תחת שמי כרתים

תמליל
 

"זוכרים את יוון בתקופת המלחמה". תמליל של ריאיון מחקרי שנערך על ידי מ' מידלטון (מ"מ) עם מרואיין מספר שבע־עשרה (17#), בבית השידור הבריטי, 4 ביוני 1974

 

מ"מ: הכרת היטב את יוון לפני הכיבוש?

17#: כן.

מ"מ: את חאניה...?

17#: במיוחד את חאניה.

מ"מ: אני מניחה שהעיר השתנתה מאוד בעקבות הפלישה.

17#: כל האי השתנה.

מ"מ: אני מבינה שהעיר ספגה הפצצות כבדות...

17#: זה היה הרבה מעבר לכך.

מ"מ: למה הכוונה?

17#: [מוזג כוס מים] החופש נעלם. הביטחון נעלם. כרתים נותק כמעט מהכול. [שותה מהמים] את חייבת להבין איך זה היה.

מ"מ: אולי תוכל לעזור לי.

17#: הוא הפך לעולם נפרד. כולנו היינו שם, וזהו זה. מבודדים נורא. החיים בחוץ היו [מחפש את המילה] תיאורטיים.

מ"מ: תיאורטיים?

17#: לא אמיתיים. מושהים. למשך התקופה. שום חוקים רגילים לא יושמו. לפחות... היה אפשר לשכוח מהם.

מ"מ: וחזרת לשם מאז?

17#: לא.

מ"מ: יש כאלה שיחשבו שזה מוזר שהחלטת לדבר על זה עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים.

17#: אני בטוח שיש כאלה.

מ"מ: ומה היית אומר להם?

17#: שהם צודקים לגמרי.

מ"מ: אתה יכול להסביר למה אתה עושה את זה?

17#: [שתיקה ארוכה]

מ"מ: מפגש?

17#: [נאנח. מנענע בראשו]

מ"מ: זיכרון חדש, אולי...?

17#: לא. לא. תמיד זכרתי הכול.

מ"מ: אז מה...?

17#: אני... חליתי לאחרונה.

מ"מ: אני מצטערת.

17#: כן. [אנחה עמוקה] כשיודעים שהחיים מתקרבים לסופם... רואים אותם באור אחר. [מפסיק לרגע] אם יום הדין באמת קיים, אז שלי קרוב להחריד.

מ"מ: ואיך אתה חושב שילך לך?

17#: גרוע.

מ"מ: אתה מרגיש אשם?

17#: כן. כן, אני מרגיש אשם.

מ"מ: אבל על מה בדיוק?

17#: על כל כך הרבה. [משתעל] על כל יום ויום.

 

 

לפני המלחמה

1

כרתים, יוני 1936
 

אֶלֶני ישבה לצד סבא שלה בקדילק האהובה עליו, אשר שאגה לאורך כביש החוף המאובק מנמל חאניה, והרגישה כמו תמיד בתחילתו של קיץ. היא היתה דביקה מזיעה מתחת לבגדי המסע שלה — החצאית, החולצה והז'קט שהתאימו מאוד בפורטסמוּת, אבל ביוון היו עבים מדי, משעממים מדי; אפורים עם שארית של צינה אנגלית — היא לא חשבה לרגע שהקיץ הזה עשוי להיות שונה. למה שתחשוב כך? זה היה הביקור התשעה־עשר שלה. היא היתה בטוחה לחלוטין במה שממתין לה באי.

הכביש נעשה שקט יותר ככל שפָּאפּוּ יוֹרגוֹס, הסבא שלה, התרחק מן המרכז ההומה. לא היו עוד מכוניות במעבר ההררי המתפתל, רק פה ושם איכר וחמור עמוס, עִזים שרעו בחום הזהוב, היבש. יורגוס עקף את כולם, במהירות שאביה הבריטי של אלני היה מתאר כחסרת זהירות אילו היה שם, אבל היא בקושי הבחינה בה. היא הטתה את ראשה לאחור וחשה ברוח העדינה בעיניה העייפות, ובשמש הגוועת כמו פיסת בד נעימה על פניה. היא לא שמה לב לכך שגלגלי הקדילק גירדו את שולי הצוק והתענגה בהקלה על כך שהאודיסיאה שלה ברחבי אירופה הגיעה אל קִצה לאחר שלושה ימים בדרכים.

היא נסעה לבדה. אביה, טימותי — קֶפטן בצי המלכותי — שגם הוא יצא אל הים לתקופת הקיץ — לא היה מאושר מכך. הוא רצה שהיא תיקח איתה את בת הלוויה הקבועה שלה: מורה בגמלאות בשם מיס פינץ'. אבל שבוע בלבד קודם לנסיעתה שברה מיס פינץ' את רגלה — כששיחקה קרוקט, לא פחות ולא יותר — ולא הותירה לטימותי שהות לגייס ממלאת מקום, כך שלא היתה לו ברירה אלא להיכנע להבטחותיה של אלני שהיא יכולה לעשות את המסע לבד. וכך עשתה. בשמחה. עד כמה שריחמה על מיס פינץ' (למען האמת, מיס פינץ' המסכנה) היא חשה הקלה גדולה על כך שאינה צריכה לבלות שעות על גבי שעות בהנהונים למעשיות שלה על כל מיני אחיינים ואחייניות, והמון ארנבים; וגם שחרור טהור על כך שביכולתה להחליט בעצמה מתי לשתות, או לקרוא, או פשוט להביט בשקט מחלון הקרון.

ועכשיו היא היתה כאן.

כאן.

היא הטתה את ראשה והביטה על הים שמתחתיה; אריג מנצנץ בגוונים ורודים של בין ערביים שנחצה לשניים בתלמי המעבורת שהביאה אותה מאתונה. היא הביטה בעצלתיים במעבורת המעלה קיטור ומתרחקת לעבר האופק ותהתה מי נמצאים עליה עכשיו, איזה חיים יש להם, בעוד יורגוס לא מפסיק לדבר, וקולו המחוספס גובר על רעש המנוע בזמן שחקר אותה על המעבר שלה בצרפת, באיטליה של מוסוליני. הוא דיבר יוונית במהירות, ללא כל התחשבות בחודשים שחלפו מאז שהיא השתמשה בשפה הזאת בפעם האחרונה, והפגין סובלנות מזערית כלפי העובדה שזאת לא שפת אמה.

"הרכבות יצאו בזמן?"

"הן היו בסדר," היא אמרה; אוֹלַקָאלָה.

"לא עמוסות?"

"לא."

"לא היו לך בעיות באיטליה? עם החולצות השחורות..."

"בקושי ראיתי כאלה," היא אמרה. "רק בגבול." אף פעם לא היה לה נוח כשהמסמכים שלה נבדקו בידי החיילים המטרידים, אבל היא שרדה את החוויה הקשה פעמים רבות קודם. אחרי הכול, הפשיסטים ניהלו את איטליה מאז שהיא היתה ילדה. היא כבר ידעה לשמור על הבעה אטומה כשהגברים בחנו אותה, אחר כך את המסמכים שלה, ואז שוב אותה. היא הסיחה את דעתה בהתבוננות בכרזות שעל קירות התחנה. "מוסוליני אף פעם לא מזדקן בתמונות," היא התבדחה. "כנראה הוא מגלח את הראש כדי שאף אחד לא ידע שהשיער שלו מאפיר."

"אני לא רוצה לבזבז חמצן בדיבורים עליו," אמר יורגוס.

"אתה התחלת..."

"ועכשיו אני מסיים." הוא העביר הילוך. "היה לך מספיק אוכל?"

"המון."

"באמת?"

"כן." היא חייכה. "באמת."

הוא רטן באי־אמון.

היא המשיכה לחייך ולא ניסתה לשכנע אותו.

הוא היה משוכנע שהיא אוכלת כמו שצריך רק כשהיא בכרתים. התזונה שלה היתה אובססיה שלו. הוא התכוון להאכיל אותה מעכשיו עד ספטמבר, ולא יהיה מרוצה לפני שהיא תוסיף למשקלה לפחות שישה קילו, שיחזיקו אותה במשך החורף הבריטי. היא הצליחה לשאת את כל זה, ובקלות יוצאת דופן, אבל כלל לא היתה מרוצה מכך, בניגוד אליו.

"למה?" יורגוס התריס כנגדה תמיד. "את רוצה להיות כמו אחת מהדוגמניות האלה מהמגזינים?"

לא היתה לה כל התנגדות לכך.

הוא חימש אותה תמיד בפירות וירקות לקחת לאנגליה, וסירב להסכים עם כך שאפשר להשיג שם מזון שצבעו אינו חום. היא לקחה את התיבה הכבדה, אף על פי שהיה קשה לשאת אותה, ובאופן בלתי־נמנע הפירות נפגעו תמיד, והיא באמת לא היתה צריכה את זה, אבל היא שנאה לסרב לו, בכל דבר. הוא האמין בכל לבו שהתזונה הבריטית הרגה את אמה, והתייסר על כך — כאילו שיותר עגבניות וזיתים ותרד היו יכולים להציל אותה מהשפעת הספרדית.

ייתכן שהם היו מצילים.

"הגענו," הוא אמר ללא צורך כשהם הגיעו לעיקול שאֶלני המתינה לו ופנו אל שביל האבנים ופרחי הבר התלול שהוביל אל הווילה.

היא הצמידה את כפות רגליה אל רצפת המכונית, ובלמה את עצמה מלעוף קדימה בנסיעה המהירה, וחשה בגל של שמחה כשהבית העטוף בבוגנוויליה נראה לעין.

הוא לא השתנה.

הוא אף פעם לא משתנה.

היא נעצה בו מבט, גומעת את אי־השתנותו המושלמת.

באנגליה לא היה מקום מסוים שיכלה להגיד שבו היא גדלה. היא עברה עם אביה פעמים רבות בסביבות גוֹספּוֹרט, פרוור של פורטסמות, מגורי הצבא שלהם שודרגו עם כל עלייה בדרגה (בית שימוש בתוך הבית, מים חמים; דברים כאלה). כשמלאו לה אחת־עשרה טימותי שהה תקופות ארוכות באפריקה, ומעונות של פנימייה הצטרפו לסבב חדרי השינה שלה. כשהיתה בת חמש־עשרה הוא קיבל תפקיד משרדי בפורטסמות וזימן אותה לחזור הביתה כדי לסיים את הלימודים שם. היא סיימה את בית הספר לא מזמן. היא לא ידעה מה הדבר הבא שיקרה, רק שאבא שלה ציפה ממנה לחכות בביתם החדש — בית מודרני פרטי עם חניה וגינה — כשישוב מסיור הקיץ שלו בים הלובי. ("אני מרגיש... מעין חור, בלעדייך," היו דברי הפרידה שלו על הרציף, שאותם נשא מבלי לגעת בה ומבלי לפגוש את מבטה. תשמרי על עצמך. אני מתגעגע אלייך יקירה. בדרכי.)

הווילה הזאת היתה המקום הקבוע בחייה. היא ניצבה על בליטת קרקע בין חאניה לסוּדָה, השקיפה על הים, וכמו מקומות רבים בכרתים היתה בנויה בסגנון של הוונציאנים שישבו באי לפני פלישת הטורקים במאה השבע־עשרה. היא לא היתה מפוארת, ונזקקה לשיפוץ בחלקים שונים, אבל בעיני אלני, שהיתה משועממת מהמונוטוניות המעשית של גוספורט, הפגמים שלה רק הוסיפו ליופייה. קירות הטרקוטה שהזמן סדק ומאות שנים של חום ורוחות חבטו בהם, היו חיוורים כמו תוכו של אפרסק; התריסים היו כחולים כשמים מעוננים. בלילה הם חרקו מהרוח שבאה מהחוף, והיא שכבה והקשיבה להם, נרגעת מהמחשבה שאמא שלה עשתה פעם את אותו הדבר.

"והיא מתבוננת," אמר יורגוס כמו תמיד, בעודו מאט עד לעצירה מול דלת הכניסה. הוא כיבה את המנוע והציף אותם בשקט שהופר רק בידי שירת הציקדות וליחוך הגלים את החוף למטה. "מאושרת, כי את כאן."

אלני חייכה.

היא יצאה לאט מהמכונית ושאפה עמוק את שכבות הניחוח של הווילה: את ההדרים מעצי הלימון; את אבקני הבוגנוויליה; את התימין שגדל בכל מקום. היא עצמה עיניים, התמסרה להם, לריחות האלה שאליהם התגעגעה כל כך, יותר מדי.

היא לא חשבה על יורגוס שמתבונן בה ומהנהן בסיפוק לנוכח שביעות רצונה.

היא לא חשבה על שום דבר.

היא פשוט נשמה.

היתה זאת הנשימה האהובה עליה ביותר השנה.

הנשימה שבאמת פתחה בשבילה את הקיץ.

הנשימה שבישרה כי עולמה המונוכרומטי התחלף לגמרי לצבעוני, ובדידותה פינתה את מקומה לשייכות.

הנשימה שבישרה כי היא הגיעה הביתה — כל כמה שהיה בלתי־אפשרי מבחינתה להודות בכך בפני אביה.

***

כבר החשיך כשהיא יצאה לשחות באותו ערב, ועשתה את דרכה במורד המדרגות שוונציאני אשר מת מזמן חצב בצלע ההר. היא שמעה את יורגוס מקרקש במרפסת למעלה, מכין את הגריל לארוחת הערב שלהם; אור מנורת הנפט שלו זלג אל החשיכה, הצטרף לזוהר הירח ועזר להאיר את דרכה הסלעית מטה. היא לבשה את בגד הים מתחת לחלוק שלה והחזיקה מגבת תחת זרועה. בגד הים היה חדש והגומי שבבד היה נוקשה והצמיד אותו אל גופה באופן שגרם לה להיות מודעת למידת היותה חשופה. היא קנתה אותו לכבוד הקיץ בחנות הכולבו לֶנדפּורט דרֵפֶּרי שברחוב קומֶרשייאל בפורטסמות, בכסף שחסכה מעבודתה בסופי־שבוע כפקידת קבלה במלון קווינ'ס.

"אל תבזבזי אותו עכשיו," הורה לה הבוס שלה, מר הודג'סון כשנתן לה את תלוש המשכורת האחרון.

היא תהתה אם גם לגברים שבין העובדים הוא נתן הוראות כאלה.

על כל פנים, בגד הים הכחול־כהה היה בעל מחשוף עמוק ומפתח גבוה בירכיים, והיא אהבה אותו. הוא היה הדבר הזוהר ביותר שהיה לה אי־פעם. לא היה לה מושג מה פאפו יגיד כשיראה אותו, או את המכנסיים הקצרים שקנתה מתוך דחף, גם אותם בלנדפורט.

אל תלבשי אותם כשרואים אותך, כך בוודאי יגיב.

היא פרקה את המזוודה לאט, פרשה את שמלות הקיץ הישנות יותר, הפחות שנויות במחלוקת, ותלתה אותן בארון הנושן. אחר כך נעצרה ליד המכתבה — מתוך הרגל, געגועים ישנים — ונעצה עיניים בתצלום שניצב שם: שלה ושל אמה, היחיד שקיים. הוא צולם בסטודיו בפורטסמות כשהיא היתה בת כמה חודשים בלבד, ואמא שלה לא מבוגרת בהרבה מגילה עכשיו; רק בת עשרים. אמה לבשה מעיל חורפי, והחזיקה את אלני עטופה בשמיכה. אלני עטפה באגרופה את האצבע המורה של אמה; חזק, בביטחון. היא הכירה אז את אמא שלה. פעם היא הכירה אותה.

הן דמו זו לזו, אפילו אלני ראתה זאת. פרט לשיער הבהיר שהיא ירשה מאביה, אמא שלה נתנה לה הכול: עור שחום, פנים אובליות; קימורים. יורגוס אמר שהיו להן גם אותם גינונים. "היא היתה טומנת את הפנים בידיים כשהיא צחקה ומשחקת בידה בתנוך שלה כשניסתה להתעלם מהגערות שלי."

האם אביה של אלני הבחין בדמיון ביניהן? אם כן, הרי שהוא מעולם לא דיבר על כך. והוא לא שמר תצלומים. הוא לא ייחס חשיבות לקישוטים או לזיכרונות. אלני הצטערה על כך, אבל אפילו תצלום רשמי מהחתונה לא כיבד את שולחנו המסודר.

היא רעדה. אוויר יוני התקרר מאז השקיעה, ועורה החשוף עקצץ מציפייה למגעו הנוזלי של הים. היא שמעה את הגלים מלחכים בעצלות את חלוקי האבן במפרץ שלמטה. ליוונים יש מילה מיוחד לקול הבעבוע שהם השמיעו. פליסווֹס. זה היה צליל יפהפה. הוא ראוי לשם משלו, חשבה אלני.

כשהמדרגות הסתיימו במפרץ פרטי קטן נעשה חשוך יותר, והיא נעלמה מטווח המנורה של פאפו. פרט למקום שבירת הגלים קרוב לחוף, הים היה רגוע; מראָה לכוכבים, לקרניו של הירח הלבן. היא המשיכה ללכת לעברו מבלי להסס, משכה בכתפיה וחלוקה נפל לקרקע. זאת היתה הדרך היחידה לשכנע את עצמה להיכנס בתקופה הזאת של השנה, בשעה כזאת בערב. בלי לעצור ולחשוב.

אלא שאז היא כן עצרה בבהלה בגלל התפצחות ענף מאחוריה. היא פנתה לאחור והביטה מעלה על צלע ההר המוצללת. בעל חיים, היא חשבה. עז, או כלב משוטט. היא חיכתה לראות אם הוא יחשוף את עצמו...

אבל לא, שום דבר.

"בסדר, אם ככה אתה מעדיף להתנהג," היא אמרה ביוונית, כדי שהוא יבין.

ובלי להוסיף ולהתמהמה היא רצה אל הים וצללה. נשימתה נעתקה כשהמים הקפואים ציננו את פניה, את גפיה היגעות, הרופסות. היא שחתה עמוק יותר והמשיכה הלאה, צללה שוב והגיעה לקרקעית החולית. וכשריאותיה איימו להתפוצץ עד שלא יכלה לשאת זאת יותר, עלתה לפני המים, משתנקת. היא נשכבה על גבה, צפה, כשהדופק הולם באוזניה, ועיניה נעוצות בכוכבים — בהירים בהרבה, הרחק מאורות העיר של פורטסמות, הרבה יותר קרובים — וחשבה על החופש שצפוי לה בחודשים הבאים. על המציאות הנפלאה שבה היא צפה על גבה בים האגאי, מביטה בכוכב הלכת נוגה, ולא מתכוננת לבחינות, או מנקה את הבית בגוספורט.

היא לא ידעה כמה זמן היא עשויה להמשיך להיסחף כך.

לא הרבה מאוד, כנראה. צינת הים תנער אותה במהרה מחלומה בהקיץ.

אבל הקריאה הגיעה קודם.

"אוטו," הקול הצטלצל, גבוה וצלול, מהחוף, "אוטו לינדֶר."

הקול הלא מוכר, השם הלא מוכר, עוררו את סקרנותה של אלני, והיא הזדקפה במהירות, חיפשה בחשיכה את בעלת הקול ומצאה אותה בקלות על שפת המים החשוכה. היא בלטה בשמלת הערב הלבנה שלבשה, ויצרה צללית דמוית רוח רפאים. השמלה היתה ארוכה, אלגנטית וגרמה ללובשת אותה להיראות מבוגרת יותר מכפי שנשמעה. היא נשמעה כמו ילדה. אלני בחנה אותה ותהתה מי היא ומה היא עושה על הסלעים שמתחת לווילה של ניקוֹס קַלַנטיס. אלני הביטה בווילה המוארת במצח קמוט. בעבר הבית של ניקוס היה תמיד ריק. הוא נעדר רוב הזמן לרגל עסקים כשהיא ביקרה. ("זה לא הפסד גדול," אמר יורגוס.)

יכול להיות שהוא כאן השנה?

או שהוא השכיר את הווילה לתיירים?

הבחורה הזאת בוודאי לא היתה יוונייה. אולי גרמנייה. בימים אלה שמעו את השפה הזאת יותר ויותר באנגליה; ביומני החדשות שהקרינו בקולנוע ראו את היטלר צורח וקהל משולהב מריע...

"אוטו." שוב השם הזה. ולאחריו משהו אחר. "ווֹ בּיסט דוּ?" גרמנית, ללא ספק. ויללני. "אֵסֶן איסט פֶרטיג."

ואז נשמע קול אחר: עמוק, גברי, וכה קרוב אל אלני, שהיא נבהלה נורא.

"אִיש קוֹמֶה."

אני בא?

אלני בקושי התייחסה לזה.

היא התרכזה בעוצמת הגילוי שהיא כלל לא היתה לבדה במים כפי שחשבה.

זאת, והתדהמה מכך שעיני הזר, אוטו, פגשו בעיניה כאשר היא הסתובבה אליו באופן אוטומטי, במרחק של לא יותר מעשרים תנועות חתירה.

עם יד על חזהּ המאיים להתפוצץ, היא נעצה בו מבט חודר.

הוא עשה את אותו הדבר, לרגע.

המום כמוה?

הוא לא נראה המום במיוחד.

החשיכה היתה כבדה מכדי שאלני תוכל לראותו באופן ברור — היא שרטטה בעיני רוחה התרשמות יותר מאשר תמונה: הסימטריה של פניו שהודגשה בצללים; העיניים שריתקו את עיניה — אבל זה הספיק לה כדי להיות בטוחה שהוא היה הרבה יותר מודע לנוכחותה מאשר היא לנוכחותו.

היא הרימה גבה בכעס.

האם הוא חייך?

היא היתה בטוחה למדי ששפתיו זזו בחיוך מתנצל.

לא היה לה זמן להחליט. הבחורה בלבן קראה לו שוב — "אוטו, וו ביסט דו?" — והוא העיף מבט חטוף לעבר אלני ואיחל לה, "גוּטֶה נאכט," לילה טוב, ואז הוא פשוט התרחק וחתר במים לעבר החוף.

אלני עקבה אחריו במבטה, המומה מכדי לזוז.

הוא שחה מהר. תנועות החתירה הבוטחות שלו היו ללא רבב ובקושי נשמעו. עתה היא הבינה, פחות או יותר, למה לא הבחינה בו קודם.

אבל כמה זמן הוא היה מודע לנוכחותה?

היא הפכה בשאלה הבלתי־פתירה בראשה והמשיכה לעקוב אחריו עד שהוא הגיע לסלעים וטיפס אל מחוץ למים. גבו היה רחב, שרירי, תנועותיו קלילות ואתלטיות. הבחורה השליכה אליו מגבת, והוא תפס אותה. מן הסתם הוא התבדח, מפני שהאישה צחקקה בקול פעמונים ודנדוניו פילחו את הלילה. לשמע הצליל, הקִרבה ביניהם, חשה אלני צביטה מוזרה. ריקנות שחשים אלה שמסתכלים על המתרחש מהצד.בשקט שבא אחר כך היא שִחזרה את החיוך של אוטו — עתה היתה בטוחה שזה מה שראתה — מצאה עצמה מייחלת לדעת מה הוא אמר זה עתה.

אבל הרבה יותר מזה, היא באמת התחילה לקפוא.

בנשיפה של נחישות היא הכריחה את גופה הקר לחזור לתנועה. היא שחתה כמו אוטו, בלי להביט בו שוב, כך שלא ידעה אם הוא מחזיר לה מבט או לא. עד שהבינה כמה היא רוצה לדעת, כבר היה מאוחר מדי; היא הגיעה אל החוף ודשדשה במים הרדודים, והמפרץ הסלעי של ניקו נסתר עתה מעיניה.

היא הביטה לשם, וסקרנותה לגבי אוטו והבחורה גברה.

בשיניים נוקשות, ובמחשבה שתוכל לשאול את פאפו עליהם, היא הושיטה יד אל המגבת והחלוק שלה, התעטפה בהם ויצאה בריצה לעבר הווילה.

בדרך למעלה היא לא שמעה עוד רעשים, אף לא רשרושים. רק כאשר נתקלה בחתול קטן, מכורבל בקצה המדרגות, היא נזכרה בענף הנשבר שעצר אותה קודם.

"זה היית אתה?" היא שאלה את בעל החיים הזעיר, חפנה והרימה אותו. הוא יילל באומללות. רגלו האחורית היתה דביקה מדם. "מי עשה את זה?"

עוד יללה.

היא ערסלה אותו בחיקה ונשאה אותו אל אלומת האור שהטילה המנורה של פאפו.

"אל תביאי לכאן את החיה הזאת," הוא קרא אליה מהמרפסת, שהיתה עכשיו אפופת עשן.

"הוא פצוע."

"ככה זה בחיים."

"פאפו, אתה רופא..."

"של בני אדם."

"רק תעיף עליו מבט."

"וגם על כל החתולים אחרים על האי?"

"בבקשה. בזמן שאחליף לבגדים. אני אעשה את זה בזריזות."

וכך עשתה.

עד מהרה היא שבה אל המרפסת, רחוצה, חמימה ולבושה בכתונת לילה, וישבה לאכול עם פאפו מתחת לכוכבי השמים. בזמן שהחתול, נקי מדם, גרגר לרגליהם. ("איך נקרא לו?" היא שאלה. "כלום," אמר יורגוס. "זה שם לא כל כך טוב," ציינה.) היא הזכירה את הגרמנים שראתה ליד הווילה של ניקוס. לאכזבתה התברר לה שיורגוס יודע רק מעט על אודותיהם, רק שהם בוודאי חלק מהמשפחה שהגיעה הבוקר בטיסה מברלין לשהות בווילה למשך הקיץ. משפחת לינדֶר.

"חברים של מר קַלַנטיס?" היא שאלה.

"בואי נקווה שהם טובים ממנו," הוא אמר וכיווץ את גבותיו במורת רוח כשראה אותה משליכה עצמות דגים לחתלתול.

היא התעלמה מעניין העצמות אבל הניחה לנושא משפחת לינדר וניקוס קלנטיס, בידיעה שהזכרת שמו של השכן היא כשלעצמה גורמת לסבהּ עוגמת נפש. השניים היו מסוכסכים מאז ומעולם: ויכוח על קרקעות שנמשך זה דורות. האי כולו היה נגוע בסכסוכים משפחתיים כאלה. לפי הסיפורים שאלני שמעה, סבתא שלה היתה ביחסים טובים עם ניקוס עד שמתה בטרם עת והשאירה אחריה את בתה התינוקת, ממש כמו אמה של אלני בתורה (תכונה משפחתית מטרידה). אלא שאפילו היא לא הצליחה לאחות את הקרע שנוצר בין השניים, ואלנה חשדה שהידידות בין סבתה לבינו רק החריפה אותו. היה מקרה נוסף שאמא שלה היתה מעורבת בו, בתקופת המלחמה הגדולה, כשניקוס התרגז עליה — אלני לא ידעה למה ("את חושבת שאיש כמוהו צריך סיבה," אמר יורגוס, כשלחצה עליו), רק שזה היה דבר שיורגוס לא היה יכול לסלוח עליו, ושנא להיזכר בו.

אלני לא רצתה לצער אותו והפסיקה לחקור בדבר.

היא המשיכה בשיחה בעודה משליכה אל החתלתול פיסות דגים נוספות, ושיפרה את מצב רוחו כשהזכירה את חרושת השמועות על הרומן של המלך אדוארד עם הגרושה האמריקאית ווֹליס סימפסון, ובכך העניקה לו — אדם לא מלוכני אך מוסרני בכל רמ"ח איבריו — את כל המרחב שנזקק לו כדי לשחרר קיטור בקשר לערכים וחובה וחשיבותה של צניעות. (הוא באמת ישנא את המכנסיים הקצרים שלי, היא חשבה.) בעודו מדבר — קופץ מאדוארד לכינונה מחדש של המונרכיה היוונית, זועם על תמיכתם בעוד דיקטטור אירופאי בפוטנציה, גנרל יוֹאָניס מֶטַאקסָס באתונה, ומשם לחדשות הטובות שדימיטרי, בעל בית הקפה במפרץ שאלני עבדה אצלו כמלצרית בקיץ הקודם, עבר אצלם והציע לה שוב עבודה — היא עשתה כל מאמץ לעקוב אחריו, ניסתה לא לצחקק לנוכח מחוות ידיו, ושכחה לגמרי מהמפגש הימי שלה.

אבל מאוחר יותר, כשנפלה על המזרן שלה לאורה של מנורת נפט מהבהבת על שידת הלילה והחתלתול מכורבל על כרית ליד הדלת, היא שבה ונזכרה בפניו של אוטו בחשיכה. בחום שבקולו. גוּטֶה נאכט. היא בהתה בתקרה המתקלפת, הקשיבה לתריסים החורקים, וחשבה לא על אמה, אלא עליו בווילה הסמוכה, ותהתה מה טיב הקשר בינו לבין הבחורה בלבן.

היא אחותו?

החברה שלו?

או ארוסתו?

איכשהו, היא העדיפה לחשוב עליה כעל אחותו.

היא פלטה צחוק קצר על עצמה, ועל שזה אכפת לה.

לבסוף התהפכה על צדה, כיבתה את המנורה ותהתה כמה זמן יעבור עד שתראה אותו שוב.