יהודי - וגיליונות כתב העת שהוציאו ("רשפים") הם שפרסמוהו לראשונה בתודעה הציבורית בישראל. חלומו זה בער בו במשך כל ימיו והנחה את פעילותו בכל התחומים שבהם עסק.

רבים הכירו את הרב עדין בתור אחד הפרשנים הגדולים שקמו ליהדות במאה העשרים, אשר במשך כשישים שנות עבודה יום־יומית ביאר את התלמוד הבבלי, התנ"ך, הַמִּשְׁנָה והיד החזקה לרמב"ם. במקביל עסק הרב בביאור ספרי קבלה וחסידות והנגשתם. בסך הכול, הוציא הרב תחת ידו מאות כותרים, וספריו תורגמו למגוון שפות ונמכרו ברחבי העולם במיליוני עותקים. חזונו בתחום הזה היה להנגיש את הידע היהודי לכל אדם, והוא טבע את הסיסמה: Let my people know. לשם כך, עמד הרב עדין בקשר אינטנסיבי עם יהדות התפוצות, והקים רשתות חינוך, ישיבות וארגונים יהודיים בכל רחבי העולם, ובייחוד ברוסיה בסמוך לנפילת מסך הברזל. פעולותיו אלו תרמו תרומה ראשונה במעלה להתחדשות החיים היהודיים של דתיים וחילונים בישראל ומחוצה לה. ההכרה בפועלו באה לידי ביטוי בין השאר בזכייתו בפרס ישראל ובעיטור נשיא המדינה.

הרב עדין נודע גם כאחד האינטלקטואלים היהודים הבולטים של המאה - שהרים את קרנם של היהודים והיהדות בסלונים אינטלקטואליים בתבל ובפרוזדוריהם של מנהיגי העולם. גם בתחום הזה שמו הלך לפניו, והוא אף כונה: "אינטלקטואל של פעם במילניום".

בציבוריות הדתית היה ידוע הרב עדין כאחד מתלמידיו הבולטים של הרבי מלובביץ'. הוא עמד בראש בית הכנסת חב"ד ה"צמח צדק" שבעיר העתיקה בירושלים. בד בבד, הוא לימד במשך עשרות שנים את כתבי החסידות במסגרת "חוגי חן" שניתנו בבית הנשיא שז"ר, בבית כנסת חובבי־ציון וב"מרכז שטיינזלץ".

מעטים הכירו את הרב עדין בתור מורה, ובספר הזה אאיר את אישיותו הרבגונית מן הזווית הזו.

למן סוף שנות השמונים עסק הרב עדין, בין שאר עיסוקיו, גם בהקמת מוסדות חינוך דתיים בישראל, בהם הוא טווה קשר אישי עם תלמידיו ולימד את תורתו. הרב עדין ייסד בית ספר יסודי, שתי ישיבות תיכוניות וישיבה גבוהה. אני הכרתי אותו במסגרת לימודיי בישיבה התיכונית מקור חיים שבכפר עציון, ובהמשך בישיבה הגבוהה שביישוב תקוע. הקשר בינינו התהדק כאשר הכרתי את רעייתי יונת, אשר הוריה התגוררו בסמוך לביתו. עקב כך, הייתה לי ההזדמנות לראותו ביום־יום, להתפלל במחיצתו בשבתות ולבקר אותו ואת רעייתו שרה - בביתם. בעקבות העמקת הקשר זכיתי אף לעבוד עם הרב עדין בישיבה התיכונית שפע בירושלים, וגם סייעתי מעט בעבודה על ביאוריו.

עבורי ועבור תלמידים ותלמידות רבים מספור, היה הרב עדין מורה מסור מאוד. בשילוב ייחודי של חיבה, פיקחות ודרבון כיוון אותנו הרב בשביליו המפותלים של העולם, תמך, יעץ, חיזק, ולעיתים עקץ. הגישה אליו לא הייתה קשה, משרדו היה פתוח עבורנו עד השעות הקטנות של הלילה, ולמרות חשיבותו הציבורית, תמיד ניתן היה לגשת אליו ברחוב ולשוחח עימו. בין הנסיעות לחו"ל לעבודתו האינטנסיבית פינה הרב עדין זמן להגיע לחתונות שלנו, לבריתות של ילדינו, ואף עמד לצידנו ברגעים עצובים שהחיים מזמנים לעיתים.

את הקשר עימנו, התלמידים, הגדיר הרב עדין בסוף ימיו כך:

"מה הייתי רוצה שיישאר אחריי ירושה?
דרשות, הרוח יישאן,
ספרים, הרוח ישרפם,
אבל אולי יכולתי לגעת בליבם של כמה אנשים.
אני מנסה, כל זמן שהנר שלי דולק, לשמור את האש דולקת ולנסות להדליק אחרים.
אני מקווה שפה ושם בתוך דרכי נגעתי בעוד איזה נרות, והם נדלקו.
יכול להיות שאני נר קטן ואפור כזה ואילו הם יהיו נרות צבעוניים ונוצצים, וגדולים ומוצלחים, אדרבה ואדרבה.
הלוואי והלוואי".

באופן אישי, חשתי כבר מגיל צעיר מאוד שאני עומד ליד אדם ייחודי. פעמים רבות, הספיק משפט אחד שלו כדי להאיר את דַּרְכִּי ולתת לי אוריינטציה בתוך התלבטויות שונות ומגוונות שבתוכן הייתי נתון. חוכמתו של הרב עדין, עצותיו וסיפוריו אף שימשו אותי בתור מורה ואב, ולאורך השנים מצאתי את עצמי מספר לילדיי ולתלמידיי שוב ושוב פנינים שלמדתי ממנו.

בז' בכסלו תשע"ז (6.12.2016) לקה הרב עדין בשבץ שגזר עליו שתיקה. הרב המשיך להיות פעיל ולעבוד על מפעליו בדרכו - אך קשה הייתה עלי שתיקתו, וחשתי שאני מבקש ומייחל להיות לו לפה. לכן, התחלתי אט אט לכתוב סיפורים, תורות ועצות שקיבלתי ממנו. זרם הכתיבה התגבר עם פטירתו בי"ז באב תש"פ (7.9.2020). הגעגועים העזים למורה האהוב גרמו לי לשבת שוב ושוב בשעות לילה מאוחרות - ולהעלות על הכתב אנקדוטות שונות מהחיים במחיצתו של האיש הגדול הזה. לשמחתי, סיפוריי מצאו אוזן קשבת אצל קוראים רבים ברשתות החברתיות השונות, ותמיכתם, אהדתם ודחיפתם הם שגרמו לי להביא את הדברים אל הדפוס, ואני מודה להם על כך מקרב לב.

מטרתו של הספר הזה היא אפוא להעניק לכל הקורא בו את אותם תובנות, תכנים, דחיפות וניצוצות חיים שנתן לנו הרב עדין - בתפילה שיאירו גם את דרכו ויבעירו בליבו את האש שהרב הבעיר בליבי.

בשער הספר אני מבקש להודות לכל אלו שתמכו בי לאורך הדרך:

בראש ובראשונה למשפחתו של הרב - לאשתו שרה ולילדיו: אסתי, הרב מני, מנכ"ל מרכז שטיינזלץ, והרב אמחי'ה, על שעודדו אותי בתהליך הכתיבה ונהגו בי ובסיפוריי בעין טובה. אני מודה לבני משפחתי, ובראשם לאבי מורי, שקראו רבים מן הסיפורים טרם פרסומם והיוו "קבוצת ביקורת" בונה ותומכת. כמו כן, אני מבקש להודות לחבריי אהרן ופרומה בילט, שליוו אותי באופן יום־יומי בתהליך הכתיבה, סייעו לי במציאת חומרי ארכיון רבים שנצרכו לי עבור התהליך, והאירו את דרכי בחוכמתם ובניסיונם בהפקת ספרים.

אני מבקש להודות לבית ההוצאה לאור של "ידיעות ספרים", על הטיפול המקצועי והמסור בכל שלבי הבאת הספר לדפוס. לעורך תחום יהדות עמיחי ברהולץ, לעורכת הספר עינת ברזילי ולסטודיו דוב אברמסון - יבואו כולם על הברכה בזכות טוב העין וטוב הלב שנהגו בי ובספר.

ועל כולם, ברצוני להודות לאשתי ולחברותא שלי יונת, שפסעה לצידי, עוד מנעוריי, בנתיבי הלימוד מהרב עדין. אני מודה לה על תשומת הלב שלה לכל דיוק, לכל מחשבה ולכל מילה בספר, ועל התמיכה המעשית והנפשית שנתנה לי בכל שלב ושלב של כתיבתו. תמיכתה לא תסולא בפז, ועל כך אני מודה לה מעומק ליבי.

אחרונים חביבים אני מבקש להודות לילדיי, צֹרִי הלל ושמעיה - על אהבתם לסיפורים טובים שמעוררת בי שוב ושוב את החשק לאסוף אותם עבורם.

שער ראשון
כל אדם הוא גורד שחקים

אלוקים מבקש את האדם

באותו יום, הרב עדין הגיע לישיבה כמו רוח סערה.
היה ניכר שהיום הוא רוצה לומר לנו משהו.
בשיחה הזו הוא פשוט בער.

וכך הוא אמר:
״אתם בוודאי... בוודאי יצא לכם, לכל ילד יש איזה חבר שהוא פחות אוהב.
ויש מצב כזה, שדווקא הוא, החבר הפחות רצוי, דווקא אוהב לבוא לבקר.
אז מה ילדים, וגם מבוגרים, אומרים לאחד כזה, כדי לגרש אותו
בעדינות הראויה?

לאחד כזה אומרים, מיד לאחר שהוא מקיש בדלת ורצוי קרוב לפתח -
אל תטרח לבוא לבקר אותי.

לא שאני לא אוהב אותך חלילה, אני פשוט דואג לך, שלא תטרח יותר מדי.
ואם החבר שואל: אם ככה, מתי נתראה?

אז מציעים לו את הסידור הבא -
אתה תשב בבית, וכשיצא לי, אני אבוא לבקר אותך".

כאן הרב עדין הרצין והנמיך את קולו:
״יש אנשים, מהם רבים ושלמים,
שזה בדיוק הסידור שהם עושים עם הקב"ה.
הם אומרים לו:
בטח לאחד כמוך קשה לכתת את רגליו בחוצות, אז תעשה לנו טובה -
שב בבית כנסת או תצטנף לך בתוך אחד הספרים בבית המדרש.
אל תבוא אלינו - אנחנו כבר נבוא אליך".

פניו האדימו:
״תמצית העניין היא, מה שאני מנסה לומר לכם הוא..."
הוא הביט בתקרה, כאילו נשאר ללא מילים:
״שלא תדחפו את הקב"ה לאיזו פינה בבית הכנסת.
הקב"ה איננו רב זקן ותשוש רגליים שבאים לחייך אליו שלוש פעמים ביום".

אני זוכר את עצמי בוהה בו, קצת בשוק.
והוא המשיך:
״כשאומרים שהקב"ה נמצא בכל מקום,
או שבכל יום יוצאת בת קול מהר חורב -
זה לא עניין של חידושי תורה או פלפולי חסידות.
זה דבר, זה אומר, שהקב"ה קורא לך.

דופק לך על הדלת.

לא שלוש פעמים ביום, אלא כל היום, ומכל כיוון.

והוא אומר:
אני לא רוצה חתיכה כזו או אחרת מהחיים שלך, אלא אותך!"

הרב פתאום חייך חיוך גדול, קצת ילדי.
עיניו נצצו מהתרגשות והוא חתם:

״והשאלה שבן אדם צריך לשאול היא —
האם אני, כולי, בחתיכה אחת שלמה,
מוכן ללכת איתו?
לצאת אליו?"