על הכול 3 - להתגבר על הכול

פרולוג
אביתר

אני מתעורר בבית חולים, הגוף שלי צועק מכאבים ואני נתקף שיעול שמכאיב לי עוד יותר. בפעם האחרונה שהתעוררתי משי ישנה על הספה הקטנה מולי ותומר היה זרוק על הכיסא לידי. אחרי כל מה שעשיתי לכל אחד מהם הם עדיין היו כאן לצידי. לבקשתי, ד"ר כץ גירש אותם הביתה בכוח ואסר עליהם לחזור היום.

במאמץ רב אני מושיט יד אל הלחצן שמזעיק את האחיות, ונאנק בכאב. אין ספק, אבא ידע להכות טוב יותר מכולנו יחד, והשברים בגוף שלי הם הוכחה חיה לזה. הוא ידע בדיוק איפה להכות אדם, עד שהכאב יכניע אותו וההחלמה תהיה ממושכת ומלאת כאב.

ראיתי מה הוא עשה לשלום עמר כשגילה על הבגידה שלו. כולם חושבים שאבא שלח אנשים, אבל הוא פשוט שם מסכה על פניו ונתן לשלום לשלם עד יומו האחרון. הייתי שם לידו, צפיתי מהשורה הראשונה והקשבתי לו כשניסה ללמד אותי מה עושים לבוגדים. הוא הזהיר אותי שיבוא יום ואסי יבגוד בנו, שהוא לא באמת חבר שלנו ושאפילו התאום שלי יתקע לי סכין בגב אם זה יציל את התחת שלו. אמר וצדק.

"אביתר," האחות נכנסת לחדר ומתקרבת למיטתי. "קרה משהו?"

"אני צריך עוד מהחרא הזה שהזרקתם לי. אני מרגיש כל נקודה ונקודה בגוף."

"קיבלת מנה לפני פחות משעתיים. אתה לא אמור להרגיש כאב כזה חזק."

"אני מסביר לך שכואב לי!" אני מרים עליה את קולי ומתקפל בכאב. "תקראי לרופא. תגידו לו שיעשה משהו, רק שהכאב הזה יעבור!"

"אקרא לד"ר כץ."

"חכי רגע," אני עוצר אותה רגע לפני שהיא יוצאת. "אני צריך את הטלפון שלי. את יכולה בבקשה להביא לי אותו?"

"בטח. רק תעשה את זה קצר, אנחנו לא רוצים שתתאמץ יותר מדי." היא מנתקת אותו מהמטען, מניחה אותו בידי ויוצאת לחפש את הרופא שלי. אני מרים במאמץ רב את הטלפון אל מול פניי וביד רועדת מקליד את שמו של האדם ששונא אותי יותר מכולם, נמרוד קופמן.

"קדוש," הוא עונה לשיחה בקול שצורם באוזניי. "במה זכיתי שהנסיך של הקריות מתקשר אליי?"

"אני מסמס לך עכשיו כתובת של מרפאה פרטית. תגיע לכאן."

"נראה לי שאתה מתבלבל, קדוש. אני לא עובד אצלך."

"תקשיב לי טוב, פישנזון. אני נותן לך הזדמנות אחת ויחידה להכניס אותי לכלא לכמה שנים טובות. הרבה יותר ממה שישבתי כל החיים יחד. תגיע לכאן עם אזיקים, אני עומד להגשים לך את החלום הכי גדול שלך ולתת לך לעצור אותי."

"אתה צוחק עליי, נכון?"

"קדימה, פישי, אין לי את כל הזמן שבעולם. משי תכף תבוא לכאן ואני לא רוצה שהיא תראה את זה קורה."

"תסמס לי את הכתובת. אני מקווה בשבילך שזה שווה את המאמץ." הוא מנתק ואני שולח לו מיקום בזמן אמת. ד"ר כץ נכנס לחדר ובודק אותי שוב, אני ממשיך להתלונן על כאב והוא מנחה את האחות להזריק לי עוד מנה של משכך כאבים. כשאני כמעט עוצם את עיניי נמרוד נכנס לחדר, מלווה בשני שוטרים. העמידה שלו מלאת ביטחון עד שבא לי לירות לו כדור בראש.

"נו, ילד רע שלנו, אני מקשיב."

"שמעון קדוש מת. מלך הקריות קיבל כדור במרכז המוח והרוצח שלו שוכב מולך."

"סליחה?"

"שמעת אותי, יריתי באבא שלי והרגתי אותו. קדימה, תעצור אותי ובוא נסיים עם החרא הזה אחת ולתמיד." אני מושיט את ידיי לפנים, עיניי חצי עצומות.

"אתה הוזה, נכון?" הוא שואל המום.

"מה אתה עושה פה?" משי נכנסת לחדר. עיניי נעצמות מעצמן ואני בקושי מצליח לשמוע מה קורה סביבי. "איך הגעת לכאן?"

"הוא התקשר אליי. זה נכון? הוא רצח את שמעון? הוא רצח את אבא שלו?" כן, זה נכון. תעצור אותי ותוודא שאקבל את העונש הכי קשה. תוציאו אותי להורג, גם אם אין עונש כזה במדינת ישראל.

"תסתכל עליו, הוא הוזה!"

"משי, הוא רצח את שמעון?!"

"תסתלקו מכאן!" היא צורחת עליו. אני מנסה לפקוח עיניים ורואה אותה הודפת אותו בכוח. הקטנה שלי נלחמת בו, מרחיקה אותו ממני כמו לביאה. "הוא פצוע קשה! הזריקו לו מיליון ואחת תרופות ואתה בא לכאן ומנסה להאשים אותו בשטויות!"

"איפה שמעון קדוש? מה קורה פה?"

"אין לי מושג איפה הבן זונה הזה, אבל אם תמצא אותו, תמסור לו שאני מאחלת לו שיישרף בגיהינום!"

"זה קופמן." אני שומע את נמרוד ומנסה שוב לפקוח עיניים, אבל לא מצליח. "סעו לווילה של שמעון קדוש. תהפכו את כל הקריות מצידי, אבל תמצאו לי אותו, חי או מת." הוא מת. מי כמוני יודע.

"אני בדרך לווילה שלו. אם אתם מוצאים אותו, שלא תעזו לגעת בשום דבר. אני רוצה לאסוף ראיות מהזירה."

דלת החדר נטרקת וקול הבכי של משי נשמע בחדר.

"מה עשית, אביה? מה עשית?" היא מתקרבת אליי ומלטפת את פניי. "מה הוא עשה לך?" בכייה גובר. אני רוצה לענות לה, לבקש ממנה להפסיק לבכות, למחות את הדמעות, אבל חולשה שוטפת אותי ואני שוקע בשינה. רגע לפני שאני צולל לעולם של סיוטים, ומשחזר בחלומי את הסצנה שתלווה אותי כל החיים, אני שומע אותה לוחשת בבכי, "אסי, תגיע מהר. אביה הודה בפני נמרוד שהוא רצח את שמעון. נמרוד נסע לחפש גופה. אני מתחננת, תציל אותו, תוציא אותו מזה."

אני מצטער, פלפלת שלי, אבל הפעם גם אלוהים לא יציל אותי. לא מגיע לי שיצילו אותי אחרי מה שעשיתי. מגיע לי לסבול בכל נשימה ונשימה שלי, עד הנשימה האחרונה, והלוואי, פלפלת, שהיא תהיה בקרוב. הלוואי. בפעם הבאה שאתעורר הידיים שלי יהיו כבולות באזיקים למיטה. קופמן, הבן של זונה.

פרק 1
משי
בת שש עשרה

עוד יום לימודים מסתיים ואני ממהרת אל האטליז של אבא בעיר. בעוד פחות מחודש יחולו חגי תשרי וזאת התקופה הכי לחוצה שלו באטליז. בייחוד עכשיו, כשהוא פתח אטליז גדול יותר. אימא לא מסוג הנשים שתעמוד באטליז לצידו ותהרוס את המוניטין שלה כמנהלת בנק, אבל אני אוהבת להיות עם אבא וקשורה אליו יותר משלושת האחים שלי, בעיקר כי אני הבכורה והבת היחידה. אז בכל הזדמנות, בעיקר בתקופת החגים, אני מגיעה לעזור לו. אומנם אבא לא מרשה לי להתקרב לסכינים שלו, אבל אני והקופה הרושמת שלו חברות טובות כבר שנים.

"משי," אני שומעת את נמרוד קורא מאחוריי. "חכי רגע, לאן את ממהרת ככה?"

"מצטערת, הבטחתי לאבא שלי שאגיע לעזור לו."

"אני אקפיץ אותך."

"אין צורך, יש לי קו ישיר עד לשם. עשר דקות נסיעה."

"הרכב שלי מול השער, בואי." הוא מניח את ידו על שלי ומוביל לרכב שלו. נמרוד קופמן הוא הבן של החברים הכי טובים של ההורים שלי. יותר נכון, אימא שלו ואימא שלי חברות ילדות שלא נפרדות עד היום וחולמות שהילדים שלהם יתחתנו יום אחד. לא כל עוד זה תלוי בי. הוא ילד טוב, אבל ממש לא הטעם שלי. נמרוד שקט ומופנם, ילד של אבא שחולם להיות שוטר כמו אבא שלו. ואני, אני נמשכת לילדים הרעים, אלה שיום אחד נמרוד יאזוק ויכניס למאסר ממושך.

"תודה על הטרמפ, נמרוד." אני נפרדת ממנו בחיבוק קצר ופותחת את הדלת. ההורים שלי יכולים להמשיך לחלום שאני אצא איתו. לפעמים גם כידיד זה יותר מדי בשבילי.

"חכי רגע," הוא אוחז בזרועי. "אני לא כל כך יודע איך להגיד את זה..." הוא מסמיק ואני מתאפקת לא לברוח. המילים שלו ידועות לי מראש. "חשבתי להזמין אותך לצאת איתי השבוע. מה דעתך? נלך לסרט, מסעדה, מה שתרצי. רק שנינו."

"מה קורה שם?" עיניי נעצרות על האטליז של אבא. "אבא!" אני יורדת מהרכב ורצה אל האטליז. אבא רוכן על ברכיו מול הזכוכיות המנופצות לרסיסים, אוחז בראשו ובוכה. "אבא, מה קרה?!"

"הם הרסו הכול, משי. הם הרסו הכול." אף פעם לא ראיתי את אבא שלי נשבר ובוכה.

"מי זה הם? מה קרה?"

"האנשים של הרוש," הוא ממלמל ודמי קופא. "לא הסכמתי לשלם להם פרוטקשן. בחיים שלי לא התעסקתי עם זה ותראי מה קרה."

"אליהו," נמרוד מגיע אחריי. "אתה בסדר?"

"תראה את המקום, אני נראה לך בסדר? הם לקחו את הפרנסה שלי, את הלחם של הילדים שלי."

"אבא שלי יטפל בזה. אני מתקשר אליו עכשיו." הוא מנסה להרגיע את אבא ואני מתאפקת לא לנחור בבוז. אבא שלו שוטר שחולם להיות יום אחד מפקד התחנה. הוא לא יסתכסך עם הרוש באופן אישי. אני נכנסת לחנות ההרוסה ומחניקה בכי. כל המקום נחרב. המקררים של הבשר הושחתו, הסחורה זרוקה על הרצפה והכול מלא נוזל שחור שנשפך ככל הנראה במזיד. אני מוציאה בקבוק מים, חוזרת אל אבא ומגישה לו.

"בוא נלך הביתה, אבא. אני מבטיחה לך שיהיה בסדר. יש לנו ביטוח ובטח ישלמו לנו על כל הנזקים."

"אני בספק אם הביטוח מכסה מצב כזה, משי." הוא לוגם מהמים. "הייתי צריך לשלם להם וזהו."

"ממש לא! אתה לא תיכנע לסחיטות האלה. אנחנו נדבר עם אסי וננסה לסדר הכול."

"אסי? איך אסי יכול לעזור?"

"לא כאן, אבא. נדבר על זה בבית, בוא." לא סתם הוא יד ימינם של משפחת קדוש. אנשים בקריות מפחדים מאסי כמו שמפחדים מהם.

"אני עדיין לא יכול ללכת. צריך להגיע חוקר  של המשטרה, הם עדיין בודקים. לכי הביתה, אני כבר בא."

"להישאר איתך?"

"לא, כפרה שלי. לכי הביתה."

"אני אקח אותך," נמרוד אומר ואבא מהנהן לאות תודה. אנחנו מעבירים את הנסיעה הביתה בשתיקה וכשהוא מחנה מתחת לבניין שלי אני ממהרת לרדת. "משי, חכי רגע."

"אני לא במצב לדבר. נתראה מחר." אני נכנסת לבניין ועולה הביתה, משאירה את התיק שלי בבית ופונה אל הדירה של משפחת עמר.

"אחי, אני אומר לך, אתה תפסיד ותצא מכאן בוכה," אני שומעת את אסי צוחק ודופקת בחוזקה.

"אסי!"

"משי?" הוא פותח את הדלת, אביתר קדוש מאחוריו. "מה קרה לך? למה את נראית ככה?"

"אני צריכה עזרה, אסי." אני מנסה להיאבק בבכי שלי והוא מכניס אותי פנימה. "תעזור לי, בבקשה." אני מתפרקת בבכי והוא מחבק אותי חזק ומנסה להרגיע אותי.

"ששש, תירגעי, ילדה משוגעת. לא משנה במה מדובר, את יודעת שאני הגב שלך."

"אבא שלי." אני מרימה אליו את ראשי. "הרוש שלח אנשים שיהרסו את האטליז של אבא. הם החריבו הכול, אסי. בחיים שלי לא ראיתי ככה את אבא שלי."

"אליהו בסדר? הם פגעו בו?"

"לא, לא פיזית בכל אופן, אבל הוא נשבר. החגים עוד פחות מחודש והמקום נחרב. הוא לא יספיק לשפץ עד החג. אתה צריך לראות את האטליז."

"מה קורה פה?" אדר ותומר מצטרפים מהמסדרון.

"מי הבן זונה שגרם לך לבכות ככה?" אביתר מתקרב אלינו. המבט בעיניים שלו מפחיד כל אחד והוא אמור להפחיד גם אותי, אבל משום מה אני רק בולעת רוק. "תני לי שם וסיבה."

"הרוש שלח אנשים לאטליז של אליהו. לא נשאר כלום מהמקום," אסי עונה ומחבק אותי חזק יותר. "די, אני מתחנן, אל תבכי. את יודעת שקשה לי כשאתן בוכות."

"אתם בטוחים שזה הרוש?"

"כן, אבא שלי סירב לשלם פרוטקשן."

"תסתכלי עליי." אביתר מרים את ראשי ומוחה את הדמעות שלי. "אני שונא לראות נשים בוכות. תנשמי ותפסיקי לבכות. אני נשבע לך, הרוש ישלם על כל דמעה ודמעה שירדה לך."

"אֶביה," אסי מזהיר.

"אביה צודק, אחי. אם מישהו פגע במשי, הוא פגע בנו," תומר אומר. "בואו נלך לטפל בזה."

"לטפל?" אדר שואלת.

"לא משנה לאן אתם הולכים, אני באה איתכם."

"באה לאן? להרוש?" אדר מרימה עליי את קולה. "את השתגעת על כל הראש."

"לגיהינום, אם צריך. הבן זונה פגע באדם הכי יקר לי."

"את לא הולכת לשום מקום. שבי בבית ותני לנו לטפל בזה," אסי אומר. שלושת הבנים מוכנים ליציאה.

"אסי צודק, אנחנו 'על זה'." תומר נפרד מאדר בחיבוק ויוצא מהדירה. "בואו נזוז."

"סעו אתם להרוש. אני אקח אותה לאבא שלה, לראות מה הנזק," אביה אומר. "אני מקווה שאת לא מפחדת מאופנועים."

"אני לא." אני הולכת אחריו אל האופנוע שלו ולוקחת את הקסדה שהוא מושיט לי. אביה עוזר לי לעלות ומתיישב לפניי, רוכן מעט לפנים.

"תחזיקי חזק." אני מצייתת ומחזיקה בצידי האופנוע. הוא צוחק. "תחזיקי אותי, משי. אני מבטיח לך שאני לא נושך. לא בלי שמבקשים ממני ממש יפה." אני שוב בולעת רוק, נשענת עליו ומחבקת אותו חזק. הוא משתלב בתנועה ותוך כמה דקות מחנה מחוץ לאטליז ההרוס של אבא.

"הרוש, הבן של זונה." הוא יורד מהאופנוע ושולף את הטלפון שלו. "תירגעי, זה לא גרוע כמו שתיארת. עד מחר המקום יראה כמו חדש."

"איך? תראה איך הכול נראה."

"תסמכי עליי." הוא מלטף את פניי כשאני מורידה את הקסדה וקורץ בחיוך.

"אם אתה אומר."

"אליהו," אביתר קורא ואבא מרים אליו את הראש. פניו מחווירות עוד יותר כשהוא רואה מי עומד מולו. כל אדם בקריות יודע מי הוא ולאיזו משפחה הוא משתייך. "תירגע, אני כאן כדי לעזור לך."

"לעזור לי?"

"אביה חבר של אסי, אבא. ביקשתי מאסי עזרה."

"עכשיו סיבכת אותי גם עם משפחת קדוש? לא מספיק מה שעשה לנו הרוש?" אבא שואל כשאביה נכנס לתוך האטליז, מנסה לאמוד את הנזקים.

"תן לו הזדמנות, אבא. אסי עוזר לנו מול הרוש ואביתר בא לראות מה אפשר לעשות כאן," אני לוחשת שאביה לא ישמע. "חכה לי כאן." אני נכנסת לאטליז ומאזינה לשיחה של אביה.

"כן, אחי. תביא איתך לפחות שלושה בחורים. אני רוצה את המקום מוכן בבוקר כאילו זה אטליז בוטיק של האלפיון העליון." הוא שולף חפיסת סיגריות, שולף אחת בשפתיו ומצית אותה. אם לא הייתי נסערת כל כך, הייתי נמסה רק מאיך שהוא שואף מהסיגריה שלו. אביתר קדוש, הילד הרע האולטימטיבי. בול, אבל בול הטעם הדפוק שלי. "תביא חשמלאי ותראה מה מצב המקררים. לדעתי אפשר לתקן את זה, אבל אם אי אפשר, תזמינו חדש ועד אז תעבירו לפה מקרר מאחת המסעדות. לא, אין צורך לבוא איתי להרוש. תומר נסע לשם עם עמר. אני כבר אבקר אותו בארבע עיניים כמו שהוא אוהב, מאחורי הגב."

"אביתר."

"חכי רגע, גברת פלפלת." הוא קורץ בחיוך. הייתי יוצאת עליו, אבל לידו אני באמת נראית גברת פלפלת. מטר שישים בלחץ, לצד מטר שמונים ושמונה. "אה, ותמיר, כל הזמנות הבשר מהיום והלאה עוברות לאטליז של אליהו שדה. תעדכן בכל המקומות שלנו. ותוודא שכולם ידעו שמהיום המקום שלנו. אני רוצה לראות שהרוש הבן של זונה, או כל אחד אחר, יעז לבקר כאן שוב בלי אישור מראש ממני."

"שלכם?" אני שואלת כשהוא מנתק את השיחה.

"שמעת אותי, פלפלת." הוא מכבה את הסיגריה על הקיר. "מהיום אתם אחד העסקים שתחת החסות שלנו."

"אבא שלי לא יסכים. וגם אם כן, הוא לא יכול להרשות לעצמו לשלם לכם."

"מישהו אמר שהוא צריך לשלם? זה על חשבון הבית." הוא קורץ ואני נושכת את שפתי התחתונה. למה הוא יפה כל כך? למה הילדים הרעים הם הכי יפים, למה?

"הרוש יצטער על היום שהוא נולד, ואת זה אני מבטיח לך אישית," אביה אומר לאבא בביטחון.

"ומה אני אמור לתת לך בתמורה?" אבא מצביע סביב. "שום דבר לא בא בחינם ממשפחת קדוש."

"שום דבר. אנחנו לא אנשים רעים כמו שאתה חושב, אליהו." הוא מושיט יד לאבא, שמסתכל עליו בהיסוס. "ממחר תמשיך לעבוד כרגיל ואפילו תתחיל לספק בשרים למסעדות שלנו. לא הרוש ולא כל אחד אחר יעז לפנות אליך מהיום והלאה."

"למה אתה עושה את זה?" אבא לוחץ את ידו. "מה אתה מצפה ממני?"

"הבת שלך אוהבת אותך ולקחה ללב כשראתה את אבא שלה נשבר. אני לא מסוגל לראות נשים בוכות. אחד הדברים שלמדתי אצל עליזה עמר זה שאסור לתת לאישה לבכות סתם." אוי, אלוהים. "תשמור על הבת שלך מחויכת, זה מספיק לי."

"אני לא נותן לך את הבת שלי," אבא מבהיר ואני מאדימה מבושה. "אני יודע שהבת של עמר יוצאת עם אחיך, אבל זה עניין של ההורים שלה. אני לא מוכן שהבת שלי תהיה מקושרת למשפחה שלכם."

"הבת שלך טובה מדי בשביל מישהו כמוני, אל תדאג. בסך הכול עזרתי למי שהחברים הכי טובים שלי רואים כאחות."

"תודה."

"תשמור לנו את הסחורה הכי טובה, אה?" אביה מחייך ואבא מרפה ומחייך אליו.

"תהיה בטוח בזה. תודה רבה, קדוש."

"קוראים לי אֶביה. וכל דבר שתצטרך, אל תהסס לפנות אליי." הוא נפרד מאבא בלחיצת יד ויוצא אל האופנוע שלו.

אני ממהרת אחריו. "חכה רגע, אביתר."

"מה קרה, פלפלת?"

"תודה, על הכול."

"לא עשיתי שום דבר. תשמרי על אבא שלך, רואים שהוא אוהב אותך." אני רוצה לשאול אותו אם אבא שלו לא, אבל שמעתי מספיק סיפורים על שמעון קדוש, ושום סיפור לא היה טוב.

"אני חייבת לך."

"תיזהרי, שלא אגבה ממך את התשלום." קולו נמוך, צרוד. ידו נשלחת אל ידי וברגע אחד אני נמשכת אליו, מתנגשת בגופו הרחב. "שלא אכריח אותך לצאת איתי לדייט, שוב."

"אני חושבת שזה יהיה תגמול ראוי." אני מסתכלת אל תוך עיניו הכחולות והוא מחייך. "מגיע לך פיצוי, קדוש, ואני חתיכת פיצוי ראוי. וחוץ מזה, אתה חייב לי על הדייט הכושל ההוא מלפני שנה."

"בהחלט, פלפלת." הוא רוכן אליי ומקרב את שפתיו אל אוזני. "תני לאבא שלך להירגע כמה ימים ואז אקח אותך לדייט, אלא אם תתחרטי."

"אני לא."

"להוטה כל כך לצאת איתי? לא הגיעו אלייך השמועות כמה אני ילד טוב ירושלים?"

"אני לא אוהבת ילדים טובים, קדוש. אף פעם לא אהבתי."

"הבנתי אותך." הוא מתרחק לאחור ומתיישב על האופנוע שלו. "חכי לטלפון ממני."

"הפעם אני בוחרת את המסעדה."

"לא היה לי ספק."

"ואל תצפה ממני להזמין מים וסלט."

"אם תזמיני מים וסלט, אשאיר אותך במסעדה ואלך." אני צוחקת בתגובה והוא מנשק אותי נשיקה קצרה על לחיי. "להתראות, פלפלת."

"להתראות, קדוש." הוא סוגר את הקסדה ונוסע.

אני מסתכלת עליו מתרחק ואז חוזרת אל אבא, מובילה אותו בכוח אל המכונית שלו ונוסעת איתו הביתה, מחכה כמו ילדה קטנה לשיחה מאביתר קדוש, הילד הרע של הקריות.

 

 

אביתר
בן שמונה עשרה

"אביה," אבא קורא מהסלון כשאני נכנס הביתה. "איפה אחיך?"

"עם אדר, נראה לי."

"אתה רוצה להסביר לי מה קרה היום או שנחכה לתומר?"

"מה קרה?"

"אל תנסה אותי, אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר."

"לשם שינוי היום לא עיצבתי מחדש לאף אחד את הפרצוף. אז באמת, אבא, אין לי מושג על מה אתה מדבר. ואם לא אכפת לך, אני מת להתקלח ולהיכנס למיטה."

"אסי ותומר הלכו להרוש, בזמן שאתה נסעת לאטליז של אליהו שדה ושלחת את האנשים שלנו לשפץ את המקום. מה פספסתי?"

"כלום, אבא. לא פספסת כלום." אני מניח את ידיי על עורפי ונאנח. "הרוש הרס להם את המקום כי אליהו סירב לשלם לו פרוטקשן. בסך הכול הבהרנו להרוש ולכולם שהמקום הזה שלנו."

"להם?" הוא מרים גבה.

"למשפחת שדה. אמרתי להם שמהיום המקום הזה שלנו והנחיתי את המסעדות שלנו להזמין מהם."

"וממתי המקום שלנו? לא זכור לי שאליהו משלם לנו."

"אין לי כוח למשחקים, תגיד מה שיש לך להגיד. קדימה, אני מקשיב לנזיפה היומית."

"אני מקווה שאין לבת שלו קשר לכל זה." יש לה ועוד איך. "כבר איבדתי בן אחד שהולך אחרי החצאית של ילדה בת חמש עשרה. אני לא מוכן לאבד גם את השני. מישהו מכם צריך לרשת את הכיסא שלי יום אחד, ובקצב הזה אני מוריש את הכיסא לערן!" שש עשרה, כמעט שבע עשרה, אבל אני לא טורח לתקן אותו.

"אתה יכול להיות רגוע, אבא. אני לא הולך אחרי החצאית של אף אחת. אלוהים לא נתן לי פנים יפות בשביל לרדוף אחרי בנות. הן נמשכות אליי לבד."

"זה הבן שלי." הוא נעמד ומתקרב אליי. "חיים עם אישה אחת זה חרא של דבר. ניסיתי את זה עם אימא שלכם ותראה מה קרה. אנחנו אנשים חזקים, אנשים בחוץ סוגדים לנו ומפחדים מאיתנו. בחיים שלך אל תרדוף אחרי אישה. תן לנשים לרדוף אחריך ותשתמש בהן לצורך האישי שלך, כמוני." ברור.

"אל תדאג, כבר קבעתי עם כמה בחורות במקביל השבוע." אני קורץ לו והוא טופח על לחיי במבט מלא גאווה.

"לפחות עם אחד מכם הצלחתי. אל תאכזב אותי."

"לעולם לא, אבא." אני מנשק את ידו כמו שהוא אוהב ומתרחק לאחור. "אם לא אכפת לך, המקלחת קוראת לי."

"לך, לך." הוא חוזר לספה ואני עולה לחדר, מוריד את הבגדים שנדבקו בריח החזק של הבנזין ששפכו שם בחנות ונכנס להתקלח, שוטף מעליי את היום הארוך הזה.

"היה כיף אצל הרוש." תומר נשען על הקיר מולי בזרועות שלובות. "אני בטוח שאם היית מצטרף אלינו היה פי כמה וכמה כיף. אבל בכל זאת, אסי ואני לא מתלוננים על החוויה."

"כמו שאנחנו מכירים את אסי, אף אחד לא מת ושום דם לא נשפך." אני מושך את המגבת מהשיש. "קצת הרס לך את הכיף, לא?"

"תתפלא, אסי שבר כמה עצמות לבחור המגודל החדש של הרוש."

"עדן?"

"לא, בו אני טיפלתי. הוא קצת מזכיר את פישנזון שלנו, אז השארתי אותו לעצמי." הוא צוחק ואני נגרר אחריו. הבן של קופמן יצא גרוע יותר מהאבא.

"אז במי אסי טיפל?"

"במרון."

"סאמק, פספסתי את כל הכיף."

"דווקא נראה לי שהיה לך כיף." הוא קורץ. "שמעתי שמועה שאתה יוצא לדייט עם משי."

"אחי, אתה חייב להפסיק לקסקס כל היום כמו יוסי. זה פשוט מביך ופוגע בתדמית של כל המשפחה."

"שטויות שאבא מכניס לך לראש." הוא מתרחק מהקיר ונעמד מולי. "אל תדפוק את זה, אביה. היא ילדה טובה. משוגעת על כל הראש, אבל יש לה לב טוב וזה מה שחשוב."

"אני לא כמוך, תומר. אני לא מחפש מישהי אחת לכל החיים, בטח לא בגיל הזה."

"אל תהיה כמו אבא, אחי."

"אני לא כמו אף אחד. כל החיים לפנינו, נראה לך שאישאר עם אישה אחת כל החיים? נו, באמת, זה לא נשמע אמין בכלל."

"אם אתה מתכוון לשחק בה, תבטל הכול ואל תצא איתה. אני לא אתן לך לפגוע בה, אביה. אף פעם לא התערבתי לך בנושאים האלה, אבל משי היא כמו אחות בשביל אסי ואדר ואני לא מוכן שתשחק בה."

"תירגע, הבהרתי לה מראש מי אני." הזהרתי אותה שאני חרא של בן אדם.

"אני את שלי אמרתי. שלא תגיד שלא הזהרתי אותך. אם תפגע בה, יהיה לך עסק עם אסי ואיתי."

"אימא'לה."

"לך תזדיין." הוא מכה בבטני ופונה אל הדלת. "עליזה שלחה לך ארוחת ערב כי לא חזרת. שמתי לך על השיש במטבח."

"כפרה על עליזה."

תומר יוצא ואני חוזר אל החדר, מוציא את הטלפון שלי ומסמס למשי.

אני: שינוי בתוכנית. מה דעתך על מחר?

משי חברה של אדר: להוט כמו תמיד, אה, קדוש? אני קורא את ההודעה וצוחק לעצמי. יש בה פלפל, בגברת פלפלת.

אני: להט זה השם השני שלי.

משי חברה של אדר: לפחות לא נתנו לך שם כבד וזקן כמו אסי או יוסי.

אני: יש גרוע יותר מהשם שאימא שלי דפקה לי? תומר הזין הזה ניצל.

משי חברה של אדר: אני דווקא אוהבת אותו.

אני: כשתכירי אותי באמת, זה יהיה הדבר היחיד שתאהבי בי, וגם זה לא בטוח. מאיפה אני אוסף אותך מחר?

משי חברה של אדר: מהבית. תבוא לבוש יפה ותתנהג כמו ג'נטלמן. אני לא אחת החברות שלך מהרחוב, קדוש.

אני: ברור שלא. בחרת מסעדה?

משי חברה של אדר: תשלח לי את כל המסעדות שמשלמות לך פרוטקשן ואבחר אחת. בכל זאת, הילד הרע של הקריות צריך לקבל יחס של קינג.

אני: את מסתלבטת עליי? אמיצה, אה?

משי חברה של אדר: חלילה. רק מוודאה שיתייחסו אליך בהתאם למי שאתה.

אני: הבנתי אותך. מחר בשמונה. שימי שמלה ועקבים, גברת פלפלת. שלא ייתפס לי הגב.

משי חברה של אדר: ייתפס לך ממה?

אני: מלהתכופף לנשק אותך. בכל זאת, את יוצאת לדייט עם הילד הרע של הקריות, אני מצפה לקבל הכול כבר בדייט הראשון.

משי חברה של אדר: תחכה בישיבה, שלא יכאבו לך הרגליים. לילה טוב, אביתר.

אני: לילה טוב, גברת פלפלת.

משי חברה של אדר: אם תקרא לי ככה, זה יהיה הסוף המר שלך! רק חסר לי שגם תשמור אותי ככה בטלפון שלך.

אני: רעיון לא רע... לילה טוב, פלפלת. אני צוחק לעצמי ומשנה את שמה בטלפון לגברת פלפלת. כן, זה הרבה יותר מתאים. אני נזרק על המיטה באפיסת כוחות ונרדם ברגע שהראש שלי פוגש את הכרית.