חקוק בגנים

מחיאות הכפיים נמשכו גם לאחר שמסך הקטיפה האדום ירד מהתקרה הגבוהה, מכפלות מכפלות. לאט לאט הואר האולם והקהל החל להתפזר.

"בואי יקירתי," אמר בעודו עוזר לה ללבוש את מעיל הצמר הכחול, שקנו יחד לפני שנים בחנות לבגדי יוקרה בדרום תל אביב. היא הכניסה את ידיה לשרוולים הגדולים באיטיות, מנסה להתרגל מחדש לחמימות המעיל מבפנים. הוא כפתר עבורה את כפתורי הברזל הגדולים, עליהם הוטבע סמל חיל הים הרוסי, ונשק ברכות על מצחה.

כף יד רזה, מקושטת קמטים, הזדחלה באיטיות לתוך כף ידו, נאחזת כדי לא למעוד. כובע הקסקט השחור שקנתה לו נכדתו ליום הולדתו השמונים, כבר היה תלוי בזווית על מצחו. ידו הימנית אחזה במקל הליכה עשוי עץ אלון, שגימור ברזל בצורת ברווז מעטר את קצהו.

האנשים יצאו מהאולם והחלו לטפס במדרגות השיש הכבדות שהובילו החוצה.

"תחזיקי חזק, מאוד מחליק בגשם," אמר. ידו השמאלית אחזה בחוזקה בכף היד הרזה. הוא צעד מדרגה אחת לפניה, מסובב את גופו לעברה לוודא כי היא אכן עומדת בקצב. עיניה האפורות חייכו אליו ברכות. היא עדיין כל כך יפה, חשב.

כשיצאו החוצה, גשם תל אביבי חורפי המטיר את טיפותיו על ראשיהם, עד שנאלצו להסתתר מתחת לתקרת המבנה המפואר של בניין "הבימה".

"חכי כאן, אביא את הרכב," אמר, ונשף מהבל פיו אל תוך כפות ידיו הקרות כדי להתחמם.

"תודה," חייכה אליו. ברגע הזה נפגשו עיניהם. מבטה זרק אותו חמישים שנה אחורה, ליום שפגש בה. היא באמת עדיין כל כך יפה, חשב לעצמו שוב.

1917

קרקור התרנגולות העיר אותו מחלום בהקיץ על מכונית העץ האדומה שראה בחלון הראווה, כשנסע אתמול עם אבא לעיר לקנות אספקה. עוד מעט תעלה השמש לחלוטין, ועליו להספיק לאסוף את הביצים ולפזר קש לפרה היחידה שעמדה בחצר המשפחתית, קשורה לעץ האלון הגדול.

למרות גילו הצעיר, לקח אשר חלק פעיל במטלות השוטפות של הבית. עכשיו, כשבטנה של אמו הלכה ותפחה ופעולות פשוטות כבר הכבידו עליה, נאלץ הוא למלא את מקומה גם בטיפול במשק החי. אביו יצא בשעה מוקדמת לעיר הגדולה לסחור בשוק הבדים, מפקיד בידיו ובידי אחותו הקטנה, רחל, את המשק המשפחתי.

הוא החל לפזר גרגרי חיטה זהובים על האדמה המאובקת, מגרש תרנגולת עקשנית שניקרה את רגלו, מפספסת בסנטימטרים ספורים את הגרגרים הפזורים על הקרקע. הוא לבש מכנסי צמר חומים מחוברים לשלייקס שחורים שקיבל ליום הולדתו השישי ברוב הדר מאביו ואמו. בסתר ליבו קיווה כי השנה יקבל את המכונית האדומה שכל כך כמה לה, על אף שהיה כבר מספיק בוגר לדעת שצעצועים הם מותרות, וימי הולדת הם תמיד הזדמנות לקבל מתנה הכרחית.

אשר הניח בצד את דלי הפח הריק וניגב בשרוולו את הזיעה שהצטברה על מצחו הגבוה. קבוצת שערות חומה וסוררת גלשה מכובע הקסקט השחור וכיסתה את עינו השמאלית. "אוף," פלט והזיז את השערות בחופזה, חושף עיניים חומות, גדולות וחכמות מכפי גילו.

הוא היה עייף מדי הבוקר בשביל לבצע את כל המטלות וחסר סבלנות להגיע לחיידר. חברו, יצחק, הקניט אותו אתמול והתרברב כי הוא זה שיזכה במקום הראשון בתחרות האיות ויקבל את הפרס המובטח על לימוד איות ביידיש. אשר כבר היה חסר סבלנות להוכיח לו אחרת.

"אשר, איפה אתה?" צעקה רחל מתוך הבית, "אמא רוצה שתביא קצת חלב."

"כבר בא," צעק ופנה לכיוון הבית, "אני רק מאכיל את רגינה."

בית העץ הקטן ניצב על הגבעה בקצה העיירה. הוא היה מוקף גדר עץ רחבה שאביו התקין במו ידיו. שער עץ בעל ידית ברזל חלודה הפריד בין חצר הבית לעולם החיצון. בחצר הסתובבו מספר תרנגולות רעשניות ותרנגול אחד גדול שכרבולתו האדומה סימלה את שיא זכרותו. במרכז החצר, עמד עץ אלון עתיק, אשר הצליח להצל בענפיו העבים על מרבית משטחה בימי השמש המועטים שפקדו את רֶזֶקנֶה.

הפרה המשפחתית הרזה עמדה קשורה מתחתיו, מעלה גירתה בשקט. סימני העצלות ניכרו בעיניה כשליפפה את לשונה האדומה סביב החציר שזה עתה הוגש לה. גם כשהתירו אותה לעיתים לחופשי, עמדה בשיא התימהון ולא הבינה כי מצופה ממנה לזוז, מנציחה את האמרה כי הכבלים האמיתיים נמצאים במוח.

אשר נכנס הביתה, גורר אחריו את דלי החלב שהצליח לחלוב מהפרה העצלה. הוא הניח אותו על שולחן העץ שעמד במרכז המטבחון הקטן, ששימש גם חדר מגורים והיה למעשה מרכז הפעילות המשפחתית.

בערב שבת, הייתה אמו מכסה את השולחן במפה לבנה ומניחה במרכזו כוס יין ושתי חלות מכוסות. אביו היה מתיישב בראש השולחן, ממלמל זמירות שבת, בעוד הילדים צוחקים על החוש המוזיקלי הנוראי שלו, שהצליח לעוות ולדמות את השיר "שלום עליכם" לשיר עם רוסי ישן. אלו היו הרגעים היחידים בשבוע בהם זכה לראות את אביו מחייך. האיש הרציני והמופנם, שהיה עסוק לאורך כל השבוע במסחר, נהנה מהרגעים המועטים בחיק משפחתו מול שולחן השבת, מוריד את עול הפרנסה מעל כתפיו.

ריח דייסה מתוק התפשט בכל רחבי הבית. אשר פתח את החלון הצדדי במטבח וקרני השמש שהחלו לבצבץ האירו את הכיריים, מעליהם עמדה ובחשה אמו, סוניה, את הדייסה המהבילה. היא הייתה אישה רזה מטבעה והתקשתה להתמודד עם עודף משקל ההיריון. שמלת ההיריון הירוקה שתפרה אצל התופרת היהודייה כבר בקושי כיסתה את כרסה התופחת. סינר לבן נקשר סביב מותניה ונפל ברישול על בטנה. שערה החום המלא היה אסוף תחת מטפחת צבעונית שנקשרה בחוזקה מאחורי עורפה. עיניה הגדולות התהדרו בריסים שחורים וארוכים אשר שיוו לפני החרסינה שלה מראה אצילי. הריסים הללו היו הדבר הראשון שהבחין בו בעלה, כשעמד עם קבוצת חברים ליד הקצבייה הכשרה של מויש'ה, כשהיא עברה שם עם חברותיה, מחייכת אליו את חיוכה המושלם.

"רחל, תסדרי בבקשה את הצלחות. הדייסה מוכנה." רחל הגיחה בדילוגים מחדרם המשותף. שתי צמותיה הקלועות היטלטלו בקפיצות עליזות על כתפיה, בעודה מקפצת לכיוון השולחן. פיסת בד לבנה שנחתכה מחיתול ישן נקשרה אל קצותיהן בקשר פרפר גדול. שמלת צמר כחולה שהייתה שמורה רק לשבתות וחגים, הודקה בחגורה חומה אל מותניה.

"אמא ואני הולכות היום לרופא בעיר," אמרה בשמחה, "לבדוק את התינוק בסטטופופ."

"בסטטוסקופ," תיקנה אותה סוניה בחיוך.

"אתה לא הולך," קבעה נחרצות רחל וחרצה לעברו את לשונה הוורודה. אשר החזיר לה תנועת אגרוף שגרמה לה להיצמד לאמה.

"מספיק," אמרה סוניה, "שבו לאכול לפני שאשר יאחר לחיידר.

כשסגר אחריו את שער העץ החורק, הייתה כבר השמש גבוה מעל השדות המקיפים את שולי העיירה.

"תחזור מיד הביתה אחרי הלימודים," נופפה לו אמו בעודה עומדת על המפתן, לפני הדלת הפתוחה. "אל תתעכב." רחל, שהסתתרה מאחורי הסינר הלבן של אמה, ניצלה את ההזדמנות ושלחה לעברו לשון ארוכה, בפעם האחרונה לפני שיחזור הביתה לפנות ערב.

אשר סגר את השער והחל לרוץ לכיוון מרכז העיירה, שם ימתין רייבה ישראל קילוב כדי לערוך את תחרות האיות בין ילדי הכיתה השלישית של החיידר. הוא מישש את שקיק הבד שהכינה לו אמו מבעוד מועד, בתוכו שכב לוח עץ מגולף עם אותיות עבריות שהתקין עבורו אביו. הוא בלע את הרוק שהתהווה בפיו רק מהמחשבה על הדבש שילקק, כפי שהבטיח רייבה קילוב.

"כבוד גדול הוא ללמוד אצל רב כזה," אמר לו פעם אביו, "הוא חתנו של רבי מנדל זאק, הגדול בתורה בכל ריגה, ולמד ממנו הכול."

רבי קילוב היה מגיע בימי ראשון לרזקנה בכרכרת עץ צבועה לבן. את הכרכרה הוביל סוסו האהוב אותו רכש "במיטב כספו", כפי שנהג לומר. כסף שחסך עוד כשהיה תלמיד ישיבה בעצמו ועבד בשעותיו הפנויות בשליחויות יומיות עבור הגויים.

"תלמיד ישיבה טוב," נהג לומר, "אל לו לשקוע בבטלה לאחר לימודיו. עליו להרוויח את כספו ביושר ולעזור להוריו בפרנסת המשפחה."

ישראל קילוב, שהיה בסך הכול בן עשרים וכבר תלמיד חכם בקהילתו, ראה שליחות במעשיו. הוא נהג להגיע לקהילות יהודיות המרוחקות מהעיר הגדולה ריגה, למורת רוחה של אשתו הטרייה. הוא התעקש לקום מדי יום ראשון לפני עלות החמה, על מנת להספיק לעבור את מאה ושמונה־עשר הקילומטרים שהפרידו בין דַָוּגַּבְפִּילְס לרזקנה, ולשוב חזרה לאחר שקיעת השמש.

הדרך לחיידר כללה כמו בכל בוקר עצירה ליד ביתו של יצחק, שהיה מרוחק מספר בתים בלבד במורד הרחוב מביתו שלו. אשר נקש קלות על דלת העץ. אמו של יצחק, אישה גדולה וכבדת בשר, פתחה את הדלת.

"בוקר טוב, אשר."

"בוקר טוב, גברת צילוביץ', יצחק כבר מוכן?"

"יצחק," צעקה האם אל תוך הבית, "אשר הגיע."

"אני כבר בא," הדהד קולו של יצחק מתוך החדר הפנימי.

הבית של יצחק היה גדול ומרווח מביתו. החדר שחלק יצחק עם אחיו הגדול הכיל שתי מיטות, ביניהן עמד ארגז עץ גדול מלא בצעצועים. בסתר ליבו התקנא אשר בחברו על המותרות שאפשרו לו. הוא לעומתו נאלץ לחלוק את חדרו עם אחותו הקטנה. חדרם
היה כל כך קטן בממדיו, שהצליח בקושי להכיל מיטת עץ אחת, בה ישנו שניהם עקב בצד ראש, ושידה קטנה שהכילה את בגדיהם המועטים וכמה בובות סמרטוטים שתפרה אמו לרחל משאריות בדים שנתנה לה התופרת. רק החלון הגדול מעל המיטה הכניס מספיק אור לחדר בניגוד לשאר החדרים בבית, ושיווה למקום תחושה זוהרת יותר.

אמו של אשר, שחשה אשמה על כך שאינה יכולה להעניק מספיק לילדיה, התאמצה בכל מאודה להעניק לחדר מראה של חדר ילדים. היא תפרה וילונות לבנים ועליהם הדביקה פרצופי בד מחייכים שגזרה מהשאריות שנשארו לה מתפירת הבובות.

"מוכן?" שאל יצחק כשהגיח מהמסדרון הפנימי.

"מוכן!" ענה אשר נרגש. הוא ידע שבעוד דקות מספר יתחרו שניהם על תפקיד "המאיית הטוב ביותר בחיידר".

היום לא יהיה יום רגיל של לימודים. התחרות תמלא את מרב היום. הילדים הגדולים שכבר ידעו לקרוא והתעסקו בדרך כלל בפלפול סוגיות גמרא, מונו להיות שופטים בתחרות. אשר חשש מעט. אחיו של יצחק יהיה אחד השופטים, דבר שהקנה לו לדעתו נקודת פתיחה טובה יותר. עם זאת, הוא ידע כי רייבה קילוב לא ירשה שיפוט לא הוגן. הוא האדם הכי ישר שאני מכיר, חשב לעצמו ונרגע מעט.

החיידר היה כיתת לימוד בתוך בית הספר הנוצרי בעיירה. בימי ראשון, כשבית הספר היה סגור, הוקצתה כיתה לתלמידים היהודים בבית הספר. ממילא מעל שני שלישים מהמבקרים בבית הספר היו יהודים, לכן לא התקשה הוועד היהודי המארגן לשכנע את מנהל בית הספר, לטבי זקן, להשכיר את הכיתה בימי ראשון ולשלשל סכום נאה נוסף לכיסו הפרטי.

"בוקר טוב ילדים," פתח רבי קילוב.

סביב השולחנות כבר היו ישובים ילדי החיידר הצעירים, בני חמש עד שמונה. "אני יודע שכולכם מתרגשים. כפי שאתם כבר יודעים, נותרו לנו רק ארבעה מתמודדים בשלב הסופי של תחרות האיות. על מנת לא לקפח אף אחד מכם ומכיוון שעבדתם קשה כל כך, נעשה חזרה כללית על האיות לפני התחרות בעזרת 'משחת הקסם שלי', כפי שהבטחתי."

חמישה־עשר זוגות עיניים בורקות החזירו לו חיוך נרגש. "אתם יכולים להוציא את לוחות העץ שלכם. מי שאין ברשותו לוח עץ שיצביע ואני אצוות אותו לילד אחר."

אשר פתח את שקיק הבד והוציא ממנו את הלוח שגילף עבורו אביו. כל אחת מעשרים ושתיים האותיות היו מגולפות בסדר מופתי על הלוח, ממתינות לאשר שיעביר בתוכן את אצבעו וילקק את הדבש שיחלק הרבי בעוד מספר דקות.

רבי ישראל קילוב הסתובב בין השולחנות, מביט בתלמידיו שלמדו בריכוז את אותיות האלף־בית ואייתו מילים ביידיש. בניגוד לרבנים אחרים, הוא האמין שחדוות הלימודים תגבר אצל הילדים הרכים אם יקשרו אותה לחוויה חיובית. מסיבה זו התאמץ לספק להם אמצעים אטרקטיביים, גם אם השגתם הייתה כרוכה בהפעלת קשרים רבים, ואפילו אם נאלץ לוותר על משכורתו היומית כדי לקבלם במהירות. יעקב, אחיו הגדול של יצחק, עבר בין הילדים ועזר לרבי למלא בדבש את תבניות האותיות.

"עכשיו כולם להרים אצבע למעלה, ואנחנו נלקק את האות א'..."

בשעות אחר הצהריים, אסף אשר את המחברת הדקה עם הכריכה החומה והכניס אותה לשקיק הבד יחד עם לוח האותיות. חיוך של סיפוק היה מרוח על פניו כשפנה לחפש בעיניו אחר יצחק.

"אתה בא?" שאל, מזרז את חברו, "אני צריך להגיע הביתה מהר לעזור לאמא שלי." יצחק ישב על הרצפה וקשר את שרוכי הנעל שהייתה מלאה בבוץ ממשחקי הכדור ששיחקו בהפסקה בחצר בית הספר.

"שנייה," ענה וחייך חיוך חסר שתי שיניים קדמיות עליונות. שאריות השוקולד שזכה בו חברו הטוב כשניצח בתחרות, היו מרוחות עדיין בקצות פיו. יצחק נעמד על רגליו וזרק במהירות את שקית הבד עם ציוד בית הספר על כתפו.

"בוא כבר," צחק, "כמה אפשר לחכות לך?"

הדרך הביתה התפתלה בתוך צמחיית יער סבוך. דרך אותה הכירו הילדים מיום לידתם. עצי האורנים הגבוהים כיסו כל פיסת שמש שהצליחה לחדור דרך העננים, והרטיבות על העלים הירוקים מילאה את היער בריח טחב חזק.

"תודה על היום," אמר לפתע יצחק והפר את השתיקה ביניהם. רק רעש כפות רגליהם הנגררות על העלים הרטובים בשביל הפריע לדממה.

"שטויות," ענה אשר, "נתת לי קרב טוב, סתם עניין של מזל," הצטנע.

"התכוונתי לשוקולד," ענה יצחק, "לא היית חייב לתת לי."

"ברור," חייך אשר, " בשביל מה יש חברים?"

ידו הקפואה נשלחה למשש את שאריות השוקולד ששכבו עטופות בממחטה בתוך נרתיק הבד.

"רחל תשתגע על זה," חשב וחייך לעצמו.

הם המשיכו לצעוד בשקט, מנסים לא לבזבז אנרגיה מיותרת שנדרשה כדי לשמור על חום גופם. הבל פיהם העלה אדים לבנים, ורגליהם הקטנות השועטות על השביל הבוצי יצרו רשרוש שנשמע למרחוק. בעיקול לפני העלייה המובילה הביתה, החיש אשר את צעדיו, לא לפני שנפרד מיצחק ליד גדר העץ הירוקה שהקיפה את החצר של משפחת צילוביץ'.

"ניפגש מחר," נפנף אשר לשלום. מוחו היה כבר עסוק בחישוב הזמן שיוותר לו לאחר ביצוע עבודות הבית. אני חייב למהר היום, חשב. ניקולה מתאמן בקפיצות מעל הגדר, אולי הוא ייתן לי ללטף את נלה. המחשבה על הסוסה השחורה היפה, בעלת העור הבוהק, עוררה בו כמיהה בלתי מובנת לחיה שהעריץ מרחוק.

הוא החל לרוץ במהירות, גומע את המטרים האחרונים בעלייה. כשהגיע לגדר העץ שהקיפה את הבית קפץ מעל חלקה השבור שאביו מעולם לא הספיק לתקן.

"אמא", התפרץ אשר לבקתה הקטנה שהייתה עכשיו חמימה, מדיפה ריחות מרק מהביל שזה עתה בושל. סוניה, שעמדה מעל סיר הברזל הגדול ובחשה בכף עץ את המרק, הסתובבה לכיוונו בהפתעה.

"אשר, שד קטן. תיכנס הביתה כמו בן אדם, לא כמו רוח." היא ניגבה את ידיה בסינר הלבן שהיה תלוי על כרסה הגדולה והעניקה לו חיבוק אימהי רחב. פני החרסינה היפים שלה נראו עכשיו עייפים מתמיד.

"הנעליים, אשר! הן משאירות בוץ. רק עכשיו סיימתי לשטוף."

"סליחה, אמא," ענה אשר במבט נזוף ונחפז להוריד את הנעליים הבוציות מחוץ לדלת.

"איך הייתה התחרות?" שאלה ופניה התרככו.

"ניצחתי!" ענה, וחיוך מצטנע עלה על שפתיו.

"ילד שלי חכם," אמרה וחיבקה אותו חזק, "לא היה לי ספק." אשר התמסר לחיבוק, חופן את ראשו בכרסה התופחת. מעטים היו הרגעים שאפשר לעצמו להרגיש ילד. מאז שרחל נולדה הפך להיות "האח הגדול", ולאחרונה עם התקדמות ההיריון קיבל תפקיד זה משנה תוקף.

"מה שמזכיר לי, הרים את ראשו בחוסר חשק, איפה רחל? יש לי בשבילה משהו."

"רחל בחדר שלכם," נאנחה, משחררת את אחיזתה מרגע נדיר של חיבור עם בנה.

"אני כבר חוזר," ניתק עצמו מאחיזתה. "רחל..." קרא בעודו צועד לעבר חדרם המשותף. הילדה בת הארבע שכבה על בטנה במיטה המשותפת, אוחזת בבובת סמרטוטים בעלת קוקיות בד ארוכות.

"מה אתה צועק?" ענתה נרגזת, הבהלת את אנסטסיה."

"טוב," ענה והתיישב על המיטה לצידה, "כנראה שאנסטסיה לא רוצה את ההפתעה שהבאתי לה." "הפתעה?" רחל קפצה במהירות לזרועותיו, מנסה לגשש בידיה הקטנות את חתיכת הבד הלבנה שהסתיר מאחורי גבו.

"מה זה? מה זה?" קראה בהתלהבות, מתנשפת מול תנועותיו המהירות שהעבירו את הממחטה מצד לצד מאחורי גבו.

"תן לי!" קבעה.

"קחי לבד," חייך בערמומיות, נהנה לראות את גופה הקטן מתפתל, מנסה בכוח לזנק מאחורי גבו.

"תן לי..." יבבה ודמעות ראשונות הופיעו בעיניה.

"קחי," הושיט לה את פיסת הבד, מנגב בשרוולו את דמעותיה.

חיוך של אושר התפשט על פניה כשחילצה את חפיסת השוקולד הפתוחה למחצה מתוך המטפחת.

"שוקולד!" צעקה בהתרגשות, מקרבת את אפה לגוש החום, שואפת את הריח.

"אתה אכלת חצי," התריסה.

"לא אכלתי," ענה בחיוך, נהנה ממידת האושר של אחותו הקטנה, "נתתי ליצחק. את השאר שמרתי לך."

שוקולד היה מצרך נדיר בבית. הוא נקנה רק כפינוק לפני מועדים חשובים. מחירו היקר והקושי להשיגו הצריכו את כל כישורי המכירה של אביו, שתמיד הכיר מישהו שיכול היה להשיג בהקפה.

"תודה," רחל זינקה לזרועותיו וחיבקה אותו חיבוק חזק. "אם תרצי, תכבדי אותי בחתיכה אחר כך, אני מת על שוקולד. עכשיו בואי נלך לאכול מרק."

לפנות ערב, לאחר שעזר לאמו עם עבודות הבית, יצא שוב בריצה אל האוויר הקר. הוא חיבק את גופו, מהדק אליו את המעיל הכבד. מספר חצרות בלבד הפרידו בין גדר ביתו לבין הבית המפואר ביותר ברזקנה.

משפחת רלטיה הייתה בעלת חנות הממכר היחידה באזור והחזיקה למעשה בבלעדיות במוצרי הצריכה שנרכשו על ידי התושבים ברדיוס רחב. עובדה זאת העניקה לולדימיר רלטיה, נוצרי גאה אבי המשפחה, מעמד של כוח, אותו נהג לנצל לצרכיו כשהדבר נדרש לו. ניקולה, בנו של ולדימיר, היה בן הזקונים, אחד מתוך חמשת הבנים של המשפחה. הוא היה בן גילו של אשר ונהג להיטפל אליו בכל פעם שהרגיש נחות, כשזה האחרון הצליח להרשים את מוריו בשכלו החד. ניקולה השתמש בהונה של משפחתו כדי להרשים את חבריו לכיתה, וניצל את חולשתו של אשר לסוסים ובעיקר את חיבתו לנלה, כדי לסחוט ממנו עזרה בשיעורי הבית הרבים.

היום לא היה שונה בהרבה מיום אחר. ניקולה חיכה עם נלה בפתח השדה הצמוד לנחלה המשפחתית, יודע בוודאות שאשר יעבור שם ויבקש ללטף את נלה.

"שלום ניקולה," קרא אשר והתקדם במהירות לעבר הילד שהחזיק את קצות מושכות העור באצבעותיו העגלגלות והוורודות. הוא היה גבוה במעט מאשר, בעל בלורית בצבע זהב שנחה על מצחו, מסתירה מעט עיניים כחולות קטנות. שרשרת זהב הייתה תלויה ברפיון על צווארו ובסופה התנוסס צלב קטן.

"אני יכול ללטף את נלה היום?"

"בטח, אפילו אתן לך לשבת עליה אם תרצה."

"באמת?" ענה אשר כלא מאמין.

"ברור," ענה ניקולה וחיוך זדוני התפשט על פניו, "מה לא עושים בשביל חברים... אבל קודם אתה צריך להוכיח לי שגם אתה חבר שלי..."

"בטח," ענה אשר בהתלהבות, מלטף ברוך את פרצופה הארוך של הסוסה.

"אז אני חייב שקודם תעזור לי עם שיעורי הבית, לא הבנתי כלום בחשבון..."

"בטח, בטח," התקשה אשר להסתיר את אכזבתו, "בוא נכנס הביתה."

כשחזר הביתה, השמש כבר שקעה מזמן. עששית הנפט דלקה באור חלוש על שולחן המטבח, מעליה רכן אביו כשמשקפיו תלויים ברפיון על קצה אפו. ידיו אחזו בספר גמרא והוא מלמל את המילים העבריות במבטא יידישאי כבד.

גרשון לא היה גבר מרשים. קומתו הייתה ממוצעת ושערו הכסוף למחצה סורק תמיד בקפידה לאחור. מצחו היה גבוה והקמטים המועטים שהתחילו להופיע בזווית עיניו הסגירו דאגות פרנסה יומיומיות. הוא נהג לצאת מביתו לפני עלות השחר ולהיכנס חזרה עם שקיעת השמש, לאחר שהחזיר למקומה את עגלת הסוסים ששכר משכנו העשיר, ולדימיר. בעגלה נסע בין כפרים וערים, מציע למכירה סוגי בדים שונים. בשעות הערב, לאחר שסיים לאכול את הארוחה החמה שהתקינה לו אשתו, היה יושב לאור העששית וקורא בתורה.

את ילדיו כמעט ולא ראה, מלבד בסופי השבוע, אותם הקדיש לתיקון דברים בבית שתמיד היה בו מה לתקן. אשר נהג להצטרף אליו לתיקונים, עובד לצידו בשקט האופייני לשניהם.

"ערב טוב, אבא," אמר אשר בעודו צועד לתוך חלל המטבח. גרשון המשיך למלמל את התפילות בשפה המוזרה, מסמן בידו לא להפריע. אשר, שהורגל כבר לתסריט הקבוע, התיישב בשקט ליד השולחן, מביט בהערצה באביו שנראה כאחוז טראנס. כשסיים, הוריד גרשון את משקפי הקריאה הקטנות מקצה אפו והניח אותם על הספר שזה עתה סגר.

"מה שלומך, בן שלי?" שאל, "מה למדת חדש היום?" זאת הייתה השאלה היומית הקבועה שלו, מעין טקס קצר שסיכם את מערכת היחסים ביניהם אך היה משמעותי מאוד. ריטואל שאתגר את אשר על בסיס יומיומי לגלות או לקרוא דברים חדשים עליהם יוכל לספר לאביו.

בשנייה שהחל לענות נכנסה סוניה למטבח, מסירה מעליה את סינר התחרה הלבן.

"ששש... אתם תעירו את רחל, היא רק נרדמה." שני הגברים השתתקו יחדיו, כאילו נתפסו בקלקלתם.

"אשר זכה היום בתחרות האיות בבית הספר," לחשה סוניה והביטה בבנה באהבה.

"כל הכבוד," הנהן גרשון, "בני תגר תמיד צריכים לשאוף להיות ראשונים."

אשר הביט באביו. שערות שיבה ראשונות החלו לבצבץ בצידי רקותיו, חורשות את צבע האדמה שהיה שיער ראשו. תלמים של קווים איתרו את מצחו לרוחבו. הוא נראה ממש עייף, חשב.

למרות רצינותו התמידית, ידע שאביו אוהב אותו. שלא כמו אמו שנהגה לעטוף אותו במחוות של אהבה, היה גרשון רציני תמיד וטרוד. הפגנת החיבה כלפי בנו הייתה מחווה של הנהון והבעת שביעות רצון כאשר היה עונה לשאלותיו היומיות ומספר על דברים חדשים שלמד.

"אבא, לך לישון. אמא ואני ננקה את הכלים שנשארו."

"אני באמת עייף היום, היה יום ארוך. תודה."

כשסיימו לנקות את המטבח, הירח עמד כבר במרכז השמיים.

"לילה טוב, אמא, ניפגש בבוקר."

"לילה טוב, אשר. תודה על העזרה."

כשנכנס לחדר, רחל שכבה בתנוחת עובר, מחבקת בידה את אנסטסיה. אור הירח האיר את פניה היפות ושערה הגלי נשפך ברכות על הכרית. גופה הקטן נבלע במיטה שהתאימה לאדם מבוגר, והיא נראתה קטנה מכפי גילה.

אשר פשט את מכנסי הצמר החומים שלבש בכל ימות השבוע, שיחרר בעדינות את השלייקס מכתפיו והוריד את הגופייה הלבנה שהריחה מזיעת יום. הוא תלה את הבגדים על משענת הכיסא היחיד שעמד בחדר ולבש במהירות את כותונת הלילה שנחה מקופלת על הכרית. לא נדרש זמן רב עד ששקע בשינה עמוקה. הוא חלם על מילים, על אותיות ועל יצחק.

נדמה כי ישן רק דקות ספורות, כשלחישות קרעו מעיניו את קורי השינה.

"אשר, אשר, תתעורר," לאמא יש צירים. "אשר, קום, רוץ לד"ר גוטרמן ותזעיק אותו."

תוך שניות ספורות היה ער לחלוטין והתלבש במהירות בבגדים שלא מזמן תלה. צינת הלילה קידמה את פניו כשיצא מהבית בריצה אל החשכה. טיפות טל עמדו באוויר, מחכות לאישורם של העלים להחליק מעליהם.

אשר רץ במהירות במורד השביל. הבל פיו יצר עיגולים באוויר כאילו הפריח אותם ממקטרת אינדיאנית. בסוף השביל פנה במהירות שמאלה, קפץ מעל גדר העץ שהפרידה בין חלקות השכנים ורץ לאורך הדשא הרטוב, עד שהגיע מתנשף לפתח ביתו של הרופא.

"דוקטור," "דוקטור," נקש בדלת בחוזקה, "קום."

גרירת רגליים נשמעה מתוך הבית, וכעבור דקה שנראתה לו כנצח, נפתחה הדלת בחריקה. הרופא הזקן עמד בפתח בכותנת לילה לבנה וארוכה. זקן לבן קצרצר עיטר את פניו, מכסה את שולי פיו ויורד עד קצה סנטרו. באור הירח הוא נראה כמו עז לבנה, חשב אשר, אבל לא אפשר לעצמו להשתעשע ברעיון לאורך זמן.

"זאת אמא," אמר בקול חנוק, מנסה להסדיר נשימתו.

"אני מתלבש ובא. רוץ הביתה בינתיים."

הדרך הביתה נראתה לאשר ארוכה מהרגיל. כשהתפרץ מתנשף לתוך המטבח, אור עששיות גדול כבר דלק ומחדר השינה של הוריו נשמעו אנחות כאב. רחל עמדה ליד התנור מכורבלת בשמיכה, רועדת מקור. אביו, שהיה תמיד מאופק כל כך, התהלך הלוך ושוב בחוסר אונים.

"קח את רחל וכנסו לחדר. תשמור שהיא לא תצא, גם אם היא תשמע את אמא צועקת."

אשר חיבק את כתפיה של רחל שכבר החלה לילל ולרעוד לשמע האנחות של אמה.

"בואי רחל, נשחק עם אנסטסיה, היא בטח מפחדת לבד בחדר." הילדה הבוכייה אפילו לא חשבה להתווכח, ובניגוד לזמנים אחרים בהם הייתה מוצאת כל דרך לסחוט את המאורע לטובתה, הלכה אחרי אחיה כפופת ראש ונשכבה במיטתה, מחבקת בחוזקה את הבובה.

שעה ארוכה נשמעו הזעקות מהחדר השני. פסיעותיו של אביו הלוך ושוב לאורך המטבח התערבבו עם פסיעותיו שלו לאורך החדר. רחל נרדמה בינתיים באפיסת כוחות, והוא התכווץ בכל פעם ששמע את אמו צועקת ונשך בחוזקה את שפתו התחתונה כדי לא לפרוץ בבכי.

לאחר זמן שנראה לאשר כנצח, השתררה לפתע דממה. הוא הדביק את אוזנו השמאלית לדלת ועצר את נשימתו על מנת להצליח לשמוע טוב יותר. לפתע, נשמעה יללה חזקה של תינוק ודלת החדר של הוריו נפתחה. אשר פער סדק דק בדלת והציץ לכיוון המסדרון. הרופא הזקן החזיק בידיו תינוק עטוף במגבת והגיש אותו לאביו, שנראה כמנסה להתפרץ פנימה אל החדר.

את מה שקרה מכאן והלאה לא הצליח אשר להבין. הרופא הניח יד על כתפו של אביו שנפל עכשיו על ברכיו ותפס את ראשו. החבילה הקטנה העטופה במגבת הוציאה קולות שהקשו על אשר לשמוע את הנאמר. הרופא הפציר באביו לקום מהרצפה, מנסה לדחוף לידיו את החבילה הצורחת, אך אביו ממאן לקום, רק תופס את ראשו ומנענע אותו מצד לצד.

אשר סגר את הדלת, התיישב על הרצפה וחיבק את ברכיו. מעולם לא נכח בלידה קודם לכן. את הלידה של רחל היה קטן מדי כדי לזכור, ובכל זאת, נראה היה לו שהתנהגותו של אביו אינה תואמת את המעמד. תחושת בטן אמרה לו שמשהו לא תקין. עדיף שאבא יקרא לי כשהכול ייגמר, חשב, למרות שכל נים בגופו התהווה לרוץ אל אמו ולבדוק את מצבה. לבסוף נרדם על הרצפה, שעון על דלת העץ החומה.

כשהתעורר היה הבית שקט. השמש עמדה גבוה בשמיים ולרגע לא הבין היכן הוא נמצא. הוא ניער את קורי השינה מעיניו והתקשה להבין מדוע לא העירו אותו לבית הספר. רחל הייתה שכובה עדיין במיטה, ישנה שנת ישרים. רק קרקורי התרנגולות בחוץ הזכירו לו שיש עוד הרבה מה לעשות לפני שיעבור לאסוף את יצחק בדרכו לבית הספר.

הוא פתח את הדלת חרישית ויצא אל המסדרון. דלת חדרם של הוריו הייתה סגורה, לכן החליט לבדוק קודם במטבח. הוא מצא שם את אביו, ישוב ליד השולחן, משעין את ראשו על שתי ידיו. לידו עמדה עריסה מעץ ובתוכה שכב תינוק ישן.

"אבא," אמר בשקט. גרשון הרים את ראשו והביט בבנו. עיניו היו אדומות מבכי ומחוסר שינה.

"מזל טוב," אמר, "נולדה לך אחות."

"אמא ישנה?" שאל אשר בלי להעיף מבט בתינוקת. לנוכח השאלה בלע גרשון את רוקו ונראה כי המילים נשארו תקועות בגרונו.

"אני מצטער," אמר לבסוף בלחש. "אמא לא שרדה את הלידה. היא עם המלאכים עכשיו."

אשר הרגיש את החדר סובב סביבו. מילותיו של אביו כאילו נאמרו בהילוך איטי, כמו בהצגה שעשו פעם בבית הספר. הוא התיישב על הרצפה בכבדות, לא מצליח לשאת את משקל גופו לנוכח הבשורה.

"אני רוצה לראות אותה," החל לבכות, "איפה היא?"

גרשון, שלא הורגל לראות את בנו בוכה או להתמודד עם סיטואציות רגשיות באופן כללי, הסתכל על אשר בחוסר אונים ושתק. לבסוף הצליח להוציא מפיו משפטים בודדים שכללו בעיקר אינפורמציה על העתיד לבוא, ולא את הנחמה שאשר כל כך נזקק לה.

"אמא עדיין במיטה, עוד מעט תוכל להיכנס להיפרד ממנה. בצהריים יגיע הקברן ונצא להלוויה, אחר כך נשב כאן שבעה. תפסיק לבכות, אני צריך אותך חזק עכשיו, אתה צריך לטפל ברחל."

רחל... הצטמרר אשר מעצם המחשבה, איך אני אספר לרחל... הוא קם מהרצפה וניגב את דמעותיו.

"אני הולך לטפל בתרנגולות ובפרה," אמר ויצא במהירות מהמטבח.

את ימי השבעה כמעט ולא זכר. הם עברו כבליל של שעות רצופות בהן השכנים נכנסו ויצאו מהבית. הנשים למשפחות צילוביץ', לייבוביץ' וזילברמן ערכו תורות בטיפול בתינוקת ובבישול עבור המתפללים. הגברים היו עסוקים בתפילות ובמניין מתחלף לאורך כל שעות היום. הילדים העסיקו אחד את השני, ונראה כי רחל הייתה עסוקה במשחק עם חברותיה שהקיפו אותה רוב שעות היום, כך שלא התפנתה להפנים שאמה לא תחזור.

רב הקהילה חידד בפני הנוכחים את מנהגי האבלות, אך נראה כי הדבר לא היה נחוץ. אנשים התגייסו לעזור בלי שנדרש הדבר להיות כתוב בספר חוקים כלשהו.

התינוקת הקטנה שנקראה על שם אמה המנוחה, הועברה כחבילה בין השכנות על מנת לשחרר את גרשון מעול הטיפול שהיה זר לו גם כך. אשר הצטרף לסבב המטפלים והיה אחראי להאכיל אותה בשעות אחר הצהריים. מכיוון שבדיוק בתקופה זו לא נמצאה בעיר מינקת, נאלצה המסכנה למצוץ חיתול שנטבל במי סוכר. אשר הודה לבורא עולם על היותה תינוקת נוחה, כאילו הבינה את נסיבות לידתה וסחבה על כתפיה רגשות אשמה על שהובילה למות אמה. לכן הסתפקה במועט, לא ביקשה הרבה מעבר לחיתול הרווי בסוכר, וסיגלה לעצמה מגיל צעיר בכי חרישי על מנת לא להטריד את הסובבים אותה. הענווה וההסתפקות במועט עד סגפנות כמעט, ילוו אותה בהמשך לאורך כל חייה.

הימים עברו, וניכר היה כי גרשון אינו ערוך למצב החדש שנוצר, לא מבחינה פיזית ולא מבחינה נפשית. חלוקת התפקידים הברורה בינו ובין אשתו לא הכשירו אותו להתמודד עם שני ילדים, ובוודאי שלא עם תינוקת בת יומה.

השכנות הנאמנות שהופקדו על תחזוקת הבית, נשותיהם של אחיו של גרשון שהופקדו על הטיפול בתינוקת וכל הקהילה היהודית שהקיפה אותם באהבה, החלו להפגין סימני עייפות. ברור היה לכולם כי המשפחה אינה יכולה לתפקד ללא אישה לאורך זמן.

היו אלו ימי סוף מלחמת העולם הראשונה. ארגוני הצדקה הרבים שפעלו בקהילה והופקדו על השגת מוצרי מזון בסיסיים נתקלו בקושי הולך וגובר להשיגם. ארוחות חמות שנשלחו מבית התמחוי המקומי הלכו והתמעטו, מה שחידד עוד יותר את הדחיפות בחזרתו של גרשון לעבודה סדירה.

אשר לקח על עצמו להיות לרחל לאח ולאם. היא הייתה הולכת אחריו כמו אפרוח המתהלך אחרי ברווזה, צמודה לבובת הסמרטוטים שלה, גם כשיצא לרגע לשחרר את צרכיו בשירותי הכריעה המותקנים בחצר.

באחד הערבים נשמעה לפתע דפיקה בדלת, בדיוק כשלאה, אשתו של אחיו הבכור של גרשון, הצליחה להשכיב את סוניה הקטנה לישון. לאה פתחה את הדלת וקירבה את האצבע המורה לפיה, מהסה את האורחת הבלתי צפויה.

"ערב טוב," לחשה האישה הזקנה שעמדה בפתח, "אוכל להחליף עם גרשון מספר מילים?"

למראה האורחת חייכה לאה חיוך רחב והזמינה אותה להיכנס.

"בוודאי, בוודאי, היכנסי, אני אשאיר אתכם לבד. לילה טוב, גרשון, אגיע בבוקר להאכיל את סוניה," אמרה לאה וסגרה את הדלת מאחוריה.

"ערב טוב, גרשון, נוכל לדבר?" גרשון הרים את עיניו מדפי הגמרא, הוריד את משקפיו והניחם על הספר הפתוח.

"בוודאי, איפה הנימוסים שלי? בואי, היכנסי. אפשר להציע לך כוס תה?"

פייגע או פייגעל'ה (ציפור קטנה ביידיש) כפי שכינו אותה כולם בגלל יכולתה המופלאה "לעוף" ולהשיג מידע על כלות יהודיות שהגיעו לפרקן גם בקהילות יהודיות מרוחקות, הייתה השדכנית של רזקנה. אישה גדולת ממדים בשנות השישים לחייה, ששערה המאפיר היה קלוע תמיד בצמה ארוכה שלופפה מעל מצחה כקשת, ומעליה נקשרה לרוב מטפחת אדומה עם עטורי פרחים לבנים. פייגעל'ה הזיזה את כיסא העץ שעמד ליד גרשון והתיישבה בכבדות, חושפת זוג רגליים נפוחות שהוסתרו בגרביון צמר מתחת לשמלתה החומה.

גרשון קם להתקין את קומקום המים על הכיריים, מתקשה עדיין לנווט במטבח בין המחבתות והסירים המועטים שהיו תלויים מעליו. כשהצליח לבסוף למצוא את קופסת חליטת התה, הוריד מהמדף שתי כוסות עשויות אמייל ומילא אותן בתערובת הירוקה.

"סוכר?" שאל.

"קובייה אחת, תודה." ענתה בלחש.

הם ישבו ליד השולחן, לוגמים מהתה המהביל בשתיקה. מטרת הפגישה הייתה ברורה לשניהם.

"גרשון," פתחה פייגע לבסוף, "אתה יודע כמה אהבתי את סוניה, היא הייתה כבת בשבילי, אבל הילדים זקוקים לאמא וסוניה הקטנה צריכה דמות קבועה בחייה שתגדל אותה. חקרתי קצת ומצאתי אישה מדהימה. צעירה ממך במעט, אך מוכנה להיכנס למשפחה הזאת למרות החבילה שאתה סוחב."

גרשון שתק. המחשבה שיחלוק את יצועו עם אישה אחרת העבירה צמרמורת בכל חלקי גופו, אולם הוא ידע שפייגע צודקת. הוא לא יוכל להמשיך כך לאורך זמן. אביו, זכרונו לברכה, לימד אותו שרגשות הם בונוס. גבר צריך לעשות עבור משפחתו מה שנדרש לעשות.

"בסדר," לחש, "אני מוכן לפגוש אותה."

"מצוין," פייגע לא הסתירה את ההתלהבות בקולה ולגמה לגימה ארוכה ורועשת מכוס התה.

"היא אמורה להגיע עוד שבוע מלוּדזָ'ה. היא תתאכסן אצלנו כשבועיים, זה ייתן לכם זמן להכיר."

*המשך הפרק בספר המלא*