על ההזדקנות: מרד וכניעה

״המחלה חשוכת־המרפא״: ז'אן אמרי על ההזדקנות
מבוא לתרגום העברי
עילית פרבר

1. על ההזדקנות
יש משהו מפתיע, כמעט מערער, בכתיבתו של ז'אן אמרי על ההזדקנות. הספר שלפנינו רחוק שנות אור מן הלשון הנקייה בה אנו נוקטים לרוב כשאנחנו מדברים על ״גיל הזהב״, ״הגיל השלישי״ או ״חוכמת הדמדומים״. אין בו כמעט אף רגע שבו אמרי מתאר את העדנה שבגיל המאוחר, הסיפוק וחוכמת־החיים, ואין בו אף לא רמז לרגשות הנוגעים בהשלמה, שלווה או פיוס. הספר כולו כמו נגוע בעצב, אירוניה מרירה, ולעתים אף ייאוש, שמופיעים לעתים במפורש, אבל רוב הזמן שורים על הטקסט בכללותו.

במכתב שכותב הוברט ארבוגסט, שהיה עורך ספרו של אמרי על ההזדקנות, הוא מציע לו לכלול את המילה ״תקווה״ בכותרת הספר. אמרי עונה לו בחריפות כי הוא מתנגד לכך בכל תוקף: ״מצד אחד, אין לי כל תקווה להציע", הוא כותב, ״ומצד שני, אני מתנגד בתוקף להשלמה". הספר, שכותרתו המקורית הייתה ״המחלה חשוכת־המרפא״, יצא לבסוף לאור תחת הכותרת ״על ההזדקנות: מרד וכניעה״.¹ הוויכוח הזה, כמו גם הבחירה הסופית, מגלים לנו משהו חשוב על עמדתו של אמרי בנוגע להזדקנות. עבורו מדובר בתקופת חיים שקוראת בכל כוחה למרד, אבל יש בה גם הבנה עמוקה ומיואשת שהקרב אבוד ומוביל לתבוסה ידועה מראש. אין טעם להשלים עם ההידרדרות הגופנית והקוגניטיבית ועם תחושות הבדידות והניכור, משום שאין בהשלמה כזו נחמה אמיתית, ואין גם טעם למרוד במה שהמאבק מולו כבר הוכרע מראש. אבל כפי שהכותרת מעידה, אמרי אינו בוחר בין מרד לבין כניעה. הוא מתעקש למרוד למרות שהוא יודע שייכנע לבסוף. העמדה הזו, הלא ותרנית ולא מנחמת ומנוחמת, מאפיינת יותר מכול את נימת כתיבתו הייחודית. בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר אמרי כותב: ״חשתי שאני נדרש לוותר על תקוות שטופחו על ידי מזדקני כל הזמנים, להחליש את כוחה של הנחמה. כל העצות הניתנות שם תמיד למזדקן, כיצד עליו להתמודד עם ההידרדרות, אפילו להעשיר את עצמו בזכותה בערכים, כגון הנאצלות שבוויתור, חוכמת השֵׂיבָה, שלוות האחרית — כל אלה ניצבו לנגד עיניי כתרמית נתעבת, שדרשה ממני להתמסר ולהתנגד לה בכל שורה ושורה״ (עמ' 40). אמרי כועס, בשם עצמו ובשם המזדקנים כולם. הוא אירוני, מוחה, מורד, ולא מאפשר לנו, הקוראים, להתנחם או אפילו לקוות לנחמה. בהקדמה למהדורה הרביעית הוא מוסיף, ש״כל המאמצים הללו, החביבים והראויים להערכה״, של החברה שמנסה להקל ולעזור למזדקניה ול״גורלם העלוב״, נותרים רק בבחינת אלחוש לא מזיק ותו לא. ״אין הם יכולים לשנות או לשפר שום דבר מהותי באומללותה הטרגית של ההזדקנות״ (עמ' 43).

כשהוא מתבונן בהזדקנות, אמרי מתרחק באופן מפורש מהמובן הביולוגי או הרפואי שלה. אין לו כאן עניין במספר השנים שחיִינו או במצבנו הפיזי. ״להרהוריי על מצבי בהווה אין כל קשר לגריאטריה", הוא כותב. חשוב מזה, אמרי גם לא מעוניין להצביע על נקודה מסוימת, מעין נקודת ציון, שלאחר חצייתה אנו הופכים ל״זקנים״. הגישה שהוא מציע היא שילוב מרתק בין פנומנולוגיה, אוטוביוגרפיה ורפלקסיה נוקבת. הוא משלב בין בחינת התופעה עצמה, ההתבוננות שלו בעצמו והיכולת לשים לב לשינויים הקלים, שמתחילים כרמזים של משהו שעתיד לבוא והופכים בהדרגה לתחושה ברורה, חדה וכואבת של מה שאין להשיב. לכן, אמרי בוחר לקרוא לספרו ״על ההזדקנות״ (Altern) ולא ״על הזִקנה״ (Alter).² הזִקנה עבורו היא נקודת ציון קונקרטית, שלב, מצב. ההזדקנות, לעומת זאת, היא התהליך. תהליך שהוא טבעי, אנושי, כזה שאנחנו יודעים בוודאות שעתיד להופיע אצל כולנו, אבל גם כזה שכאשר אנו מצויים בתוכו, הכאב שבהתגלותו בפנינו הוא כבד מנשוא. גם אם נתכונן אליו, נדע שהוא צפוי להגיע, "נשמור על עצמנו" כפי שנהוג לומר, בכל זאת מגיע הרגע שבו אנחנו מרגישים פתאום קצת אחרת, יותר חלשים, לפתע לא יציבים כבעבר, סימנים קטנים שהולכים ומצטברים. אנו מגלים את עצמנו בעת שאנו מזדקנים, בכל בוקר מחדש, בכל בוקר קצת פחות אנחנו. אמנם כל אחד משלבי חיינו מלווה בתהליכי שינוי (כאשר אנו מתבגרים, מתאהבים, משתעממים או נרגשים), אבל יש בכל זאת משהו בהזדקנות שאמרי תופס כשונה וייחודי. אנחנו לא רק משתנים, אלא מצויים בתהליך הדרגתי של הידרדרות ומשהו בגילוי ההידרדרות הזו הוא חריף וחד יותר מכל חוויה אחרת. האימה שיש בתהליך ההתגלות הזה מכשפת את אמרי עד שדומה שלמרות כל הערותיו על היעדר הנחמה והמרד, הוא בכל זאת נמשך אליה כמו פרפר לאור. הספר מבקש לתאר את התהליך הזה ואת ההתבוננות בו.

למרות הדגש הברור של אמרי על הממד התהליכי, בכל זאת ישנו רגע, רגע אחד מובהק שבו המזדקן מבין שהוא כבר זקן. זה יכול להיות מבט במראה בבוקר, או רגע של כאב פתאומי או חולשה, לפעמים זה זיכרון עמום או מבט אטום של מישהו זר שעובר מולנו ברחוב. ידענו שנזדקן, ודאי שידענו. ההזדקנות היא עובדה טבעית, כמו לידה, התבגרות או מוות. אבל דומה שאנחנו מתכוננים הרבה יותר למוות מאשר להזדקנות. העולם מלא במלווים למוות, במשאלות אחרונות, בשיחות חשובות מסביב למיטת הגוסס. אבל מי מאיתנו עוצר לחשוב על ההזדקנות? וגם אם עוצרים לחשוב, מי באמת מדבר על ההזדקנות, על הפחד מפניה ועל השינויים שהיא מביאה עמה? על השלב הזה בחיינו שבו אנחנו עדיין אנחנו, אבל כבר לא בדיוק אותו הדבר. בפרט בימינו אנו, מדובר בתקופת חיים שבה אנחנו פעילים, בריאים בדרך כלל, חשים חלק מהעולם, פתאום מתפנה לנו זמן (אחרי הילדים שגדלו ואחרי הפרישה מחיי העבודה) — אבל אנחנו כבר לא חלק מהעולם באותו האופן.

הפתיחה הקודרת והכֵּנה הזו סוללת לנו את הדרך לאחד הטקסטים הנוקבים והיפים ביותר על ההזדקנות. אמרי, כאמור, לא מציע נחמה, לא מדגיש את הבשלות או חוכמת החיים, ולא את ההשלמה והקבלה. הוא מביט על גופו ורגשותיו של המזדקן, על עולמו והזמן שלו, כפי שהם, בעיניים חשופות, פעורות לרווחה. הקריאה בספר לא תמיד קלה, אבל יש בה משהו עדין מאוד, מין אינטימיות שייחודית כל כך לכתיבתו של אמרי. לכאורה, מדובר פה בניגוד: כיצד תיתכן עדינות יחד עם מבט חשוף וחושף? כיצד פועלת אירוניה ומרירות יחד עם חמלה? אבל אמרי מצליח לעשות זאת. כפי שהוא עושה זאת בטקסטים אחרים שלו שבהם הוא כותב על האירועים הקיצוניים והטראומטיים ביותר שיכול אדם לעבור. כתיבתו הופכת אותנו לחלק מהחוויה באופן המיידי ביותר, ומאפשרת לנו עמדה שהיא אולי החשובה ובוודאי המעמיקה ביותר בחיים אנושיים: היכולת להביט פנימה, בכנות, בישירות וביושרה, בלי להדחיק אבל גם בלי למצוא פתרון או נתיב מילוט.

בהקדמה למהדורה הרביעית אמרי מזכיר את הביקורת שהופנתה כלפיו על כך שכתב את הספר בהיותו איש צעיר, רק בן 55. עשור לאחר מכן הוא כותב לקוראיו שכעת הוא מבין שצדק בכל מילה שכתב. במבט לאחור, הוא תופס עד כמה היטיב להבין את הנושא ועד כמה הזרות המדומה של המוות הולכת ומתגלה כאינטימיות אלביתית: ״הכול היה מעט יותר גרוע משצפיתי", הוא כותב ומוסיף, ״ההזדקנות הפיזית, התרבותית, התקרבותו היום־יומית, המעיקה והמוחשית יותר של בן־לווייתי האפל, זה שרץ לצדי וקורא לי בדחיפות [...] בהפצרה האינטימית, המטילה אימה: חבר שלי, בוא..."³ (עמ' 43).

2. מקומו של הספר בגוף יצירותיו של אמרי
אמרי מוכר לנו בדרך כלל מבעד לעדשה האוטוביוגרפית, ובפרט, זו של חוויותיו בזמן מלחמת העולם השנייה. בספרו הידוע ביותר, מעבר לאשמה ולכפרה, הוא כותב על החיים במחנות הריכוז, העינויים הקשים שעבר על ידי הנאצים, חוויות של פליטוּת וגלות, על האכזבה העמוקה שלו מחיי הרוח ומיכולתו של האינטלקטואל להתנחם בהם בבואו להתמודד עם סבל, ועל רגש הטינה המשתק (וגם מחיה) שמלווה אותו וצולב אותו במסמרות לעברו.⁴ עוצמתו של הספר הזה ברורה. הפרוזה של אמרי נוקבת, בהירה, כמעט מסמאת. הוא מתמודד עם השאלות הקיומיות הקשות ביותר פנים אל פנים, בלי להסס, בכנות יוצאת דופן, מלווה בקדרות המצויה רק אצל אלה שמסוגלים להביט עד־העצם, ולהישאר בחיים. אבל מעבר לסגנון הכתיבה עצמו, המאמרים מושכים אותנו גם בשל המושא שלהם, שאפשר לתארו באופן כללי כממדיו הקיצוניים ביותר של סבל אנושי, כאלה שמעוררים שאלות קיומיות יסודיות, שאלות של עוול והישרדות. מסיבות אלה ואחרות, נחשב אמרי פעמים רבות כהוגה ״של השואה״, עֵד־כותב שחווה על בשרו את החוויות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת — והצליח לנסח אותן בכתב.

ז'אן אמרי נולד בווינה בשם האנס מאייר ב-1912 למשפחה מתבוללת. יהדותו, שעליה הוא כותב שנים רבות מאוחר יותר, הייתה לא יותר מאשר מאפיין עמום שליווה את ילדותו. הוא היה יהודי כמו שאחד מחבריו לכיתה היה בנו של בעל מסבאה שפשט את הרגל, הוא כותב.⁵ הכותרת הזו הפכה למוחשית בשנות ה-30 של המאה שעברה לא משום שהוא עצמו התקרב יותר ליהדות, אלא דווקא כאשר שהמצב הפוליטי באירופה השתנה והמפלגה הנאצית עלתה לשלטון. היה זה אז, שיהדותו נפרשׂה לפניו פתאום כגורל של ממש, כמצב קיומי של בריחה מתמדת ומצב נפשי של חרדה אין־סופית מפני המוות. הוא הפך, כך הוא כותב, למי ש״מסור בידי המוות יותר משאר בני האדם״, למי שהיה ״מת בחופשה, אדם שמועד להירצח, ורק במקרה עדיין אינו נמצא היכן שראוי לו להימצא".⁶ אחרי שלקח חלק בפעולות התנגדות שונות בבלגיה, נתפס על ידי הנאצים ב-1943, נשלח לכלא ברנדונק שבבלגיה, שם עונה קשות ולאחר מכן נשלח לשלושה מחנות ריכוז: אושוויץ, בוכנוולד, ולבסוף ברגן־בלזן, משם שוחרר ב-1945 וחזר לבלגיה. כמה שנים לאחר מכן החליט לשנות את שמו בעל הצליל הגרמני כדי להרחיק עצמו ככל האפשר מהמאורעות שחווה והמשיכו ללוות אותו. האנס הפך לז'אן, ומאייר הפך — בשיכול אותיות — לאמרי. הוא עבד כעיתונאי וכסופר, ואף זכה בכמה פרסים ספרותיים.

זוהי עובדה ידועה ואפילו טריוויאלית, אמרי כותב, שכל טקסט, גם אם הוא תאורטי, מכיל בתוכו יסוד אוטוביוגרפי. ההבדל הוא רק בדרגת הדחיסות של הממד האוטוביוגרפי.⁷ אמרי היה צריך לכתוב לא פחות מ-5,000 מאמרים עיתונאיים (או 15 אלף עמודים לדבריו)⁸ עד שב-1964 החליט לספר על חוויותיו שלו. החלטה זו הגיעה לאחר יותר מ-20 שנים של שתיקה שבהן, לדבריו, החיים המשיכו כרגיל, התפתחו והשתנו, אבל הכול נותר על כנו: ״זה נגמר לזמן־מה. זה לא נגמר עד עכשיו. עודני מתנודד, 22 שנה לאחר מכן, מתנודד מעל לרצפה, תלוי על זרועותיי הנקועות, נאנק ומפליל את עצמי. בעניין הזה אין 'הדחקה'. האם ירחיק מישהו כתם מלידה?״⁹

אמרי כתב חמש הרצאות קצרות שמתארות את חוויותיו בשנות המלחמה ואחריה ושידר אותן בקולו, ברדיו דרום־גרמניה, שטוטגרט. ההרצאות הללו פורסמו לאחר מכן כקובץ בשם מעבר לאשמה ולכפרה ב-1966, וזכו להצלחה רבה. בעשור שבין 1966 ל-1976 פרסם אמרי שני ספרים נוספים (שהיו מבוססים גם הם על הרצאות רדיו שנשא): על ההזדקנות (1968), ויד נשלחת בנפש (1976). המבנה של שלושת הספרים דומה: כל אחד מהם מחולק לחמישה פרקים שמקורם בחמש הרצאות הרדיו, שכל אחת מהן אורכהּ כשעה. אפשר לחשוב על שלושת הספרים האלה כעל טרילוגיה שמתארת רצף של שלושה רגעים יסודיים (ודרמטיים) בחייו של אדם. אבל נראה שיש בכל זאת הבדל בין דיון בעינויים והתאבדות מצד אחד, לבין הספר על ההזדקנות. ההזדקנות היא שלב טבעי בחייו של אדם, אנו מצפים לו (גם אם לא בכיליון עיניים), יש בו בשלות והשלמה שמשורגים באופן בלתי נפרד בסבל ובהידרדרות, והוא חלק אינהרנטי מהחיים האנושיים. את זה יהיה קשה לומר על העינויים, מחנות הריכוז או הרצון וההחלטה ליטול את חיינו שלנו. אלה רגעים מסוג אחר, קיצוני יותר, דרמטי, רגעים שאינם שייכים לכולנו וּודאי שאינם טבעיים. מעטים מאיתנו חוו עינויים מהסוג שאמרי מתאר, או שקלו ברצינות לשלוח יד בנפשם.

אבל האם החלוקה פשוטה וברורה כל כך? האם אין בכל זאת, ולמרות ההבדלים הברורים, זיקות בין שלושת הרגעים הללו? מבט מקרוב על הטקסט מגלה לנו כאן משהו שעשוי להיות מפתיע ואף מערער. למרות שהספר אינו עוסק באירועי קיצון אלא דווקא בתהליך טבעי שהוא נחלת כולנו, אמרי מתבונן בחוויית ההזדקנות באופן דומה לצורת התבוננותו, רק שנים ספורות קודם לכן, בטראומות העמוקות ביותר של הקיום האנושי. למרות הנסיבות השונות כל כך ולמרות ההבדל המכריע בין המפתיע לבין מה שמצופה להגיע, בין הטראומטי למבשיל — כתיבתו של אמרי מבטאת אלמנטים דומים, ולעתים זהים, שקשורים לגילוי שלנו את עצמנו בתוך חיינו, מול עצמנו וגם מול אחרים. הזרות היסודית שאמרי מזהה בינו לבין שכנתו הנוצרייה במלחמת העולם השנייה (״על הכורח ואי־האפשרות להיות יהודי״), מהדהדת את הזרות שהוא חש כאדם מזדקן שמתהלך ברחוב תוסס בפריז ושם לב, מזווית עינו, למבטים המרחמים או במקרים אחרים, המתעלמים ממנו ומגופו ההולך ונחלש. הצטמצמות המרחב במרתף העינויים שסוגר עליו (״העינויים״) מהדהדת את המזדקנת שספונה בחדרה הקטן, לא מסוגלת עוד לקחת חלק בעולם שבחוץ, יושבת ומביטה מהחלון עם ״משקפת אופרה הפוכה״, כלומר, דרך עדשות מקטינות. נוכחותו של הגוף הדווי התלוי מן התקרה במרתף העינויים מזכירה לנו את נוכחותו של הגוף המזדקן. בשני המקרים הגוף ממשיך להיות שייך לנו כמובן, ובשניהם הוא הופך לקליפה ריקה ולא מתַפקדת. בשני המקרים מרחב החיים שלנו מצטמצם והזמן הולך ומתרחב, ובשניהם הקהילה האנושית שמקיפה אותנו מביטה בנו כבאובייקט שקוף, כזה שיצא מכלל שימוש.

ההתבוננות הייחודית של אמרי על חוויית הזמן והמבנה שלו היא אחד האלמנטים המרכזיים שדרכם אפשר להתבונן בחיבור שבין שלושת הספרים. כאשר אמרי מתאר את עצמו כאדם שצלוב אל עברו בלי שהוא יכול (או רוצה) לחלץ את עצמו (״רגשי טינה״10), הוא מתאר זמן שהוא לא רק נטול עתיד, אלא כזה שהיעדר הפיוס עם העבר לא מאפשר לו עתיד. זהו מצב שבו הזמן תקוע, ניצב במקומו בלי שהוא מסוגל עוד לנוע במקצב המוכר שלו (״נקע גלגל הזמן״, כמאמר המלט). היעדר העתיד או הסירוב הפעיל לאפשרות של עתיד עומדים גם בלב ספרו על ההתאבדות. שם, זמן העתיד מופיע כאשר הוא ממסוגר באי־אפשרותו, ובעיקר, בבחירה שעבור אמרי היא החירות האולטימטיבית, שלא לקחת בו חלק. הפסיביות שבתוכה הטינה לוכדת אותנו הופכת לאקטיביות מוחלטת בהחלטה, ואחריה במעשה, לשלול מעצמנו את חיינו שלנו, את האפשרות לעתיד. גם ב־על ההזדקנות פונה אמרי לזמן כמרכיב מרכזי. המזדקן מוצא עצמו בתהליך מתמיד שבו החלל הכולא אותו הולך ומצטמצם, מתכווץ, עד שלבסוף נשלל ממנו לחלוטין. בה בעת, הזמן הולך ותופח, עד שהוא ממלא את כל קיומו. הזמן הוא זיכרון וגעגוע, אבל הוא גם תחושה פשוטה (ומורכבת כל כך) של זמן טהור, של קיום שמה שמרכיב אותו הוא רק זמן. העולם נשלל, הזמן נותר.

חוויית הקריאה במעבר לאשמה ולכפרה קשה במיוחד, וזאת משום שבהירות כתיבתו של אמרי כמו מכה בסנוורים, חדה וישירה, ואינה עושה לקורא הנחות. כאשר אמרי מתאר את עצמו קשור, תלוי מהתקרה ממפרקי זרועותיו הנקועות, אי־אפשר שלא להתכווץ. אלא שהשפה הכואבת שלו אינה שמורה רק לאירועים טראומטיים וקיצוניים כמו עינויים או עבודה בכפייה שמהם אנו יכולים, כקוראים, לקחת מרחק (שהרי אנו מקווים שלא נמצא עצמנו מעונים, תלויים מהתקרה או כלואים במחנה השמדה). גם כאן, בספר על ההזדקנות, כתיבתו של אמרי נותרת אכזרית וחסרת רחמים. אלא שבמקרה זה כבר קשה יותר להיות רחוקים: אם לא הזדקַנו עדיין, הרי שנזדקן בעתיד הקרוב או הרחוק מעט יותר. אם לא אנחנו, אז הקרובים לנו ההולכים וקמלים, בצעדים כמעט בלתי נראים, לצדנו.

*המשך הפרק בספר המלא*