חיים בשוליים

דבר עורך עיתון הארץ
אלוף בן

אורלי וילנאי מביאה לקוראות וקוראי הארץ את קולותיהם של המוחלשים, אלה שהרשויות השליכו בצד הדרך, אלה שאין להם יחצנים ועורכי דין ו״יועצים אסטרטגיים״. המדור ״חיים בשוליים״ נהפך ללשכת פניות הציבור שלא רק מקימה זעקה, אלא גם מנסה למצוא פתרונות.

שינוי סדר העדיפויות
יצחק בוז'י הרצוג, נשיא המדינה

לעשייה חברתית יש פנים רבות ודרכים מגוונות להגיע למימוש. כל עוד בוער באדם הצורך לעשות למען זולתו, לגלות מעורבות ואכפתיות ולהירתם לתיקון עוולות ולצמצום פערים - חזקה עליו שתמיד תימצא לה או לו הדרך לפעול להוביל - ולהשפיע.

כתיבתה רבת השנים של אורלי וילנאי במדור הייחודי שלה בעיתון תחת השם "חיים בשוליים" מהווה ביטוי מובהק לעיקרון הזה. היא משקפת רגישות חברתית הראויה להערכה ודאגה לחלש ולצרכיו. בין אם מדובר בסוגיות הנוגעות לרווחתם של שורדי השואה, למצוקתם של מתמודדי נפש או למאבק בקטל בדרכים - וילנאי מוכיחה כי היא ממלאת שליחות חברתית ונושאת את הדברים של אלו שאין להם קול, כח ובמה.

זכיתי בעת כהונתי כשר הרווחה והשירותים החברתיים (2011-2007) לפגוש בוילנאי במאבקים חברתיים חשובים. המדור "חיים בשוליים" השפיע במישרין על קביעת סדר העדיפויות במשרדי ועל ההתייחסויות לבעיות שעלו בו. ועל כן תודתי לה על תרומתה.

לכתוב עוני
פרופ' יובל אלבשן 

קשה לכתוב עוני. באילו מילים ניתן לבחור כדי להעביר את הבל הפה של רעב? איך אפשר לתאר את חוסר האונים ששוכן קבע בעיני הרמוס? את התלות המוחלטת באחרים כשאתה מוטל בשולי החברה? הקושי מוביל את מרבית הכותבים להתמקד בתפאורה שמסביב (המקרר הריק, האלכוהול, הילדים המוזנחים, הבלטות השבורות ושאר קלישאות) וממנה לזנק היישר לאחת משתי אפשרויות:

הראשונה - להשתמש באותה תפאורה כדי להאשים את האנשים שחיים בעוני בעוניים. אותם כותבים מוצאים אצל העניים החיים בשוליים קווי אופי שליליים משותפים (הם מתקשים להתמיד בעבודות, הם עצלנים, הם לא מוסריים, הם מתפתים בקלות לפיתויים אסורים, הם לא מחושבים, הם רמאים וכו'), שבעטיים העוני מעמיק. הם הסיבה והם המסובב. המסקנה ברורה: זו בעיה תרבותית ולכן - הילחמו בעניים ותמגרו את העוני. השנייה מבכרת לתאר את תופעת העוני ככזו אשר נובעת מהמבנה הכלכלי והחברתי של החברה. כותבים אלה מציגים את העניים החיים בשוליים כקורבנות של השיטה. היא האשמה והם חסרי אונים. גם אצלם המסקנה ברורה: תקנו או החליפו את השיטה והעוני ימוגר מאליו.

אלא שכל מי שאי פעם הסתובב באמת בשוליים יודע ששתי גישות אלה אינן מתארות נכונה את מה שקיים שם. בעיקר הן משטיחות את האנשים החיים בשוליים. אצל שתיהן העניים מרודדים לכדי תכונה אחת - הן כאשמים והן כקורבנות. הם אף פעם לא בני אדם מלאים.

אצל אורלי וילנאי בטוריה על אודות החיים בשוליים האנשים אינם בינאריים במובן זה. הם יכולים להיות גם קורבנות וגם אשמים וגם לא ולא. הם מורכבים כמו במציאות. הקילומטראז' העצום שוילנאי מביאה לטוריה ממסעותיה בישראל של מטה הופך משום כך את טוריה למרובדים. מושאי הטורים לעולם יהיו יותר מאשר אוסף תכונות שמוביל למסקנה אחת. הם גם אף פעם לא יהיו שטוחים. לא כ"מסכנים" ולא כ"עבריינים". להפך, יש להם עבר ועתיד וחלומות. אצל וילנאי השוליים הם לא סתם מעבר בין כתובות, הם נסיעה איטית בין נופים. נופים מלאים בזיכרונות ובאורות מנצנצים ובתמרורים שבורים. כמו בחיים. 

כתיבתה של וילנאי מאפשרת לכן לקורא נקודת מבט משולבת - גם על האנשים שחיים בעוני וגם על השיטה שהביאה אותם לא פעם למצבם זה. קריאה בטורים ברצף מלמדת על המגוון שקיים בשוליים. אם תרצו היא מצביעה על העושר בעוני, תרתי משמע.

זו הסיבה שגם תביעותיה של וילנאי בטוריה אינן פשוטות כמו של הכותבים שמגיעים כאורחים לרגע וממהרים לחמוק חזרה. התביעות מותאמות לכל מקרה ולכל אדם אבל לעולם לא מסתפקות רק בפתרון לאותו מקרה ולאותו אדם. אכן, גם תביעותיה - כמו תיאוריה - מדויקות ומורכבות. אז כן, קשה לכתוב עוני אבל מתברר שזה אפשרי. החיים בשוליים של אורלי וילנאי מוכיחים זאת.

נולדה בשנית
18/01/2012

זה היה ערב סוער במיוחד גם במונחים של חורף ירושלמי. הגשם לא הפסיק לרדת, הקור חדר לעצמות ובצוק העיתים הם החליטו לעשות את מה שעד אז לא העזו אפילו לדמיין: הם עלו על הרכבת הקלה, בידיעה ברורה שבארנקם אין ולו שקל.

שתי תחנות אחרי שעלו, ספוגים בגשם, עלה גם הפקח. מכיוון שהיו צפויים לקנס של 180 שקל לו היו נתפסים - בתחנה הבאה הם נמלטו מהרכבת. הגשם המשיך להלום בעוצמה. סופו של האירוע הזה בנהג אוטובוס רחמן, הם נשבעו שיחזירו את הכסף, והוא לקח אותם הביתה לשכונת קרית יובל ללא תשלום.

כך נראים חייהם. כל יום צופן בחובו השפלה, רעב וסבל. כל לילה מוסיף עוד קורטוב של ייאוש. היא בת 59 הוא בן 63. יותר מעשרים שנה שהם ביחד, אנשים נורמטיביים, קוראים להם, משכילים, כל חייהם עסקו בהוראה והתפרנסו ממפעל חינוכי משותף.

קשה לתפוס, אבל כבר יותר משנתיים שהם חיים בחושך. זה התחיל בחוב של 800 שקל לחברת החשמל ותפח לסכומים שאין סיכוי שיוכלו לשלם. עם רדת החשכה הם מדליקים נרות בדירה הקטנה שבקרוב כבר לא תהיה שלהם, כי גם את המשכנתא לא שילמו מאז אוגוסט. כסף לאוכל אין ממילא, אז חסרונו של המקרר אינו רלוונטי, ואילו את בדיקת העבודות של התלמידים, או את ההתכתבויות עם המוסדות השונים, הם עושים מלובי של בתי מלון. איש לא יכול לחשוד שהזוג החרוץ והנעים שעובד בבתי מלון שונים על המחשב, נמצא עכשיו בשפל הכי עמוק בחייו.

במשך שנים לא מעטות הם עבדו במרכזי למידה עירוניים בבתי ספר בירושלים. היא מורה לאנגלית, הוא למתמטיקה. שני מקומות העבודה האחרונים נסגרו בזה אחר זה, אבל מקצת התלמידים החלו ללמוד אצלם באופן פרטי ובמשך תקופה מסוימת המצב היה סביר. אחר כך חלק מהתלמידים סיימו את התיכון, חלק עברו למורים צעירים יותר - והם מצאו עצמם בלי פרנסה. המקומות שאליהם פנו בבקשות עבודה השיבו בשלילה - בגלל הגיל. רשת הביטחון של מדינת הרווחה שאמורה להיפרש בדיוק במצבים כאלה, מקופלת. בגלל היותם עצמאיים, ואף כי כל חייהם שילמו את דמי הביטוח הלאומי, לפי החוק הם לא זכאים לדמי אבטלה. אז בינתיים הם חיים מאוויר, פשוטו כמשמעו.

הם מבקשים שלא ננקוב בשמותיהם, חוששים להרתיע תלמידים פוטנציאליים. מסיבות דומות הם התלבטו רבות לפני שנכנסו לראשונה בחייהם לבית תמחוי בחודש שעבר. לא רק בגלל תחושת ההשפלה, ההבנה שהגיעו למצב של תלות מוחלטת - אלא גם משום שרבים מבתי התמחוי המסודרים לא מקבלים אנשים שלא הופנו על ידי לשכות הרווחה, אז הם הלכו לבית התמחוי היחיד שהסכים לקבל אותם.

ישבו שם וניסו להישאר זקופים, ולא ידעו איך ממשיכים מכאן את החיים. "אנחנו מסתובבים עם מועקה איומה, תחושת בושה והשפלה", מספרת בת הזוג, "כבר התרגלתי ללכת לישון עם סחרחורת בגלל הרעב. בבית התמחוי חשבנו שאנחנו מתים, ראינו תמונה מחרידה, אבל לא הייתה לנו ברירה. דווקא עלינו הסתכלו מוזר, אנחנו נראים נורמליים לגמרי".

יש לה חלק בדירה ברמת גן, ירושה, שכרגע מנסים בני משפחה למכור, אבל על החלק שלה כבר הטיל הבנק עיקול. לפני שנים לקחה בבנק הזה הלוואה של 15 אלף שקלים לצורך קניית מכונית. כשהמצב החל להידרדר המכונית עוקלה והם לא עמדו בתשלומים. למרות ששילמה כבר חלק ניכר מההלוואה צמח החוב ל-150 אלף שקל, שכר טרחה וריביות. אחרי מו"מ עיקש הסכים הבנק להפחית את הסכום ל-26 אלף שקל בתשלומים, שגם אותם אינם יכולים כרגע לשלם. ועוד לא דיברנו על החובות לעירייה, לתאגיד המים, אפילו אגרה הם נתבעים לשלם, אף שכבר שנתיים לא פועל בביתם ולו מכשיר חשמלי אחד. אין זרם.

בלשכת תעסוקה הפנו אותם לקורס יזמות של מט"י, מרכז טיפוח יזמות של משרד התמ"ת. כרגע הם לומדים, עדיין חייבים 400 שקל בעבור הקורס המסובסד. במקביל מתברר שדווקא הניסיון הזה למצוא מזור כלכלי הוא שמונע מהם לקבל הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי. קורס מקצועי שולל קצבה, הובהר להם. 3,000 שקל בחודש שהיו יכולים להבטיח לפחות מזון.

בניסיון למצוא קרן אור פנינו לחברת החשמל. איריס לוי בן שחל ממערך ההסברה, אישה מלאת חמלה, הצליחה להוריד את החוב שלהם - אחרי מחיקת הריביות - ל-1,320 שקל. קצת לפני שהמדור ירד לדפוס חיברו אותם, אף שהכסף טרם גויס והועבר. אבל גם המחווה הזאת היא טיפה בים. כדי להרים את הראש מעל המים הם צריכים עזרה מערכתית. מאחר שהמערכת אינה עונה - מי שרוצה לעזור מוזמן להציע.

הבית נשרף, התקווה אבדה
23.2.2009

אם תבקשו מכוכבה רעי לספר על דבר אחד טוב שקרה לה בחיים, ספק אם היא תמצא כזה. בפסח שעבר ניסתה בפעם השלישית לשים קץ לחייה. היא קפצה מהקומה הרביעית, מדירת עמידר הקטנה בשכונת קרית משה ברחובות, בהחלטה ברורה שהיא את החיים האלה לא ממשיכה יותר. אלא שרעי התעוררה לגלות שאל תהום חייה נוסף עכשיו גם גוף משותק מלא פלטינות, שייאלץ לגרור את עצמו עם קביים לאותה קומה רביעית בלי מעלית בשכונה שכל מי שהצליח נמלט ממנה כבר מזמן.

אמא של כוכבה רעי, היקרה לה מכול, מתה מסרטן לפני שנים רבות, עם אביה היא לא מדברת. תמיד בחרה גברים שפגעו בה. את אביה לא בחרה, אבל גם הוא פגע בה, גם כשהייתה נשואה, גם כשהתגרשה.

הבעל השני שלה עזב קצת אחרי שהבן הקטן נולד. היא ויתרה על מזונות, והוא בתמורה ויתר על הזכות לראות את הילד ואת שתי הבנות. רעי איבדה גם שני אחים, אחד במלחמת לבנון, שני בתאונה. איוב היה לצל המלווה את חייה. אבל דווקא המצוקה הכלכלית שעוברת בתורשה במשפחה שלה היא שריסקה אותה לגמרי.

האבטלה ארוכת שנים, החובות שתפחו, הילדים שהתחילו לנזול לה בין האצבעות לרחוב, הם שנטלו ממנה את החשק לחיות. בחודשים האחרונים נראה היה כאילו יש הטבה במצבה. התרופות חיזקו אותה, היא הצליחה לחסוך ולרכוש טלוויזיה נורמלית, הבידור היחיד לאישה נכה ומובטלת, ונראה היה שדברים מתחילים להיראות טוב יותר. אלא שביום רביעי בשבוע שעבר, כשרעי שכבה במיטה לנוח, היא לא הרגישה בשריפה שפרצה בסלון כתוצאה מקצר חשמלי. כשהתעוררה כל החדר כבר היה מלא בעשן. רעי זחלה אל דלת הבית בין הלהבות, אלא שזאת נפתחת רק מבחוץ, הצילינדר נשבר לפני שבוע והשכנות יודעות לבוא לפתוח כשהיא קוראת להן. ברגע הזה ליד הדלת היא כנראה התעלפה. כשהתעוררה הייתה על הידיים של איש זר, פועל בניין שעבד בבית ממול ובא לחלץ.

מהסלון לא נותר דבר, כל מה שהיה נשרף, גם החדרים שלה ושל הבן ניזוקו מאוד. כשהיא מספרת שגם הטלוויזיה הלכה היא מתחילה לבכות, בשקט, קשה לה לנשום, קשה לדבר, כמות העשן ששאפה פגעה בריאותיה ובמיתרי הקול. וכמו לא היה די בסבל שעברה, הרי שהמפגש עם הממסד מוטט אותה לגמרי.

במקרים כאלה אמורה בדרך כלל מחלקת הרווחה בעירייה לדאוג לבגדים בסיסיים בשלב הראשון, ומיד אחר כך לדיור חלופי. כל מה שעיריית רחובות ידעה לעשות זה לסדר לה מיטה בבית האבות "גן דוד" בעיר. רעי, בשנות ה-50 לחייה, חולקת עכשיו חדר עם קשישה זרה, וגם אותו היא צריכה לפנות היום כשלא ברור לאן היא אמורה ללכת.

והסיפור רק הולך ומחמיר. בנה בן ה-19, אמיר, שגר עם אימו בבית, לא רשאי לישון בבית האבות. אסרו עליו להיכנס. בהיעדר מקום ללון בו הוא נאלץ לשוב אל הדירה השרופה והמפוחמת ולישון שם.

פניתי לעיריית רחובות. שם אומרים שהעירייה לא מספקת דיור לתושבים, ושהבקשה לדיור זמני נדחתה על ידי חברת עמידר שהבטיחה לשפץ. עוד הוסיפו שבצר להן אספו עובדות הרווחה תרומה בסך 200 שקל לרכישת בגדים לכוכבה. אלא שכוכבה לא קיבלה שקל. ביררתי עם בית האבות, הם צלצלו לעירייה, ואז התברר שהעירייה מבקשת מהם שילוו לה 200 שקל וייתנו אותם לקרוב משפחה של רעי. רק שאיש לא טורח לומר לרעי גם את זה. בינתיים היא שם, מוטלת עם חרדותיה בפני עתיד לא ברור.

פתאום יש דירות
2.3.2009

בשבוע שעבר פורסם כאן סיפורה של כוכבה רעי. דירתה בשכונת קרית משה ברחובות, השייכת לחברת עמידר, נשרפה עד היסוד. היא ניצלה בנס. השריפה הייתה עוד מהלומה בחייה רוויי הסבל והכאב. מהמעט שהצליחה להשיג לא נותר עתה דבר. מחלקת הרווחה של רחובות הצליחה רק לארגן לרעי מיטה בבית אבות לכמה לילות. על בנה נאסר להיכנס לשם והוא נאלץ לישון בדירה המפויחת. מחלקת הרווחה וחברת עמידר הודיעו שבתוך חודשיים ישפצו את הדירה השרופה, ועד אז על רעי ובנה להסתדר בעצמם. אלא שרעי נכה ודירה השרופה ממוקמת בקומה רביעית ללא מעלית. איש שם לא חשב שאולי זאת ההזדמנות לעזור לה למצוא דירה נגישה יותר.

נדרש טלפון אחד, למחרת פרסום הכתבה, למזכיר עמידר, ערן כהן, ופתאום יש מה להציע לרעי. אפילו הראו לה כמה דירות, שתבחר. מתברר שיש לעמידר דירות פנויות ואפילו נגישות. רעי בחרה דירה קטנה בלוד, וחשבה שסוף סוף תזכה לקצת מנוחה מתלאותיה, אלא שהדירה במצב מזעזע ובעמידר מחויבים על פי חוק לשפץ לפני כניסת הדייר. עכשיו לא ברור איפה תגור רעי בחודש הקרוב, עד לגמר השיפוצים. בבית האבות אי אפשר להמשיך לשכן אותה, כי היא צעירה מדי.

גם כשהמערכות כבר מתפקדות, התפקוד איטי ומייגע. ב-12 השנים האחרונות לא נבנתה ולו דירה אחת בדיור הציבורי, מלאי הדירות אזל כמעט ורשימות ההמתנה של זכאי הדיור הציבורי ארוכות מאוד. לפעמים נדמה שרק תמותה המונית של מי שגרים עכשיו בדירות הקיימות, ושעדיין לא רכשו אותן במסגרת חוק הדיור הציבורי, תאפשר לבאים בתור לממש את זכאותם. לנוכח המצב הזה, לא ברור מדוע לא דואגים שלפחות הדירות המעטות שכן אפשר להציע - לרוב בפריפריה או במקומות אטרקטיביים עוד פחות, כמו השכונות הבעייתיות של לוד - יהיו מוכנות לכניסת דיירים. מדוע אי אפשר היה לשפץ את הדירה המיועדת של רעי, העומדת ריקה, כבר לפני כמה חודשים? מדוע תמיד הביורוקרטיה מכאיבה יותר לאנשים שממילא אין להם כוח?

אחרי פרסום הכתבה התקשרו לא מעט אנשים טובים וביקשו לתרום לרעי בגדים, מכשירי חשמל בסיסיים, אפילו קצת כסף, כל מה ששירותי הרווחה לא עשו. מחמם את הלב לדעת שבמקום שבו הממסד הולך ונעלם אפשר עדיין למצוא לא מעט אנשים טובים באמצע הדרך. ותודה גם לערן כהן, מזכיר חברת עמידר, על ההתגייסות.