חדר מספר שבע

ג'מילה

יפה הייתה ג'מילה, יפה כל כך, עד כי מונה השנים שהקפיד לחרוש קמט אחר קמט בפניהן של היפות בנשים, נזהר מלפגום ביפי פניה וצחות עורה החלק.

משום שיופייה זה נשתמר בה אף בגילה המאוחר, הייתה ג'מילה מסתירה את גילה מפני הבריות, מחמת יראתה שמא מי מהן תטיל בה את עינה הרעה.

הרי לא בכדי נפרדות רבות מחברותיה כפופות הגו וחרושות הקמטים מעולמנו, ואפשר שמי מהן, בשעה שהיא עורכת סידורי פרידה אחרונים טרם תשיב את נשמתה לבורא, תבוא בדברים עם היושב במרומים לבל יוטעה מהמראה הצעיר של ג'מילה ותסב את תשומת ליבו לנוכחותה המיותרת על פני האדמה.

אף התמימים שבמכריה נחזו בעיניה כחשודים כל אימת שטרחו להחמיא לה על מראהּ הצעיר ובדרך אגב שאלו לגילה. ג'מילה הייתה מורגלת בשיטותיהם, שלדידה לא נועדו אלא לחקר גילה, לפיכך לא נתנה ליבה להתפתות למחמאותיהן של הבריות ונהגה לפטור אותן בחיוך שספק ביטא את הכרת תודתה או שמא את מבוכתה מנושא השיחה.

אלא שגם שעתה של ג'מילה הגיעה, כך לפחות סברה. תחילה לא חשה בטוב והסתגרה בביתה. עניין של יום־יומיים לכל היותר ותשוב לאיתנה. אף הכינה לעצמה מיני מרקחות שאת רקיחתן למדה מסבתהּ, סוד העובר בירושה מדור לדור. אך לשווא רקחה את תרופותיה, שיעולה הטורדני וכבדות נשימתה לא הניחו לה וזימנו לה ביקור בהול במרפאתו של ד"ר טביב, רופא המשפחה.

אותו רופא צעיר התחבב עליה בשל נימוסיו הנאים ואריכות רוחו. כשפקדה ג'מילה את מפתנו, דומה היה כי כל עיתותיו כולן מוקדשות אך ורק למענה ואין זולתה אף לקוח אחר הראוי לתשומת ליבו. אך יותר מכול נטה ליבה אחר ד"ר טביב בשל העובדה שמעולם לא שאל אותה לגילה, אף לא רשם אותו בטפסים.

אך לא בנקל הוליכו אותה רגליה אל מרפאתו. על אף שליבה נטה לו חיבה יתרה, לא האמינה בתרופותיו שנתפסו בעיניה כחסרות ערך במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב כמזיקות.

"אם לא אמות ממחלתי, אמות מהתרופות שאתה רושם לי." נהגה לומר לו.

"כזאת לא ארשה שיקרה לך," השיב ד"ר טביב, "הרי לא אתן לעולם להחסיר את יופייך ממנו."

ג'מילה צחקה. מחמאותיו של ד"ר טביב טובות היו בעיניה מן המרשמים שרשם לה, ודי היה בהן כדי להביאה לידי החלמה, לפיכך לא טרחה מעולם לגשת אל בית המרקחת ליטול את תרופותיה, ומייד כשיצאה את מרפאתו של ד"ר טביב נהגה להשליך את המרשם אל הפח הסמוך ולשים את פניה אל ביתה כמי שזה עתה החלימה ממחלתה.

אלא שהפעם לא הסתפק ד"ר טביב בבדיקותיו ושלח אותה לבצע צילום, לקול מחאותיה של ג'מילה שכבר נאותה ליטול את תרופותיו ובלבד שיוותר על שליחתה אל מכון הרנטגן.

אך ד"ר טביב היה נחרץ בדעתו ולא אבה ליטול חלק במשא ומתן שניסתה ג'מילה לנהל עימו כדי שיוותר על מצוותו.

"על מה את מתווכחת איתי, גברת ג'מילה? מה כבר ביקשתי ממך? בסך הכול צילום. לאחר שנים רבות כל כך של היכרות, לא מגיע לי לקבל צילום אחד שלך?"

"דרכים משונות יש לך לגרום לי לעשות את רצונך." צחקה ג'מילה והתרצתה לבסוף.

"הינה, רשמתי על הטופס 'דחוף!', כך שיקבלו אותך מייד מבלי שתצטרכי לבזבז את זמנך, וכשתחזרי, תיכנסי אליי מבלי להמתין בתור. עכשיו, לכי אל מכון הרנטגן."

לאחר הצילום, חזרה ג'מילה אל מרפאתו של ד"ר טביב והניחה בפניו את הצילומים. הוא הביט בהם בארשת פנים רצינית והחל ממלמל בשפה זרה שלא הייתה נהירה לה.

"מה אתה אומר, דוקטור?" שאלה ג'מילה מבלי שהסתירה את דאגתה.

"לא יודע, הממצא לא החלטי, קשה לי לקבוע אבחנה מדויקת ולא יהיה אחראי מצידי לזרוק השערות לחלל האוויר." ובעודו מדבר, הושיט את ידו אל הטלפון שעל שולחנו והחל לחייג.

"הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות למענך כדי שתשובי לאיתנך הוא להפקיד אותך בידיו הנאמנות של עמיתי למקצוע, מומחה לדבר, עליו אני סומך שידע להחזיר אותך אליי יפה לפחות כפי שאת היום."

בטרם עלה בידה של ג'מילה להעמיק בשאלותיה, כבר החל בשיחתו עם עמיתו הרופא מצידו השני של קו הטלפון.

ג'מילה הקשיבה בקשב רב, אך לא עלה בידה להבין במה דברים אמורים. שני הרופאים דיברו אומנם בעברית, אך כל אימת שדיברו על מחלתה, עברו לדבר בשפה זרה שאינה נהירה לה, משל היו זוג הורים המשנים את שפתם כדי שילדיהם לא יבינו את פשר השיחה ביניהם.

משסיים ד"ר טביב את שיחתו, רשם דבר־מה על טופס, הטביע את חותמתו בקול רעש גדול בתחתית הדף, חתם את שפתי המכתב והניחו בידיה של ג'מילה.

"אני שולח אותך אל דוקטור חביב בבית החולים 'מזור לכול', רופא מצוין וחבר טוב שלי עוד מימי לימודיי באוניברסיטה, את הולכת אליו עכשיו ואומרת לו שדוקטור טביב שלח אותך ומוסרת לו את המכתב. הוא כבר יידע מה עליו לעשות. מכל מקום, תנוח דעתך, את תהיי בידיים טובות."

ג'מילה נטלה את המכתב בתחושת אי־נוחות בולטת. הפעם הביקור אצל ד"ר טביב לא היה לרוחה. העובדה שיצאה מהמרפאה מבלי שנתחוורה לה טיבה של מחלתה הטרידה את רוחה.

אם ידיעותיו של ד"ר טביב אין בהן די כדי להביא לה מזור, כנראה שהפעם צלחה דרכה של מי מחברותיה הקנאיות, וכבר החלה לחשב בראשה מי מהן היא זו אשר הטילה בה את עינה הרעה.

בטרם פנתה אל בית החולים, סרה ג'מילה לביתה, נכנסה אל המקלחת, רחצה את גופה והתבשמה. לפני שלבשה את מיטב בגדיה, נתנה מבט בגופה העירום הניבט אליה מן המראה הגדולה אשר בחדר השינה.

"בוגד!" סיננה מבין שיניה וכיסתה אותו במלבושיה, נטלה את תיקה, חצתה את סף דלת ביתה ועשתה את דרכה אל בית החולים.

"שלום גברת ג'מילה." פנתה אליה שכנתה פורטונה, זקנה טרחנית עבת בשר, שמכל המלאכות בעולם לא מצאה ולוּ עיסוק אחד לעסוק בו לבד מתחיבת אפה בעניינים לא לה. מאחר שכבדות גופה הביאה אותה לידי בטלות, נהגה להעביר את ימיה בצפייה בבאי הרחוב החולפים לנגד עיניה מרום גזוזטרת דירתה.

תשומת לב מיוחדת הקדישה פורטונה לשכניה. לא היה בכך כדי להטריד איש אלמלא נהגה לשחרר את לשונה בפני כל מי שאבה להסכית לדברי הרכיל שהפיצה אודותם, בין שהיה בהם ממש ובין שהיו פרי רוחה.

"שלום," השיבה לה ג'מילה ביובש, כמי שאין בדעתה להתעכב ולהגיע לכדי שיחה עם פורטונה. ברי היה לה כי לא תצמח לה כל טובה מכך.

"יפה לך, ג'מילה, הולכת לרנדוו? מי בר המזל שלכבודו התגנדרת כך?"

ג'מילה לא השיבה דבר ועשתה את דרכה אל תחנת האוטובוס אשר יביאה אל בית החולים, ובתוך כך הרהרה שמא פורטונה בקנאתה היא זו שנתנה בה את עינה הרעה.

ד"ר חביב קיבל אותה בלבביות רבה והכניסה לחדרו, לא לפני שהתרה באחיות לבל תפרענה לו במחצית השעה הקרובה.

טרם כניסתה לחדרו הבחינה ג'מילה בשלט המתנוסס מעל תחנת האחיות:

מחלקת יולדות ב'

"מי שקרוב לליבו של דוקטור טביב, קרוב לליבי." הסביר ד"ר חביב את פשר חביבותו הרבה לאדם שלא הכירו מעולם, הסבר שהעלה חיוך על שפתיה של ג'מילה.

"סליחה, דוקטור, אם מותר לי לשאול. רופא למה הוא?"

"מומחה במיילדות וגינקולוגיה," השיב ד"ר חביב, והתיישב על כיסאו מעברו השני של השולחן כשהוא מצביע על הכיסא שמולו.

"שבי גברת ג'מילה, לפני שנערוך לך אי־אילו בדיקות, עליי למלא כמה טפסים."

ג'מילה התיישבה מולו, כשהיא מניחה את תיקה גדול הממדים על ירכיה. עדיין לא נתחוורה לה מהי מחלתה ומדוע שלח אותה ד"ר טביב אל עמיתו הגינקולוג, המיילד במחלקת יולדות, הרי לא ייתכן כי מראהּ הצעיר הטעה אותו עד כדי כך.

"ככה זה, כנראה שאין מה לעשות נגד זה," המשיך ד"ר חביב בדבריו, "הצלחנו למגר מחלות ומגפות שונות, אך נכנענו בבושת פנים לנגע הבירוקרטיה כניעה מוחלטת!"

ג'מילה ישבה מולו בדריכות. דאגתה הייתה נתונה לאותה מחלה מסתורית שהתקשתה לבטא את שמה שזה עתה שׂח בה ד"ר חביב, וכבר עלה בליבה החשד כי אפשר וד"ר טביב שלח אותה אל עמיתו בבית החולים משום שידו קצרה מלהושיעה מפני מחלה נוראה זו.

"איך קראת למחלה הזאת?" שאלה ג'מילה את ד"ר חביב.

"את מתכוונת לבירוקרטיה? אכן מחלה נוראה, ממש מגפה! וכאילו לא די לה במוסדות השלטון הנגועים בה, וכבר פשטה לה גם אצלנו בבית החולים."

ג'מילה החלה לשחזר במוחה מתי ביקרה לאחרונה במוסד ממשלתי כלשהו, ומייד נזכרה כי אכן ביקרה במוסד לביטוח לאומי בעניין קצבתה. אפשר שנדבקה שם באותה מחלה.

"המחלה הזו מסוכנת?" שאלה ג'מילה, מבלי שיעלה בידה להסתיר את דאגתה.

"לא עניין של חיים ומוות, אך מטרידה מאוד. בואי ונמלא את הטופס, שאם לא כן לא נביאה לידי סיפוקה."

ד"ר חביב הוציא מכיסו עט נובע, בעל ציפורן מוזהבת, הידק את משקפיו העגולים אל אפו, והחל בשאלותיו:

"שם מלא?"

"ג'מילה בת אהרון מזרחי."

"כתובת?"

"הפרדס 3 רמת גן."

"מספר תעודת זהות?" שאל ד"ר חביב מבלי להרים את מבטו מהטופס המונח לפניו.

"את זה אני זוכרת בעל פה," אמרה ג'מילה בגאווה, "00136459."

"תאריך לידה?"

ארשת פניה של ג'מילה הרצינה באחת. שום דבר לא הכין אותה לשאלה זו, דומה כי יד נעלמה נטלה את דיבורה, ושוב לא עלה בפיה ולו הגה קל שבקלים.

ד"ר חביב הרים את ראשו ושאל בשנית "בת כמה את?" ראשה של ג'מילה הסתחרר עליה, הדם אזל באחת מפניה שצבען החוויר יותר מלובן קירות חדרו של ד"ר חביב, וכבר הייתה נכונה לחלות באותה מחלה איומה שד"ר חביב דיבר בה לא מכבר, ובלבד שלא תיאלץ להשיב על שאלה זו, ועוד בין כתליו של בית החולים.

אני חייבת לצאת מכאן! גמלה ההחלטה בליבה של ג'מילה, וכבר ביקשה לקום ממושבה, אלא שאותה סחרחורת שתקפה אותה והתעצמה מרגע לרגע, גרמה לה, לחרדתו הרבה של ד"ר חביב, ליפול על רצפת חדר המרפאה ברעש גדול כנפול שק תפוחי־אדמה על הקרקע.

כשנעורה ג'מילה מעלפונה, מצאה את עצמה שוכבת על מיטה מוגבהת, בחדר זר, אפלולי משהו, וילונותיו מכסים את מלוא גודלו של החלון ואינם מתירים לקרני האור לחדור מבעדם. למעט אור רפה שנכנס מהפרוזדור, היה החדר שרוי באפלוליותו.

שעה ארוכה בהתה ג'מילה בתקרת החדר. מוחה כמו התרוקן מזיכרונותיו, ולא ידעה אל נכון היכן היא, מה אירע לה ואם שעת לילה היא זו או שמא שעת יום.

אט־אט התיקה את מבטה מתקרת החדר ומבלי להניע את ראשה החלה לחקור בעיניה את סביבתה.

פרט למיטתה, לווילון הפרוש על פני החלון ולתמונה התלויה על הקיר שמולה, לא הבחינה בדבר.

היא ניסתה להרים את פלג גופה העליון ולהביא את עצמה לידי ישיבה, אך נתקפה בכאב ראש עז שהניאה מכך, ועם זאת הספיקה להבחין בדמות עמומה בקצה החדר.

"הלו! יש כאן מישהו?" שאלה ג'מילה בקול חלוש ובכבדות.

משלא הגיעה כל תשובה, גייסה את כוחותיה בשנית כדי להזדקף במיטתה. הפעם עלה הדבר בידה.

כשהתיישבה, הבחינה בדמות אדם ישובה על הכורסה, מכוסה בשמיכה עד למעלה מראשה, ומתחתיה מבצבצות רגליים נעולות בנעלי גברים.

ג'מילה נתנה מבטה סביב, ולראשונה הבחינה במיני מכשירים רפואיים הניצבים מעל למיטתה ולצידה. עתה נתחוור לה מקום הימצאה.

"בית חולים." אמרה ג'מילה לעצמה בקול רם.

"בית חולים!" חזרה ואמרה, כמי שמאששת את דבריה שלה.

ג'מילה הביטה במלבושיה.

טיפשה שכמוני, הרי זו כותונת של בית חולים.

אט־אט שבו אל ג'מילה זיכרונות האירועים שקדמו לאשפוזה, אותה מחלה ארורה שד"ר חביב ביטא בקלות כזו. כן, אותה מחלת 'בורוקיטה', סירסה ג'מילה את שמה, מחלה שכלל לא ידעה כי נדבקה בה והביאה עליה את כל צרותיה.

"הלו!" קראה ג'מילה בקול רם.

הפעם נעה השמיכה שכיסתה את הדמות אשר ישבה בכורסה, עד שהוסרה כליל.

ג'מילה הופתעה. הדמות שקמה זה עתה וניצבה מולה לא הייתה אלא בנה הצעיר, המוכשר והאהוב עליה מכל ילדיה, אף שמעולם לא נתנה למי מהם להרגיש בכך.

"ניסים?!" קראה ג'מילה כשנימת ההפתעה אינה נעדרת מדיבורה, "מה אתה עושה פה?"

"שלום אימא. דוקטור טביב סיפר לי ששלח אותך לבית החולים ומייד הזדרזתי להגיע. מה שלומך?"

ניסים החל לעשות צעדיו לעבר מיטתה של ג'מילה, אך היא עצרה בעדו והורתה לו בתנועת יד חדה להישאר על מקומו.

"אל תתקרב! אני חוששת שתידבק ותחלה גם אתה."

"אחלה במה?"

"אל תשאל, מחלה קשה חטפתי, שלא תבוא אפילו על שונאיי!"

"מה את אומרת?! ואיזו מחלה זו?"

"לא זוכרת את שמה במדויק, נדמה לי שדוקטור חביב קרא לה 'בורוקיטה', מחלה נוראה."

ג'מילה עצרה בדיבורה ונאנחה אנחה עמוקה, "לא יודעת אם אקום ממנה."

"מאיפה את ממציאה את השטויות האלה, אימא?"

"לא, אלה לא שטויות, ניסים, המחלה הזו הכריעה גדולים וחשובים ממני. דוקטור חביב סיפר לי שאפילו ראש הממשלה עצמו מפחד ממנה מאז שהיא פשטה בכל משרדי ממשלתו, ואני כבר לא צעירה והגוף שלי לא חזק כמו פעם."

ניסים חייך וביטל את דבריה בתנועת ידו.

"אל תזלזל בדבריי, תראה את פרידה..."

"מה איתה?" שאל ניסים לא בעניין רב.

"מה איתה? נשמתה עדן, והיא הייתה צעירה ממני בשנים."

"ואסתר?" המשיכה ג'מילה.

"נו?"

"גם היא צעירה ממני, וכבר הלכה לה לעולם שכולו טוב. סתם הלכה."

"למה?"

"יום אחד נתקפה בשרשרת התעטשויות ולא יכלה להפסיק עד שהוציאה את נשמתה לבורא."

ניסים שתק. הינה אימו נותנת דרור ללשונה בנושא שהצניעה מלדבר עליו מיראת עינא בישא, ולרגע תהה שמא נרפאה מחששה זה, אלא שעד מהרה נתבדה.

"כן, זה מה שקרה לה רק בגלל התעטשות, ואתה מזלזל במחלה שלי שלכל הדעות היא מסוכנת מאוד."

"ה'בורוקיטה'?" השתעשע ניסים.

"כן, כן, ה'בורוקיטה' או איך שקוראים לה."

ניסים פרץ בצחוק גדול. "הינה, אני לא מפחד מאותה מחלה איומה," אמר, ובטרם הספיקה ג'מילה להניאו מכוונתו, כבר רכן מעל מיטתה ונישקה על מצחה.

"אוי ואבוי לך! תתרחק!" נזפה בו ג'מילה, "ואל תצחק על אימא שלך, עוד תתגעגע אליי."

ג'מילה דמיינה בעיני רוחה את הלווייתה, וכבר דימתה לראות את ילדיה עומדים חבוקים איש בזרועות אחיו ואומרים אחריה קדיש, לצידם חברותיה הקשישות מזילות דמעות תנין מעל הבור הפתוח, כשעל מקהלת המקוננות מנצחת ביד רמה פורטונה הרכלנית, שבין יללה לקינה פותחת למחצה את עיניה היבשות מדמע ומציצה בבאי ההלוויה שמא תחמיץ דבר־מה לספר באוזני מי שרק יבקש להאזין לדברי הרכיל שהיא מפיצה.

"שהיא לא תבוא!"

"מי?" שאל ניסים.

"פורטונה הצבועה! שלא תבוא להלוויה שלי!"

לפתע עלה בדעתה כי לא זו בלבד שלא יעלה בידה למנוע מחברותיה להגיע להלווייתה, הן הראשונות אשר תגענה ביום השלושים, ולא משום שקשה הפרידה עליהן, ולא בשל געגועים עזים שיתקפו אותן, הן תבואנה בשל סיבה אחת בלבד - להיווכח במו עיניהן בגילה המסותת על מצבתה, אותו הגיל שטרחה להסתיר מידיעתן באדיקות ובהתמדה עיקשת במשך שנים רבות כל כך.

לא, היא לא תגרום להן נחת. גם אם נגזר עליה ללכת, הן לא תדענה את גילה.

המצבה... הרהרה ג'מילה, הרי כל אחד, אפילו אם הוא רק ילד, יוכל לחשב את הפרש השנים בין יום היוולדה לבין יום מותה. ניחא, זרים שיחלפו על פני מצבתה ודאי לא יטרחו לחשב זאת, אך עדת המכשפות המתקראת חברותיה ואולי כמה מקרובות משפחתה בנות גילה, לדידן, חריתת תאריך לידתה על האבן תהיה יום חג ותרועה.

"ניסים!" נזדעקה ג'מילה בחרדה.

"כן, אימא, מה קרה?"

"אני מרגישה שגם השעה שלי מתקרבת."

"כנראה שהשעון שלך ממהר, אימא."

"אתה מוכן להיות רציני? זה לא הזמן לבדיחות! מה אתה חושב, שסתם הגעתי לבית החולים?"

ניסים הזדקף וכבר ביקש לבטל את דבריה, אך לפני שעלה בידו לפצות את פיו התרתה בו ג'מילה, "אל תפריע לי בדבריי. איך אתה בחשבון?"

ניסים, שהופתע משאלתה, ביקש לעמוד על פִּשרהּ, "למה את שואלת?"

"שואלת... ואתה אל תקשה עליי, זמני הרי ממילא קצר ואתה מבזבז אותו בשאלות." נזפה בו.

"אני מהנדס, אימא, בוגר הטכניון בהצטיינות, איך לא אדע מתמטיקה?"

"בחשבון שאלתי, לא בדבר הזה שאמרת."

"בסדר, בסדר, אני מצטיין בחשבון, אם זו כוונתך."

"אם כך, תגיד לי כמה זה תשע"א פחות תרפ"ח?"

"מה זאת אומרת?"

"שוב אתה עונה לי בשאלה? אתה יודע את התשובה או לא יודע?"

"אני לא יכול להשיב לך בלי להתעכב על המרת ערכי האותיות למספרים, רק אז אוכל לעשות חישוב ולפתור את שאלתך."

"יפה. זאת התשובה שביקשתי לשמוע גאון בחשבון שלי. אם כך, בני, אני משביעה אותך שעל מצבתי לא יירשם גילי, לא בספרות לועזיות ולא באותיות עבריות."

"אימא, את מקדימה את המאוחר."

"אתה מוכן להבטיח לאימא שלך שתעשה את מה שהיא מבקשת?"

"טוב, אני מבטיח לך שגילך לא יירשם, אך ללא תאריכים בכלל אי־אפשר..."

"אפשר, אפשר, אבל אם אתם חייבים לרשום תאריכים, תישבע בפניי כעת שתרשמו על מצבתי רק תאריכים עבריים ובלי שום מספרים."

"בסדר, אם זה מה שירגיע אותך נרשום כרצונך. עכשיו קומי ולבשי את בגדייך ונלך יחד אל דוקטור חביב לשמוע את חוות דעתו."

עתה רווח לה לג'מילה. לא בנקל יעלה בידיהן לגלות את גילה האמיתי אף לא לאחר מותה, הרהרה בשביעות רצון וכבר השתפרה הרגשתה.

ג'מילה שילבה את זרועה בזרועו של בנה וצעדה עימו לאורך הפרוזדור אל חדרו של ד"ר חביב, כשהם חולפים בדרכם מתחת לשלט שהתנוסס מעל תחנת האחיות:

מחלקת יולדות ב'

דלתו של ד"ר חביב הייתה סגורה. ניסים נקש עליה קלות.

"כן?" נשמע קולו של ד"ר חביב מעבר לדלת.

"דוקטור חביב, זה אנחנו, ג'מילה ובנה. תוכל לקבל אותנו לשיחה קצרה?"

"ודאי, ודאי, היכנסו."

ניסים לחץ על ידית הדלת וזו נפתחה לרווחה. ג'מילה עמדה על סף דלת הכניסה, מביטה אל פנים החדר, לא מאמינה למראה עיניה. חדרו של ד"ר חביב המה אדם, אלא שעובדה זו לכשעצמה אין בה כדי להביאה לידי הפתעה גמורה, ואף על פי כן נותרה על עומדה דקה ארוכה עד אשר התעשתה והסירה את הערפל מעיניה.

אט־אט החלה לזהות את הנוכחים בחדר. ראשונים עמדו בחזית החבורה שניצבה למולה ד"ר טביב ועמיתו ד"ר חביב, כשהם נותנים בה את מבטם המחויך, אחריהם עמדו שלושה מבניה ולצידם רעיותיהם ונכדיה. אפילו חברותיה הקשישות טרחו ובאו להיפרד ממנה בשעתה האחרונה, הרהרה ג'מילה באותו שבריר שנייה שנתקלה בפרצופה של פורטונה לנגד עיניה.

"מזל טוב!" קראו כולם פה אחד, "מזל טוב, ג'מילה! עד מאה ועשרים!" הדהדו הברכות בחלל חדרו של ד"ר חביב.

ג'מילה לא הבינה מדוע זה החליטו בני משפחתה ומכריה להגיע אל בית החולים ולברכה לרגל יום הולדתה בטרם הגיע מועדו, וכבר עלה בליבה החשד כי אפשר ואין זאת אלא מזימה שנועדה להביאה לידי תיקון טעותם ובתוך כך לגילוי תאריך לידתה או גילה, לפיכך נקטה לשון זהירה, "תודה, תודה לכם, אני חייבת להודות שהפתעתם אותי. אבל מי אמר לכם שהיום יום הולדתי?"

"ג'מילה יקרה, אנחנו לא באמת יודעים מהו יום הולדתך, אבל אנחנו לא יכולים לחכות לך כל החיים עד שתתרצי ותגלי לנו אותו, ולכן החלטנו מהו יום הולדתך ובאנו היום לחגוג אותו יחד איתך."

"בבית החולים?!" הקשתה ג'מילה, "לא מצאתם לכם מקום יותר טוב מזה?"

"לא בבית חולים," תיקנו אותה חברותיה, "אלא במחלקת יולדות ב'."

"היום, ג'מילה יקירתי," פתח ואמר ד"ר חביב, "נולדת מחדש! ואת מניין שנותייך נספור מיום זה ואילך כפי שנוהגים אנו עם כל היילודים במחלקתי, למעט דבר אחד..."

"ומהו אותו דבר אחד שאתה חוסך ממני?" שאלה ג'מילה.

"את הבירוקרטיה הכרוכה ברישום לידתך," צחק ד"ר חביב.

"ה'בורוקיטה'?" צחקה ג'מילה.

"כן, כן, ה'בורוקיטה'!"