מארז מסתורין בעיירה

פרק 1

נטלתי את הכדורים בידיים רועדות. שתי מנות של ארבעה כדורים, שהיה עליי ליטול בהפרש של ארבע שעות זה מזה.

שמונה שעות והסיוט הזה יהיה מאחוריי. הסיוט הזה שהגיע בהפתעה גמורה, כמו סטירת לחי מצלצלת.

אני נזכרת ביום ההוא לעיתים קרובות וחושבת שאם הדברים לא היו קורים כפי שקרו, חיי היו נראים לגמרי אחרת.

לא שיקרתי כשהבטחתי לעמוד לצידו "בטוב וברע". לא שיקרתי כשאמרתי לעצמי שאני שולטת במצב.

הייתי צריכה להיות אימא לשני נערים, צמודים בגיל, מתנדבת בוועד ההורים, שהדאגה הכי גדולה שלה בחיים היא לדאוג לכך שטבעת היהלום שמונה קראט שלה לא תיתפס בסוודר הקשמיר. אישה ייצוגית, מארחת אדיבה, עקרת בית מתפקדת בכל אחד מהבתים הרבים שלנו, שהיו פזורים ברחבי העולם.

היו יכולים להיות לי חיים קלים. בטוחים. פשוטים.

אבל אז החיים שלי השתנו.

לפני היום ששינה את הכול, חשבתי ברוב טיפשותי שהחיים שלי יציבים ושהכול בשליטתי. החיים שלי. אבל ההנחה שהחיים שלי היו שלי הייתה מוטעית מיסודה.

המציאות הוכיחה שהחיים שלנו אינם ברשותנו.

החיים שלנו הם אוסף של אירועים משמעותיים, שרובם אינם נתונים לשליטתנו, והם מתנהלים על ידי תגובות שרשרת שלנו לאירועים האלה. אנחנו נלחמים בידיעה הזאת, מתכחשים לה, מאלחשים אותה בעזרת סמים ואלכוהול, אבל בסופו של דבר אנחנו כמו קצה המטוטלת שנמשך לאחור באיטיות, מצפים ליום שבו נשתחרר אל גורלנו.

כך נראה היום שלי.

היום בו היקום שחרר אותי. תחילתו של מסע שהוביל אותי אל תהומות הגיהינום.

אני זוכרת את המודעות המוגזמת שהייתה לי בבוקר ההוא. את טיפת הזיעה הבודדה שזחלה במורד גבי, בעודי מתהלכת הלוך ושוב. את פעימות ליבי הקצובות, שהתאימו למוזיקת הג'אז האינסטרומנטלית המטופשת שבעלי דרש שתתנגן ברמקולים שלנו, בסוויטת הפנטהאוז באפר איסט סייד. בכל יום – כל יום – החל משש בבוקר. המטבח הסריח מריח של קפה ישן ושרוף, שהכנתי שעה קודם לכן, אבל עדיין לא הספקתי לשתות.

כפות ידיי היו קרות ודביקות כשפכרתי את אצבעותיי והבטתי מהחלון אל העיר, שהייתה עדיין חבויה בין הצללים, על אף שהשמש כבר זרחה.

"לקחת אותם?"

נבהלתי לשמע הקול העמוק מאחורי והסתובבתי.

ויליאם נכנס אל המטבח כשהוא מכניס את החולצה הכחולה המכופתרת שלו אל תוך מכנסי ה'טום פורד', שערו השחור רטוב מהמקלחת ומסורק בקפידה על הצד, כמו תמיד.

תיעוב בעבע בבטן המתהפכת שלי כשהבטתי בבעלי המושלם. בעוד ויליאם נהנה מהמקלחת, אני נלחמתי בהתקף חרדה, נצמדת לבקבוק הכדורים שבידי.

לא הצלחתי להוציא מילה, אז פשוט הנהנתי. זו הייתה התגובה המזויפת האחרונה בבית שהיה מבוסס כולו על שקרים.

"בסדר." השיב ויליאם להנהון שלי והמשיך להתעסק עם החולצה עד שהצליח לסדר אותה לשביעות רצונו. "הכול ייגמר בקרוב."

מצמצתי וקפאתי במקום. הכול ייגמר בקרוב. תגובתו חסרת הרגש לסבל שלי הייתה כמו נעיצת סכין בליבי.

ויליאם היה מרוצה מהחולצה שלו, והוא שב ופנה אליי. הוא חצה את המטבח בזרועות פתוחות. כשהתחבקנו, מרוחקים בפלג גופנו התחתון, גופי היה נוקשה כבובת עץ. ויליאם הדיף ריח של פירות אקזוטיים של מי קולון חדשים. תהיתי מי מהזונות שלו נתנה לו מתנה אחרי שבילה שעה בין רגליה.

זה היה ריח של פסיפלורה, ניחוח חזק, דוחה, עוקצני, יהיר. שנאתי את זה. שנאתי אותו על שהמשיך בשגרת יומו, בעוד שאני חוויתי את הייסורים הגרועים בחיים שלי. החיים שלנו. הם היו אמורים להיות החיים שלנו, לא רק שלי.

על אף שיצא מהמקלחת, הוא היה קר. או שאולי אנחנו היינו קרים.

ויליאם ליטף את שערי הסבוך על העורף ונשק למצחי מתוך הרגל. המגע הקצרצר היה כמו רעל על עורי. התרחקתי, נחנקת, מברכת על המרחק בינינו, שהיה עבורי כמו אוויר צח.

אחרי שמילא את חובתו כבעל ובדק מה שלומי, הסתובב ויליאם ועזב את החדר. הבטתי באדישות על החלל הריק שהותיר, עד שהוא חזר דקה אחר כך, לבוש בז'קט החליפה התואם ונראה כמו מיליון דולר. או עשרה מיליון, אם לוקחים בחשבון את חשבון הבנק שלו.

אני, לעומת זאת, עדיין לבשתי חולצת טי מקומטת ששימשה אותי בתור פיג'מה, ומעליה חלוק שהיה מונח ברישול על כתפיי. הייתי יחפה, אחרי שהעפתי את נעלי הבית כשהתחלתי להזיע.

שלא כמו ויליאם, שגרת היום הייתה הדבר האחרון שעניין אותי.

הוא חלף על פניי והביט בי במבט זהיר, כמו שמסתכלים על מטופל חדש במחלקה הפסיכיאטרית. אחר כך חטף את המפתחות שלו מהשולחן בכניסה.

לרגע בהינו זה בזה, ואז הוא שבר את השתיקה: "תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו."

הנהנתי וקיללתי את שטף הדמעות שנקוו בעיניי. עוד רגע מתוח עבר ופשוט הסתכלנו זה על זה – עוד רגע שבו העמדתי פנים שאני בסדר, לפני שבעלי נעלם מאחורי הדלת.

אחרי הכול, היה לו לאן ללכת.

פלטתי אוויר מריאותיי כששמעתי את נקישת המנעול מאחוריו. נשארתי לבד.

לבד.

קצב פעימות הלב שלי הואץ פי שלושה ותהיתי אם זו תגובה לכדורים – שסחררו אותי לרמה חדשה לגמרי של חרדה. נשמתי עמוק ושוב נשמתי ואז נשמתי פעם נוספת.

תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו.

זה מה שקיבלתי מבעלי לפני שהלך, וגם לאורך כל הבוקר. לא שיחת טלפון, לא הודעה. לא פרחים.

במבט לאחור, היום ההוא היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הנישואים שלנו.

היום ההוא היה היום היחיד שבו אני, העקשנית, העצמאית להחריד, גריי דלטון, הייתי צריכה את הבעל שלי. האם היה מוגזם מצידי לבקש את האהדה שלו, לרצות שינחם אותי? שידאג לי?

אבל לא ביקשתי ממנו שיישאר, שיהיה שם עבורי. ואולי זו הייתה הבעיה.

העניין הוא, שלא רציתי להגיד את המילים "אני צריכה אותך." רציתי שהבעל שלי יבין את זה בעצמו. שירצה להיות שם בשבילי, גם אם פירוש הדבר שיעמוד מהצד השני של דלת חדר האמבטיה. לא הייתי מבקשת ממנו להחזיק את ידי, לעזור לי בכל פרט ופרט, לבכות איתי. רק רציתי שיהיה שם מישהו.

אבל ויליאם לא עמד לצידי ביום ההוא.

היום האחרון.

נשמתי עוד נשימה עמוקה והזכרתי לעצמי – או שיותר ניסיתי לשכנע את עצמי – שאני טועה.

"אני יכולה להתמודד עם זה," לחשתי ובלעתי את הדמעות.

אני יכולה להשלים עם זה.

טוב לי יותר להיות לבד.

תמיד היה לי טוב לבד.

שבתי להתהלך והתרכזתי בבטן שלי – כל התכווצות, כל צביטה, הכאיבה פי אלף.

במשך כמה דקות חשבתי שאני עוברת התקף לב. מעולם לא הייתי כל כך מוצפת ברגשות כמו באותו יום.

האם זה קורה? הייתי קשובה וחרדה מכל תחושה בגופי.

חצי שעה חלפה באיטיות מייסרת והבנתי שזה לא עומד לקרות מייד, כמו שקיוויתי. הרופא אמר לי שיכולות לעבור עשרים וארבע שעות, ולפעמים יהיה צורך ליטול מנת תרופות נוספת.

הבנתי גם שאני לא יכולה לצעוד במטבח כל היום בציפייה מטורפת, אז התחלתי להעסיק את עצמי במטלות. שטפתי כלים, ניקיתי אבק, הכנסתי כביסה למכונה, ובין לבין בכיתי.

ויליאם שלח הודעה בסביבות הצהריים ושאל אם "זה כבר קרה."

לא.

למרבה האירוניה, ההתכווצויות והדימום התחילו חמש דקות אחר כך. רצתי לחדר האמבטיה בלב דופק והתיישבתי על האסלה. וחיכיתי.

כלום.

מבולבלת ומוטרדת הכרחתי את עצמי לקום ולצאת מהאמבטיה.

עוד כביסה, סידור ארונות. דמעות. המתנה.

אחרי ארבע שעות לקחתי עוד ארבעה כדורים. עוד עבודה, על אף שהייתי חייבת לעצור מדי פעם, כי התקפלתי מכאבים. כאבי תופת. תהיתי אם ככה מרגישים כשיולדים.

אחרי תשע שעות – יום שלם – נכנסתי אל חדר האמבטיה מתוך אינסטינקט. התיישבתי על מושב האסלה הקר ונעצתי מבט בדובון המרופט שהנחתי מולי על רצפת חדר האמבטיה, כדי שלא ארגיש לבד.

והתחלתי לבכות.

בהינו זה בזה, הדובון ואני, אני בעיניים מלאות פחד, והוא במבט יציב וחזק.

היה נדמה לי שהוא לוחש, את לא לבד.

כשזה התחיל לקרות בכיתי, אבל הקפדתי להמשיך להסתכל על הדובון. הוא היה מקור הכוח שלי באותו היום.

את לא לבד.

צרחתי מכאב, יבבות מתחננות כשהרגשתי את זה – הוא, או היא, אפילו לא ידעתי איך לקרוא לזה – מחליק ממני החוצה.

בדידות, חשוכה וכבדה, פלשה לנשמתי כמו וירוס, שלאט לאט כילה את רוחי. את האור שבי.

באותו יום הרגשתי פיזית שמתחולל בתוכי שינוי – היום בו הפלתי את התינוק בן החודשיים שמת בבטני שבועות קודם לכן. הרופא קרא לזה "הפלה נדחית".

אחרי שסילקתי את העובר מתחתית האסלה, עטפתי אותו בנייר טואלט והסתכלתי סביב כאחוזת תזזית על סוויטת הפנטהאוז, לא יודעת מה לעשות, איפה לשים אותו. מבטי נח על עציץ הלבנדר שהיה מונח ליד החלון בחדר השינה.

ויליאם שנא את הצמח הזה, ותמיד התלונן שכשהוא לא פורח הוא מזכיר לו גראס מכוער. אבל, וואו, כשהוא פרח, הוא היה מפואר. לבנדר ייצג רוגע ומרפא. משהו בצמח הזה משך אותי אליו.

באותו היום החלטתי שהוא מייצג עבורי את התינוק שלי.

בדמעות זולגות על פניי ודם נוזל על רגליי, קברתי אותה באדמה. איכשהו ידעתי שהתינוק שלי הוא תינוקת. קראתי לה ויולט.

ברגע הזה, הרגשתי איך חיי מקבלים תפנית ולעולם לא ישובו להיות כשהיו. המטוטלת שוחררה והתחלתי בנפילה חופשית.

נפלתי על הרצפה ומיררתי בבכי, כוחי נטש אותי. משכתי את רגליי אל החזה ועצמתי את העיניים.

עזור לי, התחננתי. אם אתה שם, בבקשה עזור לי.

אני צריכה אותך.

אני צריכה מישהו.

פקחתי את עיניי ומבעד לדמעות הבטתי על הדובון שעבר איתי את המסע. מצמצתי וקראתי את האותיות הקטנות שהיו רקומות על כף רגלו השמאלית. מעולם לא הבחנתי בהן לפני כן, אבל עכשיו יכולתי לקרוא את המילה "שלווה".

"שלווה," לחשתי בקול רפה וחסר חיים. עצמתי שוב את עיניי שדמעות הציפו אותן ומחשבותיי נדדו.

תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבדיל ביניהם.

אם אתה שם, עזור לי.

עזור לי. אני מקשיבה.

אני ממש זקוקה עכשיו לעזרה.

רוח קרירה נשבה מהחלון הפתוח וליטפה כמו בד משי את גופי הבוער.

נשמתי עמוק.

העונות התחלפו. יכולתי להרגיש את השינוי באוויר, בנשמה שלי.

כן, דברים השתנו.

רק שלא ידעתי שקודם עליי להגיע לשפל המדרגה.