אורות הצפון

1

התלהבות עצומה מילאה אותי כשהבטתי במטוס הפייפר 'סופר קאב' הצהוב שהמתין לי בסבלנות על מרבד השלג הצחור. השתוקקתי כבר להעלות את המטוס הקטן לאוויר, לחוש באדרנלין ובחופש שמגיעים עם החקירה המופלאה של השמיים. זו לא הייתה המטרה העיקרית של המסע שאליו עמדתי לצאת, אבל זה בהחלט היה בונוס. באמת שלא היה דבר שהשתווה לחוויה של להביט בעולם מלמעלה.

"את מוכנה, מל?"

העפתי מבט בגבר בעל השיער האפור שהתבונן בי. ניק היה האדם שאצלו אחסנתי את המטוס כאן, באלסקה. הבית שלי היה בסידר קריק, איידהו, אבל זה היה מסע ארוך מדי למטוס קל, אז ניק שמר עליו בשבילי ודאג שיהיה מוכן לקראת המסע השנתי שלי אל הטבע הפראי.

"כן," אמרתי. "המטוס מתודלק, האספקה בפנים. רק אעשה בדיקות טרום טיסה ואצא לדרך."

ניק הנהן כאילו לא ציפה שתהיה כל בעיה עם המטוס. הוא בדרך כלל הוציא אותו לסיבוב או שניים לפני בואי, אז הוא ידע מה מצבו טוב ממני. בטיחות הייתה במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו, וגם שלי. לגמרי תכננתי לחזור בחתיכה אחת, ומשמעות הדבר הייתה להיות מוכנה לכל תרחיש, מאחר שהמקום שאליו עמדתי לטוס היה נידח במיוחד.

סבי נהג לומר 'תחיי כל יום בציפייה שהדבר הגרוע מכול יקרה, ואז אולי תזכי לראות את יום המחר'. בהתחשב בתחום העיסוק שלי, אימצתי את המילים האלה.

לצלם את היצורים הנפלאים ביותר בעולם בסביבתם הטבעית, זו הייתה האהבה שלי, התשוקה שלי, הטעם לחיי, וככל שהסביבה תהיה מרוחקת יותר מהאדם, כך היה עדיף.

קיבלתי פרץ אדיר של אדרנלין כשהצלחתי ללכוד בעדשת המצלמה נופים ראשוניים שיד הציוויליזציה לא נגעה בהם במשך מאות שנים ואולי בכלל אף פעם לא, וצילום חיות פרא שבוודאי לא ראו בחייהן בן אנוש עד שאני הופעתי.

זה היה מרגש ומעורר, ומילא אותי בתחושה של תכלית. לפעמים זה גם היה מתסכל במיוחד. למען האמת, חיות פרא לא בדיוק מתות על מצלמות. החיות הצמחוניות לחוצות וסביר יותר להניח שיברחו מהמצלמה מאשר ידגמנו לה, ואוכלות הבשר... ובכן, אין ספק שחוויתי אתגרים כשצילמתי תמונות זוכות פרסים של חיות משחרות לטרף.

בכל זאת, אהבתי את האתגר ואת הסביבה, ואפילו את תחושת הבידוד, ולו רק לכמה שבועות בשנה.

הקפתי באיטיות את המטוס הקטן, מחפשת פגמים כלשהם שיכלו להוביל לאסון אווירי. כשהייתי שבעת רצון מכך שכנפי המטוס בסדר, עברתי לחלק הקדמי. המטוס כבר עבר טיפול חורף שבו הצמיגים הוחלפו במגלשיים, ובדקתי אותם בקפדנות יתרה, מוודאת שאין בהם פגמים.

מגלשיים היו עמידים יותר בתנאי נחיתה בשלג, אבל לא היו להם בלמים, אז הם ספגו חבטות בכל פעם שהמטוס נשק לקרקע. נחיתה בטוחה הייתה פעולה בעלת חשיבות עצומה בכל מקום, אבל אפילו יותר במקרה שלי, מאחר שנחתי רחוק מכל ציוויליזציה וידעתי שאהיה תקועה לזמן לא ידוע, אולי אפילו לכמה חודשים, אם המטוס שלי ייפגע באופן חמור, הבאתי איתי אספקה לכמה שבועות בלבד.

בכל זאת לא דאגתי. זהירות היה שמי השני, והמסע הזה היה חשוב לי, ושווה את הסיכון.

המגלשיים נראו במצב טוב, אז המשכתי לשלב הבא, בדיקת המנוע. נראה שהוא היה במצב תקין, אז הייתי מוכנה לצאת לדרך.

סוף־סוף! נכנסתי לתא הטייס, הפעלתי את המנוע, בחנתי את המשנק ואז סובבתי את הפרופלור. הוא הסתובב בעוצמה כפי שציפיתי, והמנוע שאג.

כן, הגיע הזמן לצאת לדרך. איזו התרגשות!

העפתי מבט בניק שעמד על המסלול ונופפתי לו לשלום. "נתראה בעוד כמה שבועות!" קראתי, לא מצליחה להשתלט על השמחה שבקולי.

הוא צחק כשהבחין בהתלהבות שלי והניד בראשו. "נתראה בקרוב, מלורי. נסיעה בטוחה."

התרגשות פעמה בעורקיי כשהרכבתי על אוזניי את האוזניות. מסלול ההמראה של ניק היה ממוקם בחצר האחורית שלו, ועשן סמיך בקע מארובת בקתת העץ העצומה שבה גר.

חמימות. אתגעגע לחמימות במהלך השבועות הקרובים. בכל זאת, הרכס הצפוני של אלסקה לא היה בדיוק חוף ים טרופי. הדברים שעליהם באמת לא חסכתי היו בגדים, שמיכות ומצעים חמים, והמגפיים הטובים ביותר שאפשר היה לקנות. תכננתי שיהיה לי נוח ככל האפשר בתנאים הקשוחים שבהם אשהה.

המטוס דהר על מסלול ההמראה בנסיעה שהייתה קצת מחוספסת בגלל המגלשיים, עד לרגע שבו המטוס התרומם מהקרקע. חיוך ענקי התפשט על פניי כשהתרוממתי מעל צמרות העצים.

ההמראה הייתה החלק האהוב עליי בטיסה. להרגיש את המשיכה הזאת, את הכוח הזה בתוך הבטן, תזכורת לכך שבני אדם לא נועדו להיות באוויר. היה בכך משהו די ממכר.

חייכתי לעצמי בעודי עולה גבוה, והעפתי מבט במטען שלי. שם מאחור, מונחת בבטחה ליד תיק ההישרדות שלי, הייתה מצלמת ה'ניקון' המקצועית שלי, הגאווה והאושר שלי, והסיבה האחת והיחידה לכך שיצאתי לטרק המסוכן הזה באחד המקומות הנידחים ביותר ביבשת אמריקה.

הייתי כמעט מסוחררת מציפייה לגלות אילו הפתעות המצלמה שלי תחשוף השנה. העבודה הזאת הייתה כל־כך בלתי צפויה. יכול להיות שלא אמצא דבר, ויכול להיות שאצלם את התמונה שתיקח אותי לפסגת הקריירה. אהבתי את המסתורין. הלא ידוע קרא לי ממרחקים.

ברגע שהגעתי לגובה שיוט פניתי דרומה לכיוון הרכס שבו נהגתי לבקר בעשר השנים האחרונות. המיקום האהוב עליי לנחיתה היה במרחק כשלוש שעות טיסה מ'טו ריברס', ובערך מאה מייל דרומית לחוג הארקטי.

המיקום הזה לא נמצא בדרך לשום לוקיישן אחר, ומעולם לא ראיתי שם מטוס או אדם אחר. היה זה גן עדן מבודד. זה גם היה אזור עם שפע של דובי גריזלי. גם זאבים לא חסרו שם.

זו הסיבה לכך שהיה לי רובה מחובר לחלקו החיצוני של המטוס, ולא הלכתי לשום מקום בלעדיו. אומנם חייתי כדי לצלם חיות בסביבתן הטבעית, אבל לא הייתה לי כל כוונה להפוך לארוחת הערב שלהן.

היו כל־כך הרבה יצורים שקיוויתי לפגוש במסע הזה. הדובים בוודאי יהיו בחוץ בחיפוש אחר אוכל לקראת שנת החורף. בשנה שעברה פגשתי זכר עצום וקיוויתי להיתקל בו שוב, ממרחק בטוח, כמובן.

יהיה מדהים לפגוש כמה זאבים. זאבי אלסקה אפורים היו בין היצורים החכמים ביותר באזור. הם צדו בלהקות שיכלו בקלות להכניע אייל קורא. מסוכנים, זה נכון, אבל יפים כל־כך.

רציתי לפגוש גם חתולי בר, נשרים, ינשופים, נמיות... כבר לא יכולתי לחכות.

התחלתי להתעניין בצילום בתיכון לאחר ביקור בתערוכת אומנות עם אימא שלי. ראיתי שם כמה תמונות מסעירות שצולמו על ידי צלמים מקצועיים. הראש הסתחרר מעצם המחשבה על כך. באיזו עבודה אחרת אפשר לבלות כל־כך הרבה זמן בחוץ, לטייל בכל העולם ולראות דברים מדהימים שרוב האנשים לא זוכים לעולם לראות?

נראה היה לי שזו הקריירה המושלמת בשבילי. הוריי חשבו אחרת. הם פשוט לא הצליחו להבין איך צילום חיות יחזיק אותי מבחינה כלכלית. הם דאגו גם לבטיחות שלי, כמובן. לא פשוט להורה מגונן לקבל את העובדה שילדו יהיה לבד לגמרי באמצע שום מקום. הם רצו שאהיה בבית ובטוחה.

במרוצת השנים ניהלתי אין־ספור ויכוחים עם הוריי, במיוחד בהתחלה, לפני שהתחלתי להרוויח כסף מהתמונות שלי. בתקופה ההיא חייתי איתם, ולא עבר יום בלי שאחד מהם יגיד לי שעליי לוותר על החלום הלא הגיוני הזה ולמצוא עבודה אמיתית, עבודה שתשלם את החשבונות, עבודה הרפתקנית פחות.

הם התמוגגו כשבסופו של דבר קיבלתי את הצעתו של החבר שלי, שון העקשן, והסכמתי להינשא לו. הוריי העריצו את שון וחשבו שתהיה לו השפעה מייצבת עליי. נראה היה לי שקיוו בסתר שישכנע אותי להישאר בבית ולעשות להם מיליוני נכדים.

הדברים לא הסתדרו כך, ולהינשא לשון הייתה טעות גדולה, אולי הגדולה ביותר שאי פעם עשיתי. תמיד היינו חברים, יותר מכל דבר אחר, וגם כאשר עמדתי מתחת לחופה ונדרתי נדרים, ידעתי ששון הוא לא האחד בשבילי. הוא היה דומה מדי להוריי והשקיע יותר מדי זמן בלומר לי מה עליי לעשות ומה לא.

התגרשנו כעבור שנה. הוריי היו שבורים. גם שון. אף אחד מהם לא הבין או קיבל את החזון שהיה לי לגבי החיים שלי, ושום דבר מלבד הגשמת החזון הזה לא עמד לגרום לי אושר.

השקעתי מאמצים גדולים, הרבה עבודה ונחישות, ובסופו של דבר עשיתי זאת. הצלחתי ליצור לעצמי שם, פילסתי לי דרך לעבר הכנסה צנועה אך יציבה בעשייה שאהבתי ובתנאים שלי. הייתי הבוסית של עצמי מאז סיימתי את לימודיי בתיכון לפני יותר משתים־עשרה שנה, ואף ששון ובני משפחתי לא ממש עודדו את התשוקה המסוכנת שלי, לא הייתי משנה דבר. היה עליי לחיות את חיי בדרך שלי ולא תחת המגבלה של ציפיותיהם של אחרים. קיוויתי שיום אחד הם יעריכו את זה ויסלחו לי על כך שלא התפשרתי.

נתז כבד נחת על השמשה והסיח את דעתי מהעלאת הזיכרונות. כשהרמתי את מבטי, החזה שלי התכווץ. עננים מילאו את השמיים, כהים יותר עם כל מייל שגמעתי, ומנבאי רעות.

לעזאזל.

כל השבוע בדקתי את התחזית, ונראה היה שהדרך תהיה בהירה. זה לא אמור היה לקרות, אבל התכונה הבלתי צפויה של מזג האוויר באלסקה הייתה בערך הדבר היחיד שאפשר היה להיות בטוחים בו באזור הזה. כדי לשרוד צריך להיות סתגלן, ואני הייתי די סתגלנית.

ובכל זאת, להיקלע לסערה כזאת זה אחד הדברים המסוכנים ביותר שיכולים לקרות למטוס קטן כמו שלי. כמו מרבית המטוסים הקלים, למטוס ה'קאב' שלי לא היו מכשירי ניווט. יכולתי להסתמך רק על עיניי, הייתי צריכה להיות מסוגלת לראות את הקרקע בכל רגע נתון, ומאחר שהייתי מוקפת עננים נמוכים וכהים שהורידו גשם כבד מעורב בשלג, משמעות הדבר שלא הייתה לי ראות, ובלי ראות יכולתי בקלות רבה להתנגש במשהו כמו הר.

גם היערמות השלג הייתה בעיה. אם יותר מדי שלג ייערם על כנפי המטוס אהיה כבדה מדי ואפול. הייתי זקוקה לאוויר נקי, אז לא הייתה לי ברירה אלא לנחות ולחכות שהסערה תחלוף.

אלוהים, שנאתי לעשות נחיתת חירום במקומות לא צפויים. כל־כך הרבה יכול היה להשתבש, אבל ידעתי שאם אשאר באוויר, המצב יהיה מסוכן אף יותר.

ניסיתי לא לדאוג יותר מדי והתחלתי לסרוק את הקרקע בחיפוש אחר מקום מתאים לנחיתה. הייתי צריכה למצוא אזור ארוך מספיק כדי שאוכל להאט בלי להיתקל במשהו.

פניקה החלה לחלחל לתוכי בעודי בודקת את הקרקע. לא הבחנתי בשום מקום פתוח, מתחתיי היה רק יער עבות. מאחר שכבר טסתי באזור הזה כמה פעמים, ידעתי שיש שטח פתוח בעמק נמוך ממש מעבר למקטע הראשון הזה. ידעתי שאין לי ברירה אלא להמתין ולנשום כדי לעבור את הסערה, ולהתפלל שאצליח לראות מספיק כדי לעבור את ההרים.

בלב דוהר החזקתי בכף ידי את הצלב שענדתי על צווארי, הצמדתי אותו לשפתיי ולחשתי תפילה מהירה.

עזור לי לראות, עזור לי למצוא את דרכי.

נשפתי אוויר באיטיות בניסיון להירגע אחרי התפילה החרישית והתרכזתי בכל מה שלמדתי בהכשרתי, בניסיון ארוך השנים שלי ובהיכרות שלי עם פיסת הארץ הזאת. זה לא היה הרגע המפחיד הראשון שלי במטוס, וכנראה לא יהיה האחרון. קיוויתי מאוד שלא יהיה האחרון.

לא, אסור היה לי לחשוב ככה. היה עליי להישאר חיובית, להישאר ממוקדת.

אני יכולה לעשות את זה. עשיתי את זה בעבר.

התקרה הלכה וסגרה עליי ככל שהעננים התעבו מעליי וסביבי, כלומר איאלץ לעבור מעל מעבר ההרים ולוודא שעדיין נותר לי מספיק מרחב תמרון. צעד שגוי אחד ואהפוך להיות חלק קבוע מהנוף.

לעזאזל.

עשיתי את זה כבר פעם או פעמיים בעבר, אבל הפעם הרגשתי קיפאון, אימה כמעט מאלחשת. מצד שני, זו הייתה האפשרות היחידה שלי. הייתי מוכרחה להגיע לאחו הפתוח בצד השני של מעבר ההרים.

הלב שלי פעם בחוזקה כשצללתי מטה וידיי החלו לרעוד. בעודי יורדת דימיתי בעיני רוחי אוויר צלול, מסלול נחיתה פנוי ונקי, נחיתה מושלמת, כל דבר שיעזור לי לשמור על רוגע. זו הייתה פעולה לא פשוטה כשטיפות גשם כבדות חבטו בשמשה שלי. הייתי צריכה כבר להיות על הקרקע, לפני שיהיה מאוחר מדי.

העננים עדיין המשיכו לרדת ונראה היה כאילו ההרים ממהרים להתרומם לעברם, קוטעים את שדה הראייה שלי בין הפסגות הגבוהות. שמרתי על גובה נמוך ככל האפשר וחיפשתי מרווח שבו אוכל לחצות את מעבר ההרים, שאליו התקרבתי במהירות בלתי נתפסת.

ואז העננים נקרעו לשבריר שנייה, וזה היה מספיק כדי שאראה בבהירות במרווח הזה פיסת שמיים כחולה. חור! העננים כיסו אותו במהרה, אבל הוא היה שם, הייתי משוכנעת בכך.

נעצתי את מבטי בנקודה שבה ראיתי פיסת שמיים כחולה. לא מצמצתי מחשש שאאבד שוב את הדרך שנסללה עבורי. הבטן שלי הייתה רכה כמו ג'לי והלב שלי פעם במהירות כה רבה, עד שגבר על רעש הגשם שדפק על המטוס.

ידעתי שאני לוקחת סיכון ענק והחזקתי אצבעות בעודי טסה אל הבליל האפור שחסם את שדה הראייה שלי. הלוואי שזה באמת חור ולא צלע הר, אלוהים.

העננים עטפו אותי בשמיכת ערפל וכל גופי נדרך. הנה זה בא, על החיים ועל המוות.

הפחד ניסה להשתלט על גפיי, לטלטל את המטוס שמאלה או ימינה, למטה או למעלה. נדרשה כמות אדירה של כוח רצון כדי להילחם באינסטינקט, כדי להילחם בדחף לנוע. המצח שלי התכסה זיעה בעודי מתרכזת ומתפללת.

הערפל לא התפזר מייד והתחלתי להילחץ. ככה מטוסים מתנגשים בהרים, אחרי הכול. כל גופי החל לרטוט מתוך רצון להימלט, אבל לא שיניתי את המסלול. זה היה המסלול האחרון שזיהיתי בו תקווה כלשהי. היה עליי להישאר נעולה על המטרה.

הנשימה שלי הייתה מואצת ומקוטעת. "בבקשה, בבקשה, בבקשה," מלמלתי שוב ושוב, "ערפל, תתפזר, אני רוצה לראות את הדרך."

וככה פתאום התקרה התרוממה וראיתי את ההרים מנקבים את השמיים משני צדדיי. הייתי בצד השני של מעבר ההרים ונשטפתי תחושת הקלה. "תודה, אלוהים! תודה."

אולי כדי להראות שלא יצאתי מכלל סכנה מזג האוויר פתאום התדרדר ומטח כבד של ברד החל לחבוט במטוס. עברתי את רכס ההרים, אבל עדיין הייתי צריכה לנחות. זיהיתי שטח פתוח לשמאלי והתחלתי לכוון את המטוס לעברו. באותו הרגע קרה הלא ייאמן. המנוע חרחר ונדם.

"לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!"

זה אף פעם לא קרה לי. אימה שיתקה את גופי. מה לעשות? אלוהים, לא היה לי את מי לשאול, שום דרך לקרוא לעזרה, והמוח שלי היה ריק לחלוטין, לא הצלחתי להיזכר בשום דבר שלימד אותי המורה שלי. הכול נעלם.

המטוס היה שקט לחלוטין בלי הרעש של המנוע. שמעתי רק את הנשימה המואצת שלי ואת הברד שתקף אותי. לתת לפניקה להשתלט עליי זה הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לי באותם רגעים, אז עצמתי את עיניי וניסיתי להתמקד שוב. כל מה שהיה עליי לעשות זה להתניע שוב את המנוע ולמצוא מקום לנחות.

אין בעיה. אני יכולה לעשות את זה.

שאפתי אוויר ונשפתי ארוכות, פקחתי את עיניי וניסיתי להתניע. כלום. ניסיתי שוב ושוב. עדיין כלום.

שיט. המטוס דאה באוויר, אבל לא הייתה לו דרך לתפוס תאוצה ולעלות, כך שהיה זה רק עניין של זמן עד שאפגע בקרקע.

לא, לא! לא יכול להיות שזה קורה לי. הצלחתי להגיע לשטח הפתוח, זה היה אמור ללכת חלק מכאן!

לא רציתי למות. רציתי לראות שוב את ביתי, רציתי לראות שוב את אחותי פטרישיה, לומר לה שאני אוהבת אותה אפילו שהייתה קוץ בתחת. רציתי לראות שוב את הוריי, לעזור להם במסעדה כפי שעשיתי כל קיץ. רציתי לראות שוב את הכלבים שלי, לפנק אותם בצורה מוגזמת, כפי שעשיתי תמיד בשובי ממסע ארוך. אפילו רציתי לראות שוב את שון. רציתי לחיות. אהבתי את החיים שלי. לא רציתי למות פה ביער, לבד.

איבדתי גובה במהירות והקרקע התקרבה עם כל רגע שעבר, והמנוע הארור לא התניע. צמרות העצים החלו לשרוט את צידי המטוס כמו טפרים, מנסות לתלוש אותי מהשמיים.

"אלוהים, בבקשה תעזור לי. תתניע! בבקשה, תתניע. בבקשה, בבקשה, בבקשה." תחינותיי עבדו קודם, אולי יעבדו שוב.

אבל המטוס המשיך לשקוע בין העצים. מוט ההיגוי החל לרטוט בין ידיי בעוד ענפי העצים חבטו במרכב המטוס. חשקתי את שיניי וניסיתי לשווא להתרומם, לדאות עוד קצת, ככל האפשר.

לנחות ככה? זה היה בלתי נתפס. לא ייתכן שזה קורה לי. הייתי מוכרחה לעשות משהו, לתקן את זה.

לעזאזל, איך מתקנים את זה?

צליל חבטה חזק ואחריו צליל שבירה הדהדו במטוס, ונזרקתי קדימה. מגלשי הנחיתה! צמרות העצים תלשו אותם. רשת הביטחון הזאת שנלקחה ממני גרמה לכך שהכול פתאום נראה אמיתי ומבעית אף יותר.

ליבי דהר בחזי, כפות ידיי היו חלקלקות מזיעה והנשימה שלי הייתה מהירה כל־כך עד שראשי הסתחרר. אלוהים אדירים, זה באמת קרה, נפלתי למטה, עמדתי להתרסק, הסיכויים שאשרוד את זה היו אפסיים.

"אימא, אבא, פטרישיה. אני מצטערת כל־כך."

דמעות זלגו במורד לחיי בעוד תמונות של משפחתי חלפו לנגד עיניי. עשיתי את זה כל־כך הרבה פעמים, חיכיתי כל־כך למסע הזה, בכל שנה. מעולם לא חשבתי... מעולם לא דמיינתי. לא יכול להיות שככה אמות. היה לי עוד כל־כך הרבה לעשות ולראות! בבקשה, אני לא רוצה שזה יהיה הסוף.

ענפים המשיכו לחבוט בשמשה בצלילי הצלפה שהדהדו עמוק בעצמותיי. ככל שצללתי עמוק יותר בין העצים גברו החבטות. המתכת גנחה בקול, משהו נשבר בתנועה חדה הצידה שגרמה לראשי להיחבט בחלון, וכאב מפלח עבר בי.

הראייה שלי התעמעמה וחזרה לצלילות שוב ושוב, עד שההבנה הכתה בי. הכנפיים... אחת מהן נשברה, או שאולי היו אלה שתיהן?

תוך זמן קצר אקרע גם אני לגזרים כמו שאר חלקי המטוס. צרחות אימה בקעו מבין שפתיי ללא שליטה, אבל כאוס הרעשים סביבי היה מחריש אוזניים, כמו מנועי סילון של מטוס מסחרי, עד שאפילו לא שמעתי אותן.