טראומה, זיכרון ואומנות ההישרדות

הקדמה
 

מאת: מייקל בירנבאום

כבוד נפל בחלקי לכתוב הקדמה זו לספר הזיכרונות של גבריאלה קרין. כהסטוריון ארצה לציין מספר עובדות הקשורות לסיפור השואה, כפי שהן מופיעות בספר זה, בנוסף לכך ארצה להתייחס לתפקידה של גבריאלה קרין כשורדת שואה, כמורה וכאומנית ולבסוף, לומר מספר מילים ממבט אישי.

השואה בסלובקיה ניחנה באופי מיוחד, ונבדלה מארצות אחרות. כשנולדה גבריאלה סלובקיה לא הייתה מדינה עצמאית אלא השתייכה לצ'כוסלובקיה, שהייתה ישות דמוקרטית, רב תרבותית, ששליטיה ניחנו בסובלנות כלפי תושביה.

ואז!

בספטמבר 1938 הגיעה הדרישה של אדולף היטלר שצ'כוסלובקיה תעביר לשטחה בחבל הסודטים, אוכלוסייה גרמנית גדולה, שעל פי הבטחתו תהיה הדרישה הטריטוריאלית האחרונה שלו באירופה. לשם כך התקיים כנס במינכן, בימים האחרונים של חודש ספטמבר בהשתתפותם של ראש ממשלת אנגליה, צרפת והיטלר ובעל בריתו האיטלקי בניטו מוסוליני. בכנס זה לא היה לצ'כוסלובקיה כל נציג, ושני המנהיגים של המדינות הדמוקרטיות הכריזו שהם מקבלים על עצמם את מה שכונה בימים אלה "הפיוס" עם היטלר. בתום הכנס נאביל צ'מברליין, המנהיג הבריטי, חזר לבריטניה משולהב מן הרעיון ואמר שהשלום הושג בין העמים, ואילו צ'כוסלובקיה איבדה את איחודה ונחצתה לשני עמים. אבל השלום לא ארך זמן רב, ובמרץ 1939 פלשו כוחות גרמניה לפראג והשתלטו על כולה. צ'מברליין ירד מעל במת ההיסטוריה, לאחר שהנאצים נחלו כישלון מוחץ, ואילו צ'כוסלובקיה חולקה פעם נוספת למחוזות: בוהמייה ומורבייה והמחוז העצמאי של סלובקיה.

באותה תקופה הייתה סלובקיה מושפעת ממדיניותו של כומר קתולי בשם יוזף טיסו על אף שלא דגל בגישה קתולית כלל ועיקר. סלובקיה הייתה המדינה הראשונה שהסכימה לגרש את היהודים מתחומיה ואפילו לשלם 300 מרקים עבור כל יהודי שיצא מתחומיה. כנערה צעירה מאד לא הושפעה גבריאלה מהרעות שנפלו על האזרחים כתוצאה מהתמורות הפוליטיות. לא כך היה הדבר עם ההשפעות האישיות שעברו עליה. במישור זה היא חוותה ירידה במצב הכלכלי של משפחתה, האיומים על משפחתה הרחבה וחוסר הוודאות לגבי חייה, שקודם היו בטוחים ונוחים. תאורה את המעבר מדירתה הגדולה והנוחה אל חנותו של אביה מוכיחה בדיוק את זה. היא האזינה לשיחות המבוגרים שרבות מהן לא היו מובנות לילדה בת 10, ורק שנים מאוחר יותר עלה בידה לאחות את פירורי המידע.

למרות האדישות שגילתה הסביבה הנוכרית ועל אף מדיניות השנאה והאנטישמיות שהתפשטו בכל מקום, אביה זכה למידה של אנושיות כששותפו הנוכרי סרב להגיע לברטיסלבה וליטול חלק במצוקות אביה. עובדה זאת אפשרה למשפחתה להאריך במעט את הישרדותה. הומניות הייתה תכונה נדירה באותה עת, ומשנמצאה יכלה לזכות בהערכה רבה.

לא גבריאלה, ואף לא הוריה היו מודעים לעובדה שהקהילה היהודית בעיר עמלה על יצירת "כוח עבודה יהודי", שכלל יהודים, שבימים כתיקונם היו משוייכים לקבוצות יריבות: רב אולטרה אורטודוכסי, מנהיגה ציונית, רב שהיה נציג של הזרם הקונסרבטיבי ומנהיג חילוני.

בסוף שנת 1942 אחרי האקציות הראשונות ניסו הקבוצות היהודיות לשחד קצינים נאציים רמי מעלה להפסיק את המשלוחים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ואומנם אלה הפסיקו לזמן מה את המשלוחים, בפרט כשמחנות הריכוז הגיעו לתפוסה מלאה, ולא יכלו לקבל יותר אנשים. אבל הנסיונות לשחד את הנאצים ועל ידי כך להציל יהודים מגרוש לא פסקו, כך פעל למשל, רבי מיכואל דוב וויסמנדל, כשפנה למנהיגות היהודית והפציר בהם להציל את היהודים מהשמדה. גרושים התחדשו בשנת 1944 ולוו בהרג מסיבי במחנות הריכוז וחיסול הקהילות היהודיות הנותרות. משפחתה של גבריאלה התעמתה עם ירידה ברמת החיים, סכנות ורדיפות, אולם עד 1944, שנה לפני סוף המלחמה, לא נחשפה משפחתה לאיום של גרוש.

"יחידת כוח העבודה" זכתה להצלחה אחת, זאת כאשר שני אסירים סלובקיים שנמלטו מאושוויץ, רודולף וורבה ואלפרד ווצלר, עמלו עימה על יצירת "פרוטוקול אושוויץ", שכלל עדויות על הנעשה במחנה. אלה היו העדויות ששכנעו את צבאות הברית להפציץ את המחנה.

גבריאלה מתארת את מאמציה של אימה למרוד, כאשר יהודים הושיטו עזרה זה לזה. חנות המשפחה שכנה בסמיכות לתחנת המשטרה.

גבריאלה כותבת: "כל ערב היה אחד השוטרים מעביר לאימי רשימה של מי שהיה מיועד לשילוח. רשימה כזאת יצאה כל יום ואימי העבירה את הרשימה לארגון המחתרת היהודית."

המידע היה חיוני באותה עת והוא שהבדיל ביו חיים ומוות. אמא של גבריאלה סיפקה מידע חיוני, שאפשר ליהודים סלובקיים לברוח או להתחבא. אבל לאחדים המידע הגיע מאוחר מדי, כמו שהיה המקרה של בן הדוד של האם. במשפחתו הם עברו שרשרת של מקומות מסתור, ושוב לא היה להם לאן לברוח.

השוטר שסיפק לאמה של גבריאלה את הרשימה היומית היה גיבור אלמוני. כמוהו היה גם המנהל שהכחיש את מציאותם של דיירים לא נוצריים בבניין, כמו גם השוטר שהאמין לדבריו, ולא טרח לחפש ולבדוק מי היו דיירי הבניין. ייתכן שהיה עייף מדי אחרי יום עבודה ארוך, או שהמשימה שהוטלה עליו, לא מצאה חן בעיניו. אין לדעת מה הניע אותו לפעול כפי שפעל. לפעמים הצלת יהודים נעשתה ללא מאמץ יתר, אך לעיתים היה הדבר כרוך בכוחות ומאמצים הרואיים.

קראו את הסיפור של קרול בלנר, החבר של דודתה, שהציל את גבריאלה ומשפחתה מגרוש וממוות בטוח כשהסתיר את בני משפחתה בדירתו, ובה שהו עד תום המלחמה. הוא גם סיפק מקום מבטחים לאחרים, שנזקקו ולו ללינת לילה.

במקום מחבואה יכלה גבריאלה הצעירה רק לקרוא. שם למדה הנערה את האמת שליוותה אותה גם מאוחר יותר, ואשר אמרה "שהכול ניתן לחמוד ממך חוץ ממה שמצוי בראשך. זה יהיה ברשותך כל זמן שתחייה."

ישראל מכבדת את חסידי האומות, וגבריאלה פעלה רבות כדי להנציח את מפעל ההצלה של קרול בלנר את משפחתה למרות זאת היא מעלה חיסרון אחד למפעל הערכה זה. זה מתקשר לדעתי לדברי ידידי, דויד מרוואל שאמר "אין לראות בעובדה שהיהודים היו מעוטי יכולת, גם הנחה שהם היו פסיביים וחסרי מעש."

בגלל ציון גבורתם של חסידי האומות, בהצלת יהודים לא ניתנה מספיק תשומת הלב וההערכה למאמצי היהודים עצמם לעזור איש לרעהו. עזרה זאת הייתה לעיתים קרובות, יעילה יותר בהצלת יהודים מאשר התנגדות בצורת פעולות לוחמניות. שימוש בכוח, שהיו מעשי גבורה חסרי סיכוי שנקטו בו צעירים יהודיים בגטאות או אסירים במחנות מוות, ידעו בוודאות שלא יצילו אותם ממוות, למרות זאת בחרו להגן על כבודם, ועל כל כבוד בני עמם.

גבריאלה נמנתה על ברי המזל, או ליתר דיוק חסרי המזל שבין שורדי השואה. היא שרדה יחד עם הוריה, ועם אחדים מבני משפחתה האחרים. מעטים היו האנשים ששיחק להם המזל כמו שלה. יחד עם זאת היא נענתה לצו, שהתעורר בלב רבים שנשבעו לפעול בשמו: "במותם ציוו לנו את החיים."

קראו את סיפורה ותיווכחו בתאווה של גבריאלה לחיים, בתאווה שלה ליצירה ולשמחת חיים, תחושת ההרפתקנות שלה, שהצריכה אומץ כשנראה שהיא הערימה על המוות, הערימה על מלאך המוות ולמרות הכול שרדה.

פעם אחר פעם היא הדגישה את העובדה שאהבה לרקוד עם בעלה האהוב עופר, איתו חיה במשך יותר מ 60 שנה, ומאוחר יותר עם רוברט, בן זוגה המסור, בשנות חייו האחרונות. ההתלהבות מהחיים היא מובנת מאליה. אחרי סבל שאותו שרדה היא חיבקה את השמחה, וידעה למצוא אותה בחייה.

כשאני קורא את ספר הזיכרונות של גבריאלה, אני מביא את עצמי לתמונה האחרונה בספרו של אלי ויזל "יום" בו ידידו ששרד — גיולה — מאותת לגיבור הסיפור, שעליו לבחור בחיים באומרו: "ניצחון על המוות בכוחו להביא לתחיית האושר. האושר להיות חופשי, החופש להעז שנית מול המוות, חופשי לקבל את החופש או לדחות אותו, מתן ארכה זאת מעוררת את התחושה של שלוות נפש. "הגיבור של וויזל לא הצליח לעשות בחירה כזאת. גבריאלה היא שורדת שעמדה בה.

תחושת הניצחון שלה מתבטאת גם ביצירת חיים אחרי השואה והמוות. היא איננה יחידה בין הניצולים. עובדה זאת מדהימה אותי שוב ושוב: מספר הנולדים הגבוה ביותר באירופה שאחרי המלחמה נזקף למסרם במחנות העקורים. זאת מבלי לדעת היכן יחיו, כיצד ישקמו את החייהם, או אם אכן הנאציזם עבר מן העולם. אלה שעמדו כה קרוב אל המוות הביאו חיים אל העולם. בנה היחיד של גבריאלה ועתה נכדיה, ובעתיד גם ניניה הם נצחונה. למוות לא הייתה זכות המילה האחרונה, חיים — חיים יהודיים גברו עליו. להביא ילד לעולם היא הוכחה ניצחת לאמונה בעתיד. אמונה של מי שלמדו להכיר את החיים בשבריריותם.

אחרי קריירה מכובדת בתחום העיצוב גבריאלה פרשה לשדות חדשים. היא מצאה את חזונה, ואולי את התשובה להישרדותה. היא הצטרפה למסע "מצעד החיים", עלייה לרגל מדי שנה למחנות המוות שבפולין, מקומות בהם בני משפחתה הרחוקים נרצחו: אושוויץ, טרבלינקה, סוביבור. אחרי מחוזות המוות היא הגיעה לישראל, לשם הגרו הוריה יחד עם שורדים רבים אחרים, ואשר הפכה לביתה כאישה ואם צעירה.

אני זוכר נסיעה באוטובוס בחברת מבוגרים, שהיו סחוטים נפשית ורגשית, אחרי ביקורם באושוויץ. במעמד זה פתחה גבריאלה בסיפור המלחמה שלה, ואז שיחת הסובבים פסקה, וכולם הקשיבו בדריכות לדבריה. אני זוכר את ההערצה שלה זכתה מן הצעירים, שהשתתפו במסעות המשותפים שלה ושל רוברט לפולין, כששניהם נתקבלו על יד קהל הצעירים ככוכבי על. זאת משום שהיא ורוברט הצליחו להעביר את המסר הבין דורי ואת האמת המשכנעת שלהם.

גבריאלה שימרה וזכרה את העוולה ששחזרה בפני שומעיה. הסבל והכאב הוצג לא במטרה לשכון במחוזותיו, אלא במטרה להעמיק את התודעה, להעצים את הזיכרון, ולהגדיל את האחריות. כך פעלו גם בני ישראל בתשובתם לעבדות במצרים, וליציאתם ממנה, ובדומה להם נהגו שורדי השואה בתשובתם למה שחוו.

גבריאלה עשתה נפשות רבות בקרב שומעיה הצעירים, והיא ממשיכה להביא את סיפוריה בפניהם ובפני כל מי שירצה להטות להם אוזן.

גבריאלה החליפה בעיני קהל שומעיה תחושת קורבנות במסירת עדות, איבוד צלם אנוש להעמקת אנושיותנו. גבריאלה העניקה למי שאיננו שורד כמוה, לבני נוער, שהם תלמידיה, וכאלה שאינם בני שורדים, מורשת ייחודית שמכילה אחריות אישית מיוחדת האומרת: אנחנו איננו עדים למה שקרה, אבל חיינו במחיצת עדויות. התלמידים, איתם יצאה למסעותיה, הינם אחרוני אלה שחיים במחיצת השורדים. בתור שכאלה עליהם להפוך לעדים שיעבירו את העדות החיה, שקיבלו ממנה. בתור שכאלה עליהם להיות נכונים להפוך לחלק מהעדים, ולמי שיוכל לסייע ביצירת עולם שיהיה אנושי יותר בעל חמלה והכלה, ולא כזה שיעמוד אדיש נוכח סבלו וכאבו של האחר.

השורדים שבקרבנו מודעים לכך שבעוזבם את במת ההיסטוריה תעבור החובה לממשיכי דרכם וייעודם שלא הושלם דיו.

בהתבוננות בעולמנו על שבריריותו, השנאה הגואה בו, גלי הגזענות והאנטישמיות, להווי ידוע, שהמשימה עדיין לא הושלמה. יחד עם זאת יהדהדו באוזניהם דברי רבי טרפון שאמר: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה." (פרקי אבות, ב' טז) לכן, עלינו ללמד ועלינו לשמוע.

מייקל בירינבאום

האוניברסיטה היהודית האמריקאית

לוס אנג'לס, קליפורניה