אהבה כתובה בכוכבים

1

הוא חצה את הרחבה, מבוסס במגפיו בגבעולים לחים של דשא. בצעדים כבדים עשה את דרכו אל ספסל העץ שממנו נגלה לעיניו הגן הסקסוני רחב הידיים.

שמש מבוהלת נגעה בעצי הערמון לאורכה של השדרה הראשית. סומק עלה מגופם של פסלי הברוק ומקשתות האכסדרה המסוככת על קבר החייל האלמוני. פיסות של דשא הציצו מתוך הערוגות המסוגננות, זוהרות בתוך מסגרות של פרחים. אולם הפעם מראם לא הסב לו הנאה.

הוא הסיט בידיו ענפים של ערבה בוכייה. כפוף גב התיישב בקצה ספסל עץ, לצידה של סלסילת אוכל.

"את יכולה לקחת מכאן את הסלסילה, קסיה?" נשמע טון מצווה, וזוג אישונים אפורים, מוקפים עפעפיים חרוצי קמטים הפנו את מבטם מאש התמיד שעל הקבר וננעצו בו בסקרנות. הקול והאישונים היו שייכים לאישה הזקנה שישבה במרכז הספסל, כשהיא עטופה במעיל צמר.

"כמובן, הגברת ברטישובסקה," השיב קול נשי.

זו הקרויה קסיה שלחה את ידה מעל ברכיה של הזקנה, אחזה בידיות הקש והעבירה את הסלסילה למרגלותיה, אל חלקת הדשא.

"הנה, כעת יש לך יותר מקום," הזקנה נענעה לעומתו בראשה במעין ברכת שלום.

"תודה," הפטיר ונע על הספסל באי נוחות. כדי שלא להיחשב גס רוח, הסיר בתנועה מהססת את כובע המצחייה מעל ראשו. במאמץ חייך חיוך רפה ותלה את הכובע מאחוריו, על משענת הספסל.

שוליו של צעיף הצמר שעטף את צווארה של הזקנה התבדרו ברוח והצליפו קלות על זרועותיו.

"סליחה," התנצלה הזקנה, תוחבת בחופזה את הצעיף אל מפתח מעילה.

מה היא מחייכת, לכל הרוחות, חשב בליבו, היא חושבת לנהל איתי שיחה ידידותית? הוא שילב את רגליו זו על זו ומיקד את מבטו בחרטומי מגפיו.

"אדוני הקצין?"

מה עכשיו? הוא התמלא זעם. מדוע אינה מסירה ממנו את עיניה? כאב ראש תקף אותו. דווקא היום היה זקוק לקצת שקט.

"אפשר להציע לך כעך?"

לרגע שקל לסרב, אבל הקרקור של בטנו הזכיר לו שכבר זמן רב לא אכל דבר.

"תודה," אמר קצרות. כשמיקד את מבטו באש התמיד, חש שאיבריו מאובנים ושגופו עייף.

"קסיה, איפה הנימוסים הטובים שלך? מדוע את לא מכבדת את האדון הקצין בכעך?"

"או, בוודאי, הגברת הלינה."

עתה הבחין כי קסיה היא בחורה צעירה ובהירת שיער שמצחה גבוה, עיניה כחולות ושפתיה הבשרניות צבועות אדום.

קסיה פתחה מייד את הסלסילה אשר בה, בתוך קופסה של פח, היו צרורים כעכים אחדים.

משום מה נדמה היה לו שפניה החווירו ושהיא הגניבה אליו מבט חושש, כשקרבה לעברו את הכעכים. "קח, בבקשה."

הוא היסס רגע ואז נטל אחד מהם והחל לנגוס בו, כשהוא מודה לצעירה במנוד ראש.

"טעים?" שאלה הזקנה כשהיא בוחנת את פניו בגלוי, ללא בושה.

הוא לא ענה, רק השפיל את ראשו, בוחן במבוכה את הז'קט שלגופו ואת מכנסיו הפולשים בגנדרנות לתוך נעלי העור הגבוהות. הנעליים היו גדולות ממידתו, אולם למתבונן מהצד לא הייתה שום אפשרות להבחין בכך. גם לא בעובדה שבעזרת האולר שבכיסו חורר עוד חור בחגורת העור שלמותניו.

"טעים לך?" חזרה הזקנה ושאלה.

"טעים מאוד," השיב.

"קסיה אפתה אותם," הצהירה הזקנה.

הוא שתק.

למען האמת, הזכיר לו הכעך את מאפיה של אימא. הוא לעס אותו באיטיות. עוצם את עיניו, בוש בעונג שהוא מסב לו. לפתע נזכר בהמון הפולני המשולהב שעמד בצד הארי והריע לקלגסי השלטון הנאצי, אשר באחד מהתקפי הזעם שלהם הצליפו בפרגוליהם ללא רחם על ראשיהם של יהודי הגטו, מותירים שובל חדש של גוויות על הקרקע.

"מדוע אתם כל כך מרוצים?" שאלו הנאצים את התושבים המשועשעים.

"מפני שאתם מחסלים את היהודים!" הגיעה התשובה.

"בבקשה. קח עוד."

ההצעה הייתה מפתה. כעך אחד לא השביע אותו. אבל הנימוס אמר שיש לסרב לה.

"לא, תודה!"

הוא לא ידע מה לעשות בזרועותיו, ולאחר היסוס חבק בהן את גופו.

2

ברגע הראשון, כשהתיישב בקצה ספסל העץ, קפאה קסיה על מקומה בבהלה וישבה בלי נוע, כפות ידיה נעוצות בין ברכיה ומבטה כבוש בדשא. תמונות מעברה קפצו אל ראשה והתערבבו כאחוזות תזזית זו בזו.

זמן רב לאובדן עשתונות לא עמד לרשותה, כי לפתע תבעה ממנה הזקנה: "את יכולה לקחת מכאן את הסלסילה, קסיה?"

היא רצתה למלא את בקשתה, אבל הושטת ידה לעברו נראתה בלתי אפשרית. היא ניסתה לעשות זאת אך לשווא. שריריה הפסיקו להישמע לה.

"הסלסילה, קסיה," חזרה הזקנה על דבריה.

לא הייתה לה ברירה. אף כי כדי לעשות כן היה עליה להישיר אל הקצין את מבטה.

זה לא היה קל. פיה רטט בבהלה. גופה התאבן. לבסוף, כשאזרה אומץ לאסוף את הסלסילה הארורה בידיה, הבחינה מזווית העין בעובדה שהקצין הוא איש צעיר ונאה למדי, גבוה וצנום. נראה היה כאילו הוא אובד בתוך מדיו, עיניו הנבוכות מתחמקות ממבטה ואצבעותיו משחקות בשערו הבהיר.

היא הניחה את הסלסילה למרגלותיה, ולבקשתה של הגברת אף כיבדה אותו בכעך.

"טעים לך?" שמעה את הזקנה שואלת.

היא הציצה בו בשעה שלעס מן הכעך.

"טעים מאוד," השיב.

"קסיה אפתה אותם."

היא עצרה את נשימתה. מזווית העין הבחינה שהוא מתכווץ עוד יותר בתוך מדיו. כיוון שמעולם לא ניסתה להתעמק במשמעות התגים של צבא הרייך השלישי, לא יכלה אפילו להסיק מהם מה דרגתו או תפקידו. אבל לראשונה בחייה ראתה אחד משלהם משפיל את ראשו במבוכה. הוא נראה מותש, חסר אונים, ועד כמה שהדבר נשמע לא אמין, יכולה הייתה להישבע שהיא מבחינה בעצב בעיניו.

מראהו גרם למשהו מוזר ומרגש לרטוט בתוכה.

אם לא המדים שלגופו, הייתה חושבת שהוא אפילו חמוד.

איך מְלאהּ ליבה לחשוב קצין גרמני לחמוד? היא התקשתה להאמין למה שקורה לה. היא עצמה את עיניה וחשה איך רגשי האשמה, אשר חודשים ארוכים ניסתה להתעלם מהם, שבים ומענים אותה. בלי שתרצה בכך שמעה אגרופים נזעמים אשר כמו נרדמו בתוכה מאז אותו לילה ועתה ניעורו לחיים, הולמים על דלת הכניסה בתוקף, הך הך. איזו אימה! צריך זוג ידיים חזקות במיוחד כדי להחניק מזיכרונה תמונה הולכת ומתבהרת: מגפיים צבאיים מטביעים עקבות של בוץ על לובן הרצפה. ממול, על המיטה, מונפת השמיכה החורפית באוויר, ואיש ואישה מסתירים בידיים מבוהלות את עירומם. איך הגיעו זה עם הדרגות וזה שבלעדיהן לכאן באמצע החלום? בהלתם של בני הזוג הפיקה מאנשי הצבא שביעות רצון והם חייכו זה אל זה.

"אישה יפה יש לו," אמר בעל הדרגות לחברו, "קח אותו מכאן!"

"ליאון," פרצה צעקה מפיה כשנגרר אל עבר היציאה. ליאון הפנה אליה את ראשו ועיניו העידו שהוא נפחד לא פחות ממנה.

"קסיה?" נשמע קולה של הזקנה.

היא התעלמה ממנה, חופנת את פניה בידיה. לא, זה לא יחזור על עצמו, הבטיחה לעצמה.

"תני לי כוס תה, בבקשה," שמעה את הזקנה אומרת.

היא פקחה את עיניה. חרף החרדה שעורר בה, סקרה את לסתותיו של הקצין שעדיין לעסו את הכעך. מאז אותו לילה הצטיירו בעיניה בני מינו כעיטים העטים על הטרף, אבל הוא בכל זאת היה אחר.

"ביקשתי תה," חזרה הזקנה על דבריה.

"כן, כמובן."

כדי שהלילה ההוא לא יחזור על עצמו, טוב שיהיה לידה מישהו חזק שישמור עליה. מישהו מסוגו?

היא הגישה לזקנה את מבוקשה וחזרה להתבונן בו: הוא נראה מהורהר כל כך, מרוכז כל כך בעצמו, כאילו לא באמת שם לב לעובדה שהיא קיימת. אך כמובן, לא זה היה מה שהטריד אותה. היא אישה מושכת וגבר הוא רק גבר. אפילו בגימנסיה כבר ידעה לגרום לנערים לשים אליה לב. אלא שהיא חשבה לעצמה שלהתקרב למישהו מהם זה לא הצעד הכי בריא.

במורת רוח בחנה את שלל הדרגות והעיטורים שקישטו את מדיו. העובדה שהוא שייך לצבא הכיבוש עוררה בה בחילה וזעם, ובו בזמן חשה בליבה גם צביטה של החמצה: כל כך הרבה זמן שהיא לבד. כלומר — רק היא והזקנה שצמודה אליה. כל כך הרבה זמן שהיא חולמת למצוא לעצמה מישהו כלבבה, וזה בדיוק מה שכל כך מכעיס בעניין הזה. איך זה שהגורל, כשהוא כבר סוף סוף שולח לה מישהו שנראה נחמד ואפילו בגיל המתאים, זה דווקא חייב להיות אחד מאלה שאין אפילו אפס קצהו של סיכוי שהוא יוכל להיות הגבר הנכון. כי באמת, הייתה שמחה להפעיל עליו את כל הטריקים הרגילים: חיוך, מחמאה או אפילו רמז, לא עבה מדי, לכך שהיא מוצאת אותו מושך.

אבל הוא זה הוא, אז מה הטעם?

שוב ניסתה להדוף מעליה בדלי זיכרון, אבל הם חזרו והציפו אותה: בשמי הלילה, מקפידים לשמור על מרחק ביטחון, נצנצו כוכבים. כלב נבח במרחק. נשמע קולו של מנוע מתרחק והולך בזמן שהיא, בסבון ובמים, התאמצה למחות את הזכר שהותיר גופו של הנבל הגרמני בגופה.

לא. אסור לה לחשוב על זה אפילו.

ובכל זאת, אמר קול שני בתוכה, זה שיושב מולה הוא גם בעל כוח וגם נראה אדם לא רע. היא ממש חייבת לגייס אדם כזה לתועלתה. בסופו של דבר, נוכחותו של קצין גרמני בחייה תהיה אלימה פחות מן המציאות החוזרת אליה בזיכרונותיה. היא תגן עליה מן הפחדים המתעוררים בה כל אימת שקולות צעדים, מדומים או אמיתיים, עולים מכיוון החצר.

וכך, בתוך דקות, הבשיל הרעיון במוחה: היא תגרום לו להתאהב בה. היא לא תבחל בשום אמצעי כדי לכרוך אותו אליה, כדי שייתן לה את תעודת הביטוח שהיא זקוקה לה עד לסוף המלחמה.

אז קדימה, קסיה, אם לא קשה לך, תואילי בטובך להתאמץ ולגלות אליו מעט סימפתיה. לא עולה כסף להיות נחמדה!

"אדוני הקצין?" היא זקרה את סנטרה לפנים והישירה אליו את מבטה. "אולי תרצה לשתות תה?" שאלה, "הוא חם עדיין. הנה, קח עוד כעך!" היא פתחה עבורו שוב את קופסת הפח שעוד נותרו בה כעכים אחדים. כשהניד בראשו לשלילה, חייכה אליו.

נראה היה שהדבר הביך אותו. איזה ביישן!

"בבקשה. זה בשבילך!" כוס המתכת שהוצאה מסלסילת האוכל נתחבה לכף ידו. אד קל עלה מן המשקה שנמזג מצנצנת הזכוכית, והכעך שנטבל בתוכו התמוסס ואיבד את צורתו.

"מעולם לא ראיתי אותך כאן," אמרה, בעודה מנסה לסלק ממוחה את הרגשות השליליים שהוא מעורר בה. "אתה מבקר כאן לעיתים תכופות?"

"אני? לא, זו הפעם הראשונה שלי כאן..." כנראה היה צמא מאוד מפני שגמר את כל התה שבכוס בלגימה אחת.

"תודה," החזיר לה את הכוס.

"אתה גר כאן, בוורשה?" היא אזרה אומץ, קמה ממקומה והתיישבה על ידו.

"אני... חדש כאן..." עתה שילב את ידיו על חזהו ופניו אל המדשאה, צופה בילדים המתרוצצים הלוך ושוב על כר הדשא שממול.

"מאין אתה?"

הוא היסס מעט לפני שענה: " מקטוביץ שבשלזיה..."

"ושמך?"

הוא שוב הרהר מעט לפני שהשיב: "היינריך. היינריך באום." פניו הסמיקו.

איך זה, אחד משלהם, כל כך כל כך ביישן?

"זה מסביר את המבטא הפולני שלך."

השיחה יכולה הייתה להמשיך ולהתגלגל אלמלא הזקנה נתקפה פתאום פרץ של שיעול. קסיה פשפשה בסלסילה והוציאה מתוכה ממחטה פרחונית.

"קחי," אמרה.