חיי חוק

פתח דבר

למותה של נעמי יהב בשנה שעברה, בגיל תשעים ואחת, לא היה הד ראוי. היו ידיעות קטנות בעיתונים, כמה פסקאות ותו לא. היא נפטרה בדירתה במה שפעם כונה "שכונת רחביה" בירושלים. מעטים היו איתה בקשר בשנות חייה האחרונות, ודמותה הציבורית הלכה ונמוגה. קרובי המשפחה המועטים שהיו איתה בקשר ידעו על קיומם של הפנקסים אך לא היכן הם ומה כתוב בהם.
יהב לא כתבה באופן סדיר במהלך חייה. בהיותה אשת ציבור היתה עסוקה בפעילות פוליטית וציבורית עד למאסרה. אחרי שחרורה המפתיע, ולאחר שכמעט הועברה לכלא שמור לריצוי שלוש שנות מאסר אחרי שהורשעה בעבירה על החוק למניעת הטרדה מינית, נעלמה מן החיים הציבוריים. ריצוי העונש נתפס על ידי יהב כאיום קיומי (היא חוותה את הרשעתה כגזר דין מוות, לנוכח תנאי המאסר הקשים והיחס ששיערה שתקבל מהכלואות). לאחר שחרורה פרשה לחיים פרטיים ולא פרסמה דבר. הקריאה בפנקסים מצביעה על הסיבה - הסכם שהיה לה עם המדינה. הפנקסים גם חושפים עובדות מעניינות נוספות, למשל, הקשר שניהלה עם שופטת בית המשפט המחוזי ב"ר,¹ קשר שאִתגר את עקרון הפרדת הרשויות. מכל מקום, בעיזבונה נמצאו שלושה פנקסים, מהם אחד שנכתב כמעט לפני עשור ומלמד ש"חיידק הכתיבה" דבק בה במובן מסוים. יהב אמנם לא פרסמה ממואר, או רומן, או מאמרי דעה, אך מתוך הפנקס עולה דמות של אישה כותבת המודעת למעשה הכתיבה ולהשלכותיו. ועוד אעסוק בכך באחרית הדבר המצורפת לפנקסים.
סיפור מציאת הפנקסים ומסירתם לפרסום הוא עניין בפני עצמו. יהב נפטרה ללא בת זוג וללא ילדים. אחייניתה, שירלי קווה, בתו של אחיה אהוד (הוריה של נעמי ואחיה שינו את שם משפחתם ל"קווה" אחרי שמפלגתה של יהב ניצחה בבחירות), מצאה אותם בקופסת קרטון עזובה מתחת למיטה בחדר האורחים הקטן של דירתה הירושלמית. לאחר מותה של יהב הושכרה הדירה על ידי שירלי (יהב הורישה לה אותה), בלי שחדר האורחים רוקן, ורק אחרי שהמשכירים הסבו את תשומת לבה של שירלי לדבר קיומו של הקרטון, נמצאו בו הפנקסים, כרוכים בשרוך שחור, בתוך שקית ניילון. יהב לא הזכירה את דבר הפנקסים בצוואתה, ולא בשיחות המועטות שקיימה עם בני משפחתה.
רונן, אחיה הצעיר של שירלי, ואני הכרנו בזמן הלימודים באוניברסיטה ושמרנו על קשר לאורך השנים, והוא הציע לשירלי שתפנה אלי מאחר שידע על התמחותי בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל, וגם ידע שאני נמצא בקשר עם עולם ההוצאה לאור. בהיותו על ערש דווי, סיפר לי רונן, הזכיר אהוד לבנו סיפור ישן נושן. יום אחד, כשהיה בכיתה ב' או ג', חזר רונן בוכה מבית הספר. התברר שסנטו בו על כך שהוא קרוב משפחה של נעמי יהב הידועה לשמצה. רונן, שכלל לא היה מודע לקיומה של דודתו, ועוד כזאת שהיתה בעבר ראשת ממשלה, הגיב באלימות והושעה מבית הספר. כשחזר לביתו, אישר אהוד בפני בנו כי הוא אכן אחיינה של יהב. רונן לא זכר את הסיפור ותלה את השכחה ברצונו להדחיק את הקרבה הזאת. יחסו של רונן, וגם יחסה של שירלי, לדודתם נגוע אפוא כבר מתחילת הדרך בהסתרה, בבושה ובהשפלה. נקל להבין את החלטתם שלא לקיים קשר עם יהב גם לאחר מותו של אחיה, אביהם. אהוד עצמו ביקש שלא להודיע ליהב על דבר מחלתו, ובני המשפחה לא יצרו איתה קשר אחרי מותו, אם כי לא בלי התלבטות. את דבר קרבתו המשפחתית ליהב סיפר לי רונן רק בשנה השלישית ללימודינו, אחרי שנעשינו חברים טובים. עמלתי לשכנעו שאין שום סכנה בחשיפת קרבתו ליהב ושבמובנים רבים, רגשיים וחומריים כאחד, לא כדאי לו להמשיך בהסתרה. באורח פואטי, את הטלפון משירלי לגבי הפנקסים קיבלתי בזמן שלמדנו, רונן ואני, קורס על המאראנוס ובמסגרתו קראנו בספרו של ירמיהו יובל ז"ל, "שפינוזה וכופרים אחרים". רונן, על כל פנים, החליט שדי לו להיות "אנוס" וראה בחשיפת הקשר והפנקסים דרך לגאול את עצמו מקשרי המשפחה שנכפו עליו והוסתרו על ידו במשך שנים (דברים אלה נכתבים על דעתו). אני מניח שגם באקדמיה הקִרבה ליהב איננה מזיקה כפי שהיתה בעבר, ואולי אף יכולה להועיל בדרך־לא דרך שבה מתנהלת הפוליטיקה האקדמית.
נטלתי לעצמי חירות לפרסם פנקסים אלה יחד, פרסום היוצר זיקה ביניהם אף שלא נכתבו באותו זמן. כנספח, צירפתי כמה מהצעות החוק שהציעו יהב וחברותיה בטראסט, מפלגת הנשים שבראשה עמדה. כמה מהן היו לחוקים בימי כהונתה, וכזכור, הצעה אחת מתוכן גם שימשה, באופן אירוני, נגד יהב עצמה, כשהואשמה בהטרדה מינית של בת זוגה, יעל רפפורט, והוטל עליה מאסר בפועל בהתאם לתיקון שהתקבל על ידי ממשלתה. כמחוקקת היתה יהב פעילה ביותר, אבל בפנקסים, כמו גם בראיונות, הדגישה דווקא את השינויים החברתיים וראתה בהם את המנוע המרכזי לשינויים מבניים, ואת השינויים החקיקתיים ראתה כאמצעי משנה בלבד, מעין הצהרה. מתח זה קשור בטבורו למתח דומה שליווה את חייה של יהב, בין חֶברה ובין חוק, וגם בכך אגע, בקצרה, באחרית הדבר.
כעניין של מדיניות החלטתי לא לשנות מילה ממילותיה של יהב, וזאת כדי לשמר את נקודת מבטה הייחודית על המציאות. יהב לא נתנה שמות רשמיים לפנקסים וגם לא כתבה תאריכים ברוב הדפים, אבל בעמוד הפנימי של הפנקס שנכתב בהיותה ראשת ממשלה היתה רשומה המילה "כנסת" משורבטת באותיות דפוס מקרטעות, אותיות פיקאסו. בפנקס שכתבה במעצר נכתבו, בעמוד הראשון, באותיות קטנות מצד ימין למעלה, המילים "אוהלי קידר", ואילו המילים "בית מעצר" או "כלא" לא הוזכרו בו כלל. החלטתי אפוא לקרוא לפנקס "אוהלי קידר", על שם בית המעצר שבו כתבה אותו.² התנאים בבית המעצר, ששימש לעצורים ביטחוניים, היו קשים, אך מתוך הפנקס עולה שיהב חיבבה את התנאים הסגפניים, ואף השוותה בין תא המעצר לבין שעותיה בלשכת ראשת הממשלה.3 לפנקס שנכתב בתחילת שנות השמונים לחייה קראתי "גבורות", כדי להדהד את הערכתי שמדובר בפנקס שבו היא באה חשבון עם עצמה בדרך אמיצה, אף כי לעתים פתלתלה. השימוש בעט לצורך כתיבת הפנקסים, שהיה כבר אז עניין חריג ביותר, הפתיע אותי, ואני מניח שהיו לו כמה סיבות. הראשונה, רצונה של יהב לשמור על פרטיותה לנוכח אמצעי המעקב המתוחכמים שכבר היו זמינים באותה תקופה. אני מניח שגם היתה כרוכה בפרקטיקה הזאת הצהרה מסוימת בדבר חזרה לדברים הפשוטים ובדבר הדלדול האנושי עקב השימוש בטכנולוגיה. יהב התחילה בכתיבת הפנקס שכתבה בכנסת בשלהי כהונתה כראשת הממשלה ואני מניח שכבר אז התחיל לקנן בה החשש שהממשלה בראשותה לא תמלא את ימיה, אבל גם ההכרה שאויביה ישתמשו בכל כלי אפשרי, בלי קשר למידת ההומניות שבו, על מנת להפיל את ממשלתה.
כל אחד מן הפנקסים שונה באופיו ובתוכנו ונכתב, מטבע הדברים, בסוגה מעט שונה הקשורה, בראש ובראשונה, לנסיבות החיים שבהן נכתב ולמצב הנפשי והתודעתי שבו היתה מצויה יהב בזמן כתיבתו (כתב ידה של יהב השתנה אף הוא לאורך השנים - בפנקס שנכתב בשלהי חייה הרווח בין האותיות והמילים גדול יותר ותנועת היד עגולה יותר). באורח מעניין, פנקס הכנסת הוא הפואטי מבין שלושת הפנקסים, או, נכון יותר, פנקס שנעשה פואטי, אולי מפני שליהב לא היה זמן לניסוחים ארוכים ופרוזאיים, אבל לא רק. בפנקס זה הולכת ומתעצמת מודעותה להשלכות של מעשיה בספרה הציבורית ובספרה הפרטית, ואחת מהדרכים, אני משער, להתמודדותה עם מודעות הולכת וגוברת זאת היתה הרחקה פואטית מן התיאורים היבשים. אמנם הדגשתי קודם את המתח שבין חוק לבין חברה השזור לאורך חייה של יהב, אך ככל שקריאתי בפנקסים העמיקה, הופתעתי לגלות כמה מקום תופסת בשלושתם מערכת היחסים המורכבת שניהלה יהב עם בת זוגה יעל רפפורט.
בעניין אופן פרסום הפנקסים, אודה, התלבטתי קשות אם לפרסם אותם כפי שהם או לערוך אותם שתי וערב ולהציג אותם לקוראים באופן שיקל עליהם להבין את היחס לאירועים בזמן שאירעו ואחרי שנים. לבסוף החלטתי לפרסם את הפנקסים כיחידות שלמות ונפרדות. מה שהכריע את הכף היה רצוני להנכיח את מהלך חייה של יהב על ידי הצגת מחשבותיה בזמן אמת. חששתי שאם אכן אערוך את הפרסום, ייתפס הדבר כפרשנות אישית שלי שיש בכוחה לעוות את כוונתה. גם אי־נקיטת עמדה היא הבעת עמדה, ללא ספק, אך יש בה עדינות מסוימת שנראית לי נכונה יותר בהקשר זה.
לאחר מחשבה רבה החלטתי לפתוח בפנקס "אוהלי קידר", שנכתב בשבועיים האחרונים למעצרה עד תום ההליכים של יהב, וזאת אף שמבחינה כרונולוגית, הפנקס שנכתב בימיה בכנסת קדם לו. סברתי שיהיה נכון לפתוח עבור הקוראים את הצוהר הראשון לחייה של יהב בטקסט המגולל סיפור, והוא בעל התחלה, אמצע וסוף, בניגוד לפנקס הכנסת, שמגבלות הזמן והמקום כפו על יהב לכתוב בו בקיצור, בצמצום ובנימה דיווחית. לפנקס זה, בניגוד לשני הפנקסים האחרים, אף הוספתי הערות שוליים, וזאת כדי להתמודד עם אותה לשון תמציתית וקצרה המפרטת ברצף שמות פרטיים ואירועים. לכל אחד מהפנקסים הוספתי הקדמה קצרצרה הממקמת אותו במסכת חייה של יהב ומציבה את המאורעות העומדים במרכזו בפרספקטיבה היסטורית, בתקווה שהדבר יקל על הקוראות והקוראים את הקריאה בו, בלי שיעוות את נקודת המבט שלהם.
יהב אמנם הקדישה זמן ניכר מחייה לחקיקה, אך מאורעות חייה, לפחות ממה שעולה מן הפנקסים, גרמו לה לפקפק עמוקות במשמעותם של חוקים. הפקפוק הזה, שנמנעה מלהחצין, וכך עולה גם מתוך הפנקסים, בא לידי ביטוי, מדי פעם, גם כזלזול עמוק בחובת הציות לחוק, אך עוד עולה מהפנקסים שיהב ראתה את עצמה כחלק מן האמנה החברתית שמכוחה נאכף החוק על האזרחים. תפיסה עצמית זאת בעייתית ביותר, מאחר שמתוך הפנקסים עולה כי אחד האירועים המכוננים של חייה היה כרוך בעבירה על אחד מן האיסורים החמורים ביותר בחוק העונשין, עבירה שלא עמדה בגינה לדין. ישפטו הקוראת והקורא.

יאיר אלדן
 

אוהלי קידר

הקדמה

מעצרה של ראשת הממשלה נעמי יהב, בביתה, באישון לילה, הכה את מדינת ישראל בתדהמה. סיבת המעצר הפתיעה אף היא את האזרחיות והאזרחים. בעת מעצרה, דימויה הציבורי של יהב היה של ראשת ממשלה תקיפה, העומדת בלחצים, שהקואליציה שבנתה צלחה משברים רבים במרוצת שלוש שנות כהונתה. יום לפני המעצר עוד עסקה יהב ב"כיבוי שריפות" פוליטי, וזאת לאחר שמפלגת תנופה, שהיתה לשון מאזניים של הקואליציה השברירית, איימה שתפרוש מן הקואליציה, שעה שעיניה נשואות כבר לבחירות הממשמשות ובאות. יהב מתחילה לכתוב בפנקס שהביא אליה עורך דינה מטעם הסנגוריה הציבורית, באישור מפקדת הכלא, שבועיים לפני העברתה לאגף הנשים בכלא המרכזי לריצוי שלוש שנות מאסר, וזאת לאחר שערעורה לבית המשפט העליון נדחה (אוהלי קידר שימש גם בית מעצר וגם כלא). מעבר זה נתפס בעיני יהב כגזר דין מוות, נוכח תנאי המאסר המחמירים, וביתר שאת נוכח העובדה שהחליטו שלא להפרידה מן האסירות האחרות שהיא צפתה שיהיו עוינות במיוחד כלפיה. ביני לבין עצמי תהיתי אם תחושותיה של יהב נסמכו על המציאות או שמא ביטאו את חרדותיה הקיומיות מנקמה. שוחחתי על כך עם שתי מפקדות כלא לשעבר ועם שתי אסירות שהיו כלואות באותו הכלא בתקופה ההיא. מן השיחות עלתה תמונה מורכבת. מצד אחד, המפקדות חזרו וטענו שהיה בידן הכוח לשמור על יהב גם בתנאי אי־הפרדה, ומהצד האחר הן הביעו הסתייגות מהצהרה בדבר "מאה אחוז ביטחון". לכך יש לצרף את עדות האסירות לשעבר, שלפיה אמנם היו בכלא נהלים, אך אסירות בעלות השפעה וכוח יכלו, לו רצו בכך, להגיע בין כתליו לכל אגף ולכל פינה. נראה שהלינץ' שיהב חששה ממנו עם כניסתה לכלא היה פרי דמיונה, אבל אין ספק שביטחונה במקום כזה היה תלוי על חוט השערה והיא היתה צריכה לחיות בו בחשש מתמיד.

י"א 

יום ג', 14 יום לביצוע גזר הדין

החלטתי לכתוב כי אני רוצה להיות מובנת. פעם רציתי שרק נשים יבינו אותי. עכשיו אני רוצה להיות מובנת גם לגברים. אחרי הכול חייתי גם בעולם שלהם, ומותי יתרחש בעולם שלהם. תמיד יש אי־הבנות, אבל אני מתכוונת לרצון להימנע מאי־הבנה גדולה, מאסון פרשני. הזמן שלי מתקצר, אבל באופן מפתיע אני רגועה. לפחות לעת עתה. בתא הקטן הזה יש זמן. זמן להתבונן בקווים השקועים שבסיד, זמן לחשוב. בעוד ארבעה־עשר יום אהיה נתונה לחסדי אסירות אלימות. ובכל זאת נחה עלי שלווה עכשיו. קולות הרעם של המשפט נדמו, וכל שאני מרגישה הוא אדוות קטנות. לעתים, בלילה, מתגנבים אלי מראות מן המשפט. אני רועדת לרגע קצר אבל אז מתייצבת. די היה לי בעימותים היומיומיים, בוויכוחים האינסופיים על עניינים של מה בכך. די היה לי בביקורת, די לי בשיפוטיות. הקרבתי את חיי למען המדינה והיא הפנתה לי עורף. אני מניחה שההיסטוריה תשפוט אותי פחות בחומרה, השוליים העכורים של דמותי יתנקו, והתרומה שלי למדינה תקבל את הפרופורציות המגיעות לה. לביקורת התרגלתי. יעל שולטת בי. אני קמצנית. אני נצלנית. אני מניחה שמתמכרים לזה באיזשהו שלב, מתרגלים לתשומת הלב הדקדקנית הזו. אני מחייכת כי אני שומעת את הקול של אדווה בראש שלי, "תגידי מתמכרות תחשבי מתמכרות, תגידי מתרגלות תחשבי מתרגלות." משהו בתחושה המתמשכת של קונפליקט כנראה הרגיע אותי אז, אשרר לי את תפישת המציאות שלי, את הווייתי. שכחתי שהימים יכולים להיות אחרים, נמסים לתוכי, שכחתי שאני יכולה להתבונן ולהיות חלק מן העולם. שכחתי מזמן. פעם, עם יעל, כמה שניות אחרי שהיינו שוכבות, הייתי נרגעת, מסתכלת על הקירות, על הבית שלנו, שלי ושלה, הבית שלא הצלחתי להחזיק בחיים. הבית שמת לי בידיים. יעל היתה נותנת לי כמה שניות ואז מקלילה, "היפים היתושים בעינייך?" ואני לא הייתי עונה, כל כך ספוגה במלאות הייתי, כל כך ארוגה בה, ובחדר. הייתי בוהה, מניחה למתיקות קולה להינסך בי. יכולתי להראות לה חולשה בלי מילים, פגיעוּת בלי דיבורים. זה התאים לי, ועכשיו אני תוהה אם זה התאים גם לה. אני יכולה, למשל, לאסוף את ברכות יום ההולדת וימי השנה שלנו ולצטט "באהבה רבה, אני", או "באהבה אין־קץ, י'". המשפט אילץ אותי לפרש מחדש את כל הדיבורים בינינו. את כל הרגשות. אבל איזה אדם (לא, אדווה, אין לי כוח עכשיו ל"איזו חוה", תרדי ממני, תצאי לי מהראש כבר) מתהפך עלייך כמו יעל. בבוקר היא נפרדה ממני בנשיקה, אמנם רפה, אבל נשיקה, ובלילה תחבלה עם המשטרה להוביל למעצרי. זה לא שלא הרגשתי שהיא מתרחקת. זה לא שלא הרגשתי שהיא משחקת איתי. מה קרה לה? מה קרה לי? גם עכשיו, אם היתה נמצאת בקרבתי, היתה מרגישה ישר את האמביוולנטיות שלי, את חוסר הבהירות שלי, ואומרת, "יאללה נ', תחליטי כבר, את ראשת ממשלה, לא איזה ילדה בחנות גלידה." מצחיק מה אני זוכרת. כמו למשל את הפעם הראשונה שיעל הרגישה נוח להיות תיאטרלית כמו שהיתה עם החבר'ה שלה בילדות. פתאום השתחררה. התחילה לחקות את ראובן ההומו מהשוק שנראה תמיד כאילו הוא על סף עילפון, וגמרה את כולנו מצחוק. לדבר לא הייתי צריכה. רק אחר כך חשבתי לעצמי כמה שנים נדרשו לה כדי שתשתחרר, וכמה מסיכות עטתה על עצמה לאורך השנים. יעל ידעה מה אני מרגישה אפילו מבלי להסתכל עלי. אולי באמת שלטה בי במובן מסוים. אני, אלופת המשאים ומתנים, שברגע האחרון ממציאה עוד איזו אפשרות שתוביל את כולם לחתום, הייתי חסרת אונים מולה, נהפכתי למשהו אחר ("אז אם לא קפה, נצא לקנות את החולצה? הבטחת לי שתבואי איתי. לא? אז לפחות קפה!"). בימים הראשונים שאחרי המעצר הייתי עסוקה רק בזה, עד כדי כך. ועוד היו נחלי העניינים הפוליטיים, המדיניים, החברתיים שזרמו בי, אבל ישותי, תודעתי העמוקה היתה נתונה רק לזה, מה יעל עשתה, למה עשתה, מי היא האישה הזאת שקשרתי איתה את גורלי, ומי הייתי אני איתה. התחושות הללו שככו עם הזמן אבל התהייה נשארה. בימים הראשונים שאחרי המעצר נהגתי לשחזר כל משפט שאמרה לי, "גברת, אם את רוצה לשכב הערב אז תנוחי איזו שעה ושתלך הוועדה לביקורת המדינה לעזאזל." ומחייכת, "אני אוהבת אותך," "יפה שלי, אהובה שלי, אני מתה עלייך, את יודעת שאני אעשה הכול בשבילך, נכון?" "תלבשי את החצאית הפרחונית עם הנעליים השחורות, ואם הן לא נוחות לך, את תמיד יכולה ללכת עם נעלי הספורט שקנינו בברצלונה." מה היה כל זה, טוויית חוטים ללכידתי?! ואם כן, איך לא שמתי לב למלכודת הדבש הזו, איך לא התעוררתי לפעמוני האזהרה, מתיימרת להיות מנהיגה עם חושים חדים אבל לא מצליחה לאתר אותם אפילו אצל בת זוגי. והיו פעמוני אזהרה. הערות נבזיות שלא היו בעבר, כמו למשל "את חייבת לעשות ספורט, התרחבת קצת במותניים," "תדרשי מהם שיכניסו ללו"ז שלך," או "רק אני יודעת כמה את חסרת ביטחון באמת," או "בזמן האחרון את נראית לא טוב. את חייבת לנוח." כבר הפסקתי לחשוב עליה, אבל בשבועות האחרונים המחשבות חזרו, וביתר שאת, הרי בעוד זמן קצר יאכלו אותי חיה, לא משנה מה אגיד להגנתי. אני מתבוננת בתאי בניסיון להסיט את מחשבותַי. אם הייתי מגיעה לביקור רשמי בתא, לפני כמה חודשים בלבד, הייתי מן הסתם מעירה על העיצוב הגברי, מסבירה למשלחת הכבודה שאיתי מה הבעיה המרכזית, ואיך תא בכלא צריך להיראות תחת הנהגתי. נירה ודנית היו מנסחות לי משפט כלשהו לתקשורת, כמו "הפינות של תאי הכלא הן כמו הפינות של הנפש שלנו, הלכלוך והדיכוי מצטברים שם, שם עליכן לחפש אותם." אבל לא הייתי מסתכלת באמת. לא הייתי שמה את עצמי במקומה של מי שאמורה לחיות בתא כזה. ובכלל, מה אני עושה עכשיו, מה זאת הכתיבה הזאת? האם זאת אני? נעמי של לפני שנה היתה מסבה את תשומת לבי לכך שכתיבה וידויית נחשבת בעולם גברי לסוגה נשית. נעמי של אז היתה מבקרת את הדחף שלי לנסות לשלוט בדרך שבה יזכרו אותי, ומגנה אותו כדחף גברי, ואפילו מוסיפה, כדי להגחיך, ש"אם לנעמי האסירה היו ילדים, אולי היא היתה פחות עסוקה בעניינים גבריים ותדמיתיים כאלה." משהו בשקט שאופף אותי בתא מזכיר לי את הילדות. את הפליאה שבה הייתי מסתכלת על העולם. אני רואה איך מכניסים אלי את הארוחה הדלה, אני מתבוננת בעוביין של אצבעות הידיים האוחזות במגש האוכל, מבחינה איך קו השמש נכנס בדיוק לחריץ שבקיר, מריחה את ריח טל הבוקר הנצמד לסורגי התא, את ריח הגרדניה היסמינית הגדלה בחוץ, את הירוקים הגדלים שם, וברגעים מסוימים אינני צריכה יותר מכך, האיחוד הזה עם העולם הוא די והותר. מכאן נראים כל העניינים המגדריים מכבידים מדי.

*המשך הפרק בספר המלא* 

הערות

 1.כדי לשמור על פרטיות השופטת ובני משפחתה, ואחרי קבלת ייעוץ משפטי, נמנעתי מלחשוף את שמה של השופטת שקיימה מערכת יחסים עם יהב, אף שאפשר, מן הסתם, לא בלי מחקר מעמיק, לעמוד על זהותה.
 2. איני יודע אם יהב, שגדלה בבית דתי־לאומי, היתה מודעת להקשר התרבותי של אוהלי קידר. בתהלים קכ, מזמור שבו פונה המשורר אל האל שיציל אותו מצרה ("שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני"), מספר המשורר, "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר". יושבי קדר ומשך מתוארים כמסוכנים ואלימים ומאיימים על היושב בקרבם.