וודקה סברס

הקדמה
פתאום הבנתי שהזדקנתי. מתי זה קרה? לאחרונה. כשהסתובבתי בירושלים וראיתי בחורה יפה. בהתאם להרגלי הישן, אחרי שסיימתי לבצע אומדן של מעלותיה, ניסיתי ללכוד את מבט עיניה החומות והיפות. תקוותי לא התממשה. מבטה לא נעצר ולו לרגע, אולם לפתע הוא ריחף על פניי, לשנייה אחת, ואז הבנתי... הרגשתי את הדבר החשוב ביותר: בזמן שאני לוטש את עיניי בבחורה היפה, אימהּ לוטשת בי את עיניה.

אני לא אוהב את ירושלים. לא התחברתי אליה עוד מהביקור הראשון. וזאת משום העובדה שהעיר הקדושה לרבים, למעשה, היא שוק ענק שמוכר את כל מה שליבך חפץ, אך המוצר הרווחי ביותר בשוק הזה, מוצר שאין לו תאריך תפוגה, הוא הדת. ביחסים בין הדתות אנחנו, כלקוחות השוק העתיק בהיסטוריה שפועל 24/7, ממלאים את התפקיד החשוב ביותר. אנו הגורם המרסן שאינו מאפשר לשלושת הדתות, המדברות ללא לאות על "אהבת הזולת", לפתוח במלחמת קודש ביניהן.

את זה ועוד דברים רבים אחרים רציתי לספר לחברים שלי. לאנשים הכי קרובים שנשארו בצד השני של היבשת מאחורי "מסך הברזל" של הקרמלין. רציתי לגלות להם את העולם החדש והשונה שהגעתי אליו, בלי ששאלו אותי. ככה אבא החליט. שאיפה זו, כמו רבות אחרות, לא נועדה להתממש בשנת 1991. הדואר הסובייטי התעלם לחלוטין מהמכתבים שלי, שירותי הטלפון קרסו (ולא אתפלא אם בזדון). הקשר אבד וגם התקווה. פעם בשבוע חברי פאוול היה מגיע לשדה התעופה במוסקבה כדי לפגוש נוסעים שנחתו בטיסת אל־על LY111 תל־אביב־מוסקבה. הוא זיהה אותם לפי תווי הפנים האופייניים ליהודי ברה''מ. פאוול היה ניגש אליהם אחד אחד ושואל: "תגידו, אולי ראיתם את החבר שלי, ארמן, שהיגר לישראל? אבד לנו הקשר". הנוסעים התרחקו ממנו בבהלה. לאחר כמה ביקורים, אנשי האבטחה של שדה התעופה החלו למנוע ממנו להיכנס למתחם מתוך דאגה לשפיותו. אפשר להבין אותם. ייתכן שהאנשים האלה מעולם לא איבדו חבר.

בכל יום דמיינתי שבעוד שנה או שנתיים אחסוך מספיק כסף כדי שאוכל לטוס למוסקבה להיפגש עם חבריי. שנהיה כמו אז. כמו פעם, כאשר בחברות שלנו היה הכול: שמחות, מריבות, טינה, פיוס, אך מעולם לא היה שקר.

באחד הימים הראשונים לשהותנו בישראל הוזמנו לארוחת ערב. זו הייתה חבורה של עולים ותיקים. אחד הנוכחים פצח בסיפור מצחיק על מקרה שקרה לפני שנים רבות. חברו קטע אותו: "התבלבלת לגמרי. זה לא היה ככה, אתה לא זוכר. תן לי לספר מה היה באמת". המספר השני החל שוב את הסיפור והראשון הנהן בראשו: "נכון, שכחתי לגמרי". באותו הרגע התגנב פחד לתוכי. חששתי שעם הזמן כל מה שקרה בחיי יימחק מזיכרוני ויהווה אוסף של סיפורי שווא.

אז החלטתי לתעד את המציאות כפי שהיא הייתה — יפה ומכוערת, אדיבה ומרושעת, חלקה ומחוספסת. לא מושפעת משיבושי זיכרון או ייסורי מצפון שמתפתחים עם הזמן.

החלטתי לכתוב לעצמי את מה שקרה, בדיוק כפי שקרה, כדי שאוכל לקרוא את זה אם אגיע לגיל ארבעים ושש, כי בגיל שבע עשרה היה נראה שבגיל ארבעים וחמש החיים נגמרים.

מכתב 1: תרומתי לפיתוח ההעדפות הקולינריות בישראל — שנת 1991
ביום השלישי לשהותי בישראל, או ליתר דיוק בלילה השלישי, התחלתי לעבוד במאפייה בקרית אונו. אפינו פיתות בלבד. קצת מוזר אבל כשאתה עולה חדש, שלושה ימים בארץ, אתה לא מתלונן. המשמרות התחילו בשעה אחת לפנות בוקר. ביום הראשון לעבודתי לשתי בצק וקטע מעניין צץ בזיכרוני. זו הייתה מסיבת סיום של התיכון. עשינו הגרלה. על פתקים קטנים נכתבו שמות של כל מיני מקצועות ואז קיפלו את פיסות הנייר הקטנות האלה לארבע ושמו בכובע. ערבבו את הפתקים ביסודיות. כל אחד מאיתנו שלף פתק אחד וקרא את המקצוע הנבחר עבורו לעתיד בקול רם. היה כיף. במיוחד כשמשכתי את הפתק שלי. הייתי דמות מוכרת בבית הספר: חתן פרסים באולימפיאדות למתמטיקה, ספורטאי, סטנדאפיסט והרפתקן. פתאום שלפתי פתק שהבטיח לי שהמקצוע העתידי שלי יהיה אופה לחם. נזכרתי כמה זה הצחיק את כולם. והינה היום אני עומד בחום של חמישים מעלות ליד הטבון, מנגב זיעה שזורמת לתוך הבצק ומהרהר: "אתה לא באמת יכול לברוח מגורלך".

הכנתי פיתות מעולות. הלקוחות פרגנו לי ואמרו לבעל המאפיה שלפיתות שלי יש טעם יוצא דופן. אפילו קודמתי להיות אחראי על הבצק.

יום אחד הגיע לעבודה בחור חדש, עולה מדאגסטן, מבוגר ממני בעשור. היה לו מראה ולבוש של קווקזי טיפוסי: תספורת טיפה ארוכה שמסתירה את האוזניים, נעלי עור שחורות מחודדות עם אבזם בצבע כסף בצד, חולצה מכופתרת בצבעי הוואי ומבט של מי שיושב באגף הנידונים למוות. כבר ביום הראשון הוא ניסה לתפוס עמדת פיקוד על מנת להתחמק מעבודות קשות כמו פריקה של משאית מלאה בשקי קמח. הקונפליקט בינינו התפתח במהרה. מחיצת האף המעוותת שלו הסגירה את העובדה שהבחור השקיע שנים באגרוף. הוא איים, אבל לא התרגשתי. אמרתי לו שגבר שמתקשה לסחוב שק של עשרים וחמישה קילוגרמים לא יכול להפחיד אותי. לפי המסורת הרוסית, אם מכבדים את המקום, לא הולכים בו מכות, אלא יוצאים החוצה (ומכאן אגב המושג השגור ״אם אתה גבר, בוא החוצה״).

בעל הבית — ג'ורג', עיראקי זקן שהיה בא לפתוח את המאפייה בלילה בגלל נדודי שינה, ראה אותנו והסביר את עמדתו בעברית קלה: "אם יש מכות — אין עבודה. אני שמונה בנים, שש בכלא. אין שכל. אתם יש שכל. יאללה, עבודה". חזרנו לעבודה ובעל הבית חזר לעיסוקו הרגיל. בזמן שחיכה לאחד הבנים — אחד מהשניים שלא היה באותו הזמן בכלא — שיתעורר ויחליף אותו, הזקן שתה ברנדי "777", עישן בלי הפסקה ושיחק שש בש עם עצמו.

הדאגסטני המשיך לאיים שמייד אחרי העבודה ניפגש לדו־קרב שיקבע מי השולט כאן. מי בעל הבית האמיתי.

״אצלכם רק האגרופים קובעים״, הערתי.

״לא בהכרח״, הוא השיב, ״גם שחמט תופס״.

מייד עלה בזיכרוני איך אבא היה מלמד אותי לשחק שחמט מגיל ארבע. אהבתי את המשחק. בגיל שש זכיתי בתחרות הגדולה הראשונה שלי ובגיל שלוש עשרה כבר התמודדתי בליגה הארצית הרוסית. חשבתי ואכלתי ונשמתי שחמט וכל לילה בשביל להירדם הייתי מדמיין בראש את לוח השחמט ומבצע מהלכים.

"מעולה", אמרתי, "אבל אין לנו לוח"

"אז אין מה לעשות, אגרופים"

חשבתי לרגע. "תוך חצי שעה יש לנו שחמט מוכן למשחק".

"מה אתה מדבר? מאיפה תביא?" הוא נדלק.

"אנחנו נבנה אותו".

דבר ראשון לקחתי שק ושפכתי את הקמח על אחד השולחנות. אחר־כך עברתי עם האצבע ושרטטתי את הלוח. 64 משבצות.

"יופי, וממה תעשה כלים?" שאל הדגאסטני בנימה מזלזלת.

"מבצק", השבתי. הוא התחיל לצחוק כמו שרק דגאסטני יכול לצחוק, צחוק פרוע, נטול רסן.

"אתה באמת אין לך שכל" הוא המשיך לצחוק "הבצק תופח, תוך דקה הכלים יאבדו צורה"

"אני פה מומחה לבצק. ותוך חצי שעה אנחנו נגלה שני דברים: למי יש יותר שכל ומה הקשר בין שחמט למצה", הבטחתי לו.

ובאמת מה הקשר בין מצה לשחמט? במצב אליו נקלענו הקשר היה ישיר. מבצק שתפח באמת לא הייתי מצליח לייצר כלי משחק, אבל מבצק כמו של מצה, כזה שלא תפח מעל "ח"י דקות", בהחלט הייתי יכול.

הכנתי את העיסה ופיסלתי ממנה את כלי המשחק. הכלים מייד הוכנסו לתנור. את אלה שהיו אמורים לדמות כלים לבנים העברתי במגלשה של התנור פעם אחת, לעומת זאת את אלה שהיו אמורים לדמות כלים שחורים העברתי מספר פעמים עד שקיבלו גוון של בננה רקובה.

סיכמנו על הטוב מחמש. הטלנו מטבע, יצא שאני בשחורים והוא בלבנים, מה שאומר שמהלך הפתיחה הוא שלו. הוא פתח בהתקפה של חייל ל־ה4 ואני הגבתי מייד ב־ג5.

"הגנה סיציליאנית?!" הוא הנהן בראשו, "יפה".

האמת היא שאת המשחק הראשון הפסדתי לאחר כארבעים מהלכים. לא הייתי מוכן לזה. "חשבתי שאתה מתאגרף ומתברר שאתה שחמטאי רציני. מה הדרגה שלך?"

"מועמד בכיר לאמן, הייתי אלוף דאגסטן" השיב הבחור "האמת היא שבאגרוף אני קצת פחות טוב".

את המשחק השני פתחתי ב"גמביט הצפוני" שמתאפיין בהקרבות רבות וניצחתי די בקלות. בשלישי הלכתי על הגנה צרפתית ולאחר משחק די מתיש ניצחתי. במשחק הרביעי היה תורי לפתוח והלכתי דווקא על פתיחה ספרדית המכונה בקרב מי שמבין משהו על שחמט, בתור "העינוי הספרדי". העינוי היה מרהיב. 3-1 לי. ניצחתי את טורניר המאפייה הקטן שלנו.

יריבי התקדם כמה צעדים. "אתה צעיר מאוד, אבל הצלחת להפתיע אותי. שמי טימור".

"שמי ארמן" עניתי לו ואז קלטתי שכמעט הרגנו אחד את השני במכות ואפילו מבלי להכיר.

טימור עזב אחרי כחודש. טען שהציעו לו להיכנס שותף לעסק של ניקיון משרדים. הקשר בינינו ניתק כאילו לא היה. אני התקבלתי למכינת עולים באוניברסיטת תל־אביב והמשכתי לעבוד במאפייה רק פעם בשבוע בימי שישי. לאחר כמה חודשים המאפיה עלתה באש. אומרים שהבנים של ג'ורג' הציתו אותה כדי לקבל כסף מהביטוח. הוריי קנו דירה בבני עי''ש ועזבנו את קרית אונו. חזרתי לבקר בעיר רק כעבור שש שנים. קפצתי להגיד שלום לשכנים הטובים שהיו לנו בבניין וגם לג'ורג' שהתגורר במורד הרחוב שלנו — שאול המלך. רחוב קטן בצורת מעגל עם גינה במרכז. ניגשתי לכניסה של בניין הארבע קומות הישן עם הבנייה של שנות החמישים. המראה שניצב מול עיניי היה זהה לזה של לפני שש שנים. אישה זקנה לובשת גופייה לבנה בלי חזייה ומכנס כותנה אפור קצר מתקופת קום המדינה, יושבת על הכיסא ליד הכניסה, מעשנת סיגריה טיים ארוך ורבה בקולי קולות עם השכנה.