חנה סנש

פתיחה
 

פתיתי השלג לא חדלו לרדת ונמשכו גם בבוקר 7 בנובמבר, 1944.

חצר הכלא המרכזי בבודפשט היתה מכוסה בשלג לבן וצח.

אב בית הדין ההונגרי, ג'יולה סימון (Simon), חתם אותו בוקר על צו ההוצאה להורג של חנה סנש, צנחנית בשירות הצבא הבריטי שנתפסה בגבול ההונגרי כמה חודשים לפני כן.

מרגע מעצרה עברה חנה סנש סדרת עינויי תופת של חוקרי הגסטפו ו"צלב החץ" ההונגרי כדי לשבור אותה פיזית ורוחנית, במטרה להוציא ממנה את סיסמת הצופן של מכשיר הקשר שלה שנתפס גם הוא בעת ניסיונה לחצות את הגבול היוגוסלבי־הונגרי. חנה שמרה על סודה עד נשימתה האחרונה. היא הלכה אל מותה בגאווה וברגע האחרון כל שביקשה היה עיפרון ונייר למכתבי פרידה, שגם הם לא הגיעו אל יעדם. היא הלכה אל מותה בעיניים פקוחות, אחרי שחוקריה העבירו את גופה את כל סוגי העינויים השטניים: הצלפות בפניה כשרגליה תלויות ומחוברות לתקרה, עינויי מכות חשמל, שבירת שיניה ועיוות פניה. חנה לא נשברה ולא חשפה את הסוד שיאפשר להם לשדר ידיעות כזב לפיקוד הבריטי.

חנה האמינה, בתום סדרת העינויים שעברה, שבית הדין ההונגרי שדן אותה באשמת בגידה במולדת ההונגרית יפסוק לה עונש מאסר של שנים אחדות. היא לא האמינה ששופט הונגרי יחתום במו ידיו על גזר דין מוות נגדה, בתו של הסופר המפורסם בלה סנש. גם כשגורלה נחרץ סירבה לבקש חנינה על חייה מבית הדין הצבאי ההונגרי־פשיסטי. נאום ההגנה שלה, בו האשימה את רוצחיה בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהשמדת יהודי הונגריה, היה כתב אישום שהותיר את שופטיה והתובע במשפטה המומים, עם רצון לנקום בה. הם ידעו שהחלטתם היא פשע מלחמה, ומיהרו להשמיד את כל מסמכי המשפט לבל יפלו בידי הצבא האדום ויביאו להעמדתם לדין כפושעי מלחמה.

גרמניה הנאצית היתה כבר על סף תבוסה במלחמה. הפלישה לרוסיה נכשלה. הצבא האדום הרוסי יצא למתקפת־נגד וצבאות בנות הברית, אחרי הפלישה לנורמנדי, ב-6 ביוני 1944, המשיכו בשחרור מדינות אירופה שנפלו בידי הנאצים בשנים הראשונות של המלחמה.

רעמי הארטילריה הרוסית נשמעו בבירה ההונגרית ובבתי הכלא בהם הוחזקו חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, שלושה מצנחני היישוב שהוצנחו באירופה כדי להציל את שרידי יהדות היבשת, ולסייע בהצלת טייסים שצנחו בשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית. מפציצי בי-17 אמריקאיים חגו כמעט מדי יום בשמי בודפשט, כתשו יעדים אסטרטגיים ושכונות ברחבי הבירה ההונגרית.

לחנה סנש, שהוחזקה בכלא לנשים, ולעמיתיה יואל פלגי ופרץ גולדשטיין שנכלאו בכלא צבאי אחר, היו אלה הפצצות של תקווה. כאבי העינויים ייסרו את חנה - הציפורניים באצבעות ידיה ורגליה נעקרו, שערה נמרט, אחת משיניה נעקרה, שיניים קדמיות אחרות נשברו - אולם היא לא איבדה את צלם האנוש שלה. כל מטח ארטילריה של הצבא האדום, ופצצות מטוסי בנות הברית שטסו בשמי בודפשט, יצרו אצלה קרן אור באפלה שהסיוט יסתיים והשחרור קרוב.

היא יכלה לחסוך את כל העינויים. כל מה שחוקריה ביקשו ממנה היה דבר אחד: סיסמת הצופן של מכשיר הקשר שלה שנתפס בידם. היא הושפלה ונרמסה תחת ידיהם, הוקעה כבוגדת במולדת ההונגרית ושתקה. היא לא היתה מוכנה שעקב הסגרת הצופן, הידוע לה כאלחוטנית הצנחנים שחדרו לשטח הונגריה, לסכן אפילו טייס אחד של בנות הברית אם ייפול בשבי חיות האדם הנאציות ומשתפי הפעולה עמם. היה רק מידע אחד שמסרה בחקירה וגם עליו הצטערה: "שמי האמיתי הוא חנה סנש, אני בתם של הסופר בלה סנש, שאיננו בחיים, וקטרינה סנש שחיה בבודפשט ברחוב בימבו 28. אני צנחנית יהודייה בשירות הצבא הבריטי. הגעתי לכאן כדי להציל את בני עמי היהודים מכם".

חנה סנש היתה בטוחה שאמהּ, קטרינה, כבר מזמן הגיעה לארץ ישראל, ונדהמה לפגוש אותה בכלא. בדרך זו ניסו חוקריה לסחוט אותה: הצופן של מכשיר הקשר או חיי אמך וחייך שלך. היא נקרעה בתוכה אך אחרי התלבטות קשה החליטה: אמשיך לשתוק. בכך חרצה את גורלה.

ב-7 בנובמבר בבוקר, ביום חורפי מושלג, הועברה חנה מכלא הנשים בו הוחזקה לכלא אחר בו פעל בית הדין הצבאי ההונגרי. באותו כלא הוחזקו הצנחנים הישראלים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין.

היא הועברה ל"תא הדמעות" המיועד לנידונים למוות ואב בית הדין ההונגרי, השופט ג'יולה סימון, הודיע לה על החלטת בית הדין הצבאי להוציאה להורג כמרגלת ובוגדת בעם ההונגרי. ניתנה לה אפשרות לכתיבת מכתבים אחרונים וזכות לבקש חנינה. חנה לא היתה מוכנה להתחנן על חייה. היא רק ביקשה זכות ערעור וסורבה במקום.

בפקודת השופט סימון היא הוצאה אל חצר הכלא והוצמדה לקיר כנסייה. השופט סימון הציע לה צעיף לכסות את עיניה, אבל היא העדיפה להסתכל בפני מרצחיה, נשאה עיניה לשמים המעוננים וכיתת הירי ההונגרית ירתה בה למוות. חנה סנש צנחה אל האדמה חסרת רוח חיים.

אותו בוקר סגרירי בבודפשט נולדה אגדת חנה סנש, הצנחנית שחזרה מארץ ישראל להונגריה כדי להציל את שרידיה האחרונים של הקהילה היהודית. חנה סנש בכתביה, בשיריה, ובגבורתה בכלא עד יומה האחרון, הפכה לגיבורה לאומית בישראל. לאתוס. יש שכינו אותה ז'אן דארק הישראלית.

אחרי 100 שנה להולדתה מתפרסמת הביוגרפיה הראשונה המלאה על חייה בהוצאת "ידיעות ספרים".

ילדות בבודפשט
 

חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921, בבודפשט בירת הונגריה. אביה, בלה סנש, היה סופר ומחזאי מפורסם בהונגריה. אמה, קטי (קטרינה), בת למשפחה יהודית הונגרית אמידה, לא מסורתית, היתה דמות חשובה ומרכזית בחייה של אנה־אניקו, שנולדה שנה אחרי אחיה ג'ורי (גיורא), והיתה מוכרת בחברה הגבוהה כאשת חברה, וכמי שסייעה רבות לבעלה בניהול פעילותו כמחזאי תיאטרון שהצגותיו הועלו בתיאטרון הלאומי ההונגרי ובתיאטראות אחרים. היא נחשבה לדמות בולטת לצדו באותה חברה בימי תור הזהב הקצרים של יהדות בודפשט, לפני הגל האנטישמי אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בזכות המוניטין והפרסום של האב, בלה סנש, נחשבה המשפחה לבעלת מעמד חברתי גבוה בחברה ההונגרית והציבור זיהה אותו כסופר הונגרי, ללא קשר למוצאו היהודי שלא הובלט על ידו. משפחת סנש נחשבה בעלת אמצעים ובילדותה של חנה עברה דירה לאזור יוקרתי בעיר הבירה.

חוקרים של יהדות הונגריה נוטים לראות בבלה סנש את אחד מגדולי הסופרים והמחזאים בארצו. הוא כתב טור הומוריסטי פופולרי בעיתון נפוץ, ובניגוד לרבים מחבריו האינטלקטואלים גם בתקופות קשות של גזירות על הקהילה היהודית לא המיר את דתו. בלה סנש היה בן למשפחה מסורתית, אשר בהשקפותיו היה חילוני ולא קרוב לדת, אבל מכתביה של חנה סנש מגלים שהמשפחה שמרה על ערכי היסוד של המסורת היהודית וכיבדה את חגי פסח, ראש השנה וצום יום הכיפורים. חנה לא היתה קרובה בנעוריה למסורת היהודית, אבל אירוע אנטישמי שחוותה בגיל 16 יצר בה זעזוע באשר לדתה, ומאותו רגע לא היו לה ספקות ביהדותה, תהליך שהוביל אותה לתנועה הציונית ולהחלטה שחוללה את המהפך בחייה - לעלות לארץ ישראל בספטמבר 1939.

משפחת סנש נמנתה עם הזרם הנאולוגי־רפורמי, שהפך לתנועה הגדולה ביהדות הונגריה, שמאפיינו היה הרצון להשתלב במרחב הכללי ההונגרי ומתוכו יצאו מתבוללים רבים. תומכי הזרם הנאולוגי היו הרוב הגדול בין יהודי הונגריה, והיוו כ-65 אחוזים מהם. ציבור גדול זה אימץ בנפש חפצה את התמורות החברתיות של התקופה: התפילות היו על פי נוסח עברי שלא הקפיד יתֵרה על המסורת כהלכתה; הרב שניהל את התפילות היה לבוש גלימה לבנה עם עיטורי זהב, דומה מאוד לכמרים הנוצרים. הנאולוגים ראו עצמם כהונגרים בני דת משה. מנגד, הזרם האורתודוקסי שהיה במיעוט, הקפיד על הלכות ומנהגי הדת על פי מסורת "שולחן ערוך". זרם זה מנה כ-30 אחוזים מיהודי בודפשט, ושמר בקנאות על הדת היהודית תוך איסור על קשרים עם הנאולוגים שנראו בעיניהם רפורמים וכופרים. האורתודוקסים היו מחולקים ביניהם בין הזרם המערבי, שהיה בעל מסורת אשכנזית שמקורה באוסטריה ומורביה, ובין הזרם המזרחי שהושפע מהחסידות בגליציה. הזרם השלישי של יהודי הסטטוס קוו, שמנה כ-5 אחוזים מיהדות הונגריה, בחר שלא להזדהות עם אף צד ובהמשך התקרב לנאולוגים. בבודפשט היו בתי כנסת של הזרמים השונים. יהודי מהזרם הנאולוגי לא היה מעז להראות את פניו בבית הכנסת האורתודוקסי ולהפך. בסוף המאה ה-19 הוקם בבודפשט בית הכנסת המפואר ביותר באירופה, ובו מקום לכ-3,000 מתפללים.

ראשית המאה ה-20 נחשבה לתור הזהב של יהדות הונגריה ורוחות ההשכלה שנשבו באירופה חדרו גם להונגריה. יהודים משכילים תפסו עמדות מפתח בממשל, בחברה ובכלכלה. יהודים היו מנהלי בתי חולים ורופאים בכירים, למשרדי עורכי הדין הגדולים היו שמות יהודיים, וכך גם על כס המשפט. הבנקאים הגדולים היו מרביתם ממוצא יהודי, ובתעשייה היו אלה יזמים יהודים שהקימו מפעלי טקסטיל והזניקו את התעשייה המקומית. היתה זו עת פריחה לתרבות ופולקלור יהודיים. בלה סנש, אביה של חנה, נחשב לאחד הגדולים בסופרי הונגריה והתיאטראות הגדולים העלו את מחזותיו. בלה וקטרינה סנש היו אורחים רצויים בנשפים הגדולים שאפיינו את הקיסרות ההבסבורגית. כישרונות יהודיים בלטו גם בתחום אמנות ובידור חדש - הקולנוע. הכוכב היהודי, ברנרד שוורץ, בן להורים הונגרים התפרסם בהוליווד כטוני קרטיס. בימאי הסרט "קזבלנקה", מיכאי קרטש (מייקל קורטיז [Curtiz]), בכיכובם של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן, היה ממוצא הונגרי.

באותה תקופה התפתחה באירופה התנועה הציונית, הרבה בהשראת בנימין זאב הרצל, הונגרי במוצאו שרכש את השכלתו בווינה. בכתביו "מדינת היהודים" ו"אלט נוילנד", ובחוויותיו מביקור בארץ ישראל במושבות הברון רוטשילד, הלהיב צעירים יהודים רבים שחיפשו את דרכם ולא ראו את עתידם בזרם הסוציאליסטי ובקומוניזם שהציף את היבשת. בארץ היתה תנופת התיישבות, על חול הים מצפון ליפו הוקמה העיר תל אביב ולפניה היתה זו אם המושבות פתח תקוה. גרעיני הכשרה שעלו מאירופה הקימו את המושבות הראשונות מייסודו של הברון רוטשילד, את הקיבוצים ואת המושבים הראשונים. דווקא במולדתו של הרצל, הונגריה, התנועה הציונית הבשילה מאוחר יותר בהשפעת אירועים חיצוניים. יהודי הונגריה לא הסתירו את העדפתם להמשיך את החיים הנוחים במדינתם. משפחת סנש היתה דוגמה אופיינית. בלה סנש, שהיה קרוב מאוד לבתו, מעולם לא סיפר לה על "מדינת היהודים" לפי חזונו של הרצל, אותו הכיר אישית. הוא לא שוחח עמה מעולם על הציונות או על ארץ ישראל. זה היה רחוק ממנו, כמו ממרבית חבריו.