בינתי

*

היא חלצה את הנעליים בשנייה שנכנסה הביתה, לא יכולה הייתה להרגיש את הלחץ שלהן על כפות הרגליים, שהתווסף ללחץ שישב לה על הלב. יש נעליים כאלה, שאי אפשר להישאר איתן יותר מכמה שניות מהרגע שנכנסים הביתה, שרק רוצים להיפטר מהן ולהישאר יחפים, אז עכשיו - על אחת כמה וכמה. תוך כדי ההליכה למקלחת היא התפשטה ולא היה אכפת לה מהבלגן שהיא משאירה מאחוריה. הבית שלה תמיד כל כך מסודר, שלא יקרה כלום אם היא תבלגן אותו עכשיו ולא תסדר אותו יותר לעולם! היא הורידה מעליה את השמלה, התחתונים והחזייה והשאירה שביל על רצפת הבית. שביל של טעויות, של החלטות מטומטמות של ספונטניות מטופשת. הדמעות זלגו מעצמן והיא כבר רצתה לשטוף מעליה את היום הכי נורא בחיים הלא קצרים שלה. היא הגיעה למקלחת, הדליקה את האור וסגרה את הדלת.

חודשיים לפני כן מלאו לה 42. כשעשתה את הסיכום המתבקש בפוסט בפייסבוק הבינה פתאום כמה שונה היא דמיינה את החיים שלה כשהייתה צעירה יותר, בסביבות גיל 20 ככה. הכול היה מסודר לה בראש - העבודה, המשפחה שתהיה לה, החיים שיהיו לה ולבן הזוג שלה יחד. אז היה לה חבר, ערן, והיא הייתה בטוחה שיום אחד הם יתחתנו ויהיו להם שלושה ילדים - שתי בנות ובן קטן וחמוד. היא ידעה אפילו איפה יגורו, ידעה שזה יהיה בית קרקע במושב בשרון, לא רחוק מההורים שלה, שגרים בעיר. היא ידעה שיהיו לה עצי הדר בחצר, אבל לא אשכוליות. בטוח יהיו תפוזים, קלמנטינות ולימונים. היא ידעה שיהיה דק עץ בחוץ, שממנו יצפו בשקיעה על נדנדה מרופדת עם שמיכה משובצת. היא ראתה בעיני רוחה את האופניים של הילדים זרוקים על כביש הגישה לבית בפיזור ואת בית העץ שערן יבנה להם. כן, בכזה פירוט. היא לרגע לא חשבה שבגיל 42 תהיה בזוגיות יציבה עם גבר נשוי, כשהיא ללא ילדים משלה וללא שום כוונה מצידו לעזוב את אשתו ולעבור לחיות איתה. לפחות הוא היה ברור בעניין הזה. היא הייתה הנאיבית, זו שחשבה שהוא יתאהב עד מעל הראש ויעזוב הכול בשבילה. לא היה לה בכלל ספק שזה מה שיקרה, הרי תמיד הבחורים שהכירה התאהבו בה עד מעל הראש ועשו שטויות למענה, אז מה שונה הפעם?

היא פיצתה את עצמה, או לפחות כך חשבה, בדברים אחרים. הייתה לה דירה מרוהטת לפי טעמה המשובח, בכל יום שישי היא נהגה לשוטט בשווקים ובחנויות עיצוב לבית ולקנות פריטים שעשו לה טוב על הנשמה. היא קישטה את הדירה שלה בלי סוף כדי שתוכל לקרוא לה "בית" גם כשהיא מתגוררת בה לבדה. בכל הזדמנות קנתה עוד ועוד פריטים - שידות, אהילים, קופסאות מיוחדות, מוביילים, מראות, צנצנות ומה לא. הקניות האלה מילאו אותה, כך לפחות חשבה. יש לה גם קריירה מוצלחת שהיום היא יודעת שאולי הייתה בוחרת באחרת, אבל מה זה כבר משנה? היא כבר עשתה חיל והמוניטין שצברה לה עם הזמן הלך לפניה ופתח לה עוד ועוד דלתות בזו אחר זו. מדי פעם הייתה מקבלת הצעה לעזוב את משרד עורכי הדין שבו עבדה בעשר השנים האחרונות ולהצטרף למשרד אחר. היא לא התפתתה והאמינה שלנאמנות שלה יש מטרה. היא חשבה שעוד תהיה שותפה בכירה שם.

היו לה חברים מקיר לקיר וכמה חברות טובות שאותן בחרה בקפידה. שתי החברות הקרובות שלה לא יכלו להיות שונות יותר אחת מהשנייה. את ענת הכירה בצבא כמפקדת מקבילה לה. הן הגיעו באותו הזמן ליחידה של חיל האוויר ומיד היה קליק. שתיהן אחראיות, מוקפדות, יודעות לשמור סוד, נאמנות, אוהבות מוזיקת רוק, ג'ינסים וג'אנק פוד. אז אלו היו הדברים החשובים שקבעו התאמה בין חברות, כשעוד יכלו להרשות לעצמן לאכול את זה. החברות שלהן עמדה במבחן הזמן, הכנות שהייתה ביניהן החזיקה מעמד והוכיחה עצמה כבלתי ניתנת לשבירה. ענת הפכה לאישה מרשימה. עם תספורת קארה קצרה וביגוד מוקפד נהגה להגיע למפגשים שלהן בבית הקפה השכונתי ולהזמין אספרסו קצר ולידו בקבוק זכוכית של מים מינרלים. תמיד יודעת מה היא רוצה, תמיד נותנת עצות קשות ליישום אבל נכונות. הקריירה שלה כיועצת נדל"ן המריאה והיא הצליחה לשלב אותה באופן מעורר השתאות עם טיפוח הזוגיות שהייתה לה עוד מהצבא ושני בנים שובבים.

את עידית היא הכירה כשלמדו כמה שיעורים יחד בלימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב. עידית הייתה בשבילה בלון של אושר - תמיד מחייכת, תמיד צוחקת משטויות. טוב, אולי הגראס עשה את שלו גם, אבל היא באמת הייתה בשבילה תמיד כתף שמנערת אותה מכל הדברים המעצבנים והמבאסים ומעבירה אותה לאטמוספרה קלילה ונעימה. גם איתה השיחות היו כנות והיחסים היו פשוטים וחזקים. עידית הייתה מתולתלת ולבושה תמיד בשמלות אווריריות ונוחות, כאילו שהעולם היה עבורה מקום נוח שבו עברה בקלילות ממקום למקום, בלי להשאיר עקבות. מעולם לא נישאה, לא נראה שהייתה לה כוונה כזו או חרטה בעניין. היא הייתה צלמת מטעם מספר מגזינים וסוכנות ידיעות אירופאית, וחילקה את זמנה בין ישראל לאירופה, חופשייה ומשוחררת.

את שתיהן נהגה לשתף בכול. הן לא היו שלישייה. כמובן שהכירו זו את זו אבל היא הייתה הדבר המשותף היחיד בין השלוש. הן לא נפגשו יחד, רק בימי הולדת של אלה, הצלע המשותפת במשולש.

כמובן ששתיהן ידעו על בן הזוג הלא אידיאלי ובלעו את הצפרדע, ואילו החברות האחרות לא הפסיקו לנסות לשדך לה מכל הבא ליד. המשותף לכולן היה הרצון שתמצא כבר מישהו אחר, שתפנה את הלב התפוס שלה ותמצא בן זוג שראוי לה, שתמצא זוגיות כמו שמגיעה לה, כמו של ההורים שלה. אבל היא הייתה מאוהבת. היא ראתה בו בן זוג מושלם ואת העובדה שהיה נשוי פשוט הניחה בצד. זה היה נוח לו והיה נוח לה. על העתיד המעיטו לדבר ביניהם במעין הסכמה שבשתיקה שמקובלת במערכות יחסים שכאלו.

ענת ניסתה להכיר לה גבר רווק מהמשרד שלה, איתן, שהיה כוכב נדל"ן עולה, כזה שנראה טוב, יודע את זה, וכולם עוקבים אחרי הקריירה שלו כי ברור שתכף היא תנסוק. אבל היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה אף אחד אחר. היא הייתה מאוהבת ולא היה לה מקום בלב לאף אחד. ענת התחננה שתשקול שוב. הם נפגשו פעם אחת, כאילו במקרה, בערב אצלה בדירה כי ידעה שאלה לא תבוא אם היא תדע על זה. הם אכלו ארוחת ערב יחד. איתן היה שנון, מצחיק, חייך מדי פעם לאלה וניסה לכבוש אותה, אבל זה היה אבוד מראש. כשאלה הייתה מוקפת חומה, שום דבר לא יכול היה לחדור אותה. לא היה לו סיכוי והוא, שלא היה מורגל בדייט ראשון כושל, לא הבין מה קורה פה. ענת כמובן לא עדכנה אותו, אבל הבינה באותו ערב שאין טעם לנסות לשדך לאלה מישהו, מוצלח ומקסים ככל שיהיה. היא פשוט לא תאפשר לאף אחד אחר להיכנס לה ללב. ענת הייתה אישה ריאלית. היא ידעה שמתישהו יהיה סוף ליחסים האלה, הרי זה לא יימשך לנצח. בסופו של דבר זה ייגמר והיא תהיה שם, לאסוף איתה את השברים ולשלוף מישהו מוצלח אחר להכיר לה. בינתיים היא החליטה שהיא מפסיקה לנסות לשדך.

הם אהבו לצפות בסרטים יחד, ולהקשיב יחד למוזיקת רוק עברית ולועזית משנות השבעים ועד היום - לד זפלין, דילן, פינק פלויד, החברים של נטאשה, נירוואנה, בואי, ברי, אהוד, טסה, קווין, U2, ניל יאנג, ג'נסיס, REM, רדיוהד, צ'ילי פפרס, פו פייטרז, בית הבובות, פרל ג'אם. הם כמובן לא יצאו יחד לשום מקום, אלא בילו בעיקר אצלה בדירה, שם אכלו יחד, אפילו תפסו תנומת צהריים יחד פעם אחת, מחובקים וקרובים. מאוהבים. הוא נהג לסיים את העבודה, לקנות מצרכים במכולת השכונתית ליד הבית שלה ולעלות אליה עם שקית מלאה בכל מה שאהבו, כדי שהיא תעשה את קסמיה במטבח. כמה אהב את זה, כמה אהבה את זה. הזיונים שלהם היו קצרים ותכליתיים, מי יכול היה לקחת את הזמן כשהשעון מתקתק והוא כבר צריך לחזור הביתה? כל דקה הייתה מדודה, כל פעולה נלקחה בחשבון הזמן שנותר להם לבילוי. הם לא התראו כל יום, מן הסתם. הוא פינה זמן כשיכול היה לצאת מהעבודה מוקדם יותר ולעבור אצלה בדרך הביתה. היא הייתה צריכה להתאים את עצמה לזמן שלו, אחרת זה פשוט לא היה קורה. ועדיין היא לא ראתה בזה בעיה, זו הייתה הרפתקה. לסיפור הזה לא יהיה סוף רע. הוא, בסופו של דבר, יעזוב את אשתו כי הוא אוהב אותה, זה ברור. אף אחד לא מוותר על אלה, היא זו שמוותרת עליהם תמיד.

יום אחד, כשיצאה ממשרד עורכי הדין שבו עבדה, נתקלה בו במעלית. הוא היה חתיך, בדיוק בטעם שלה - גבוה, כהה, לבוש טוב, וההרגשה הייתה הדדית. הם הסתכלו אחד על השני כמה שניות ואז הוא התקרב אליה בלי מילים והסיט קבוצת שיער שלה שהסתירה את העין הימנית שלה אל מאחורי האוזן. מפה הדרך לרומן הייתה קצרה.

הוא לא הסתיר את העובדה שהיה נשוי והיא נסחפה. הוא ממש העיף אותה לאוויר. היא חשבה עליו מבוקר עד לילה והוא הרעיף עליה אהבה. היא הייתה צמאה לה וגם הוא. הזמן שלהם יחד היה מדוד, אבל הם סחטו ממנו את המקסימום עד הפעם הבאה. כשלא היו יחד היו שולחים הודעות מוצפנות, כאילו שהם מדברים על נדל"ן, אבל לא. היא שיתפה עם זה פעולה. איזו טיפשה הייתה. הם היו בטוחים שאשתו לא בכיוון בכלל, שהיא לא יכולה לגלות כי הם כאלה מתוחכמים. ההתכתבויות נראו כמו בין עורכי דין בנוגע לעסקת נדל"ן, מחוכם מאוד. השיחות שלהם היו עמוקות. הוא סיפר לה על עצמו בצורה פתוחה ששבתה אותה. הילדות שלו, ההורים שלו, כל מה שעיצב אותו והפך אותו לאיש שהוא היום. הם אהבו לדבר על הכול. היא יכולה הייתה לספר לו חוויות מהעבודה והוא היה מקשיב לה, מוקסם מכל מילה שיוצאת לה מהפה. הם היו מאוהבים.

פעם אחת הוא ביקש לקחת אותה לבית ילדותו, לשכונה שבה גדל, להראות לה מקרוב את הספסל שעליו סיפר לה, את חדר המדרגות המתקלף, את העץ שענפיו נגעו בחלון חדרו, את הברזייה שידעה להפיק זרזיף מים עלוב ולא הרוותה את הצמא שאחרי משחק כדורגל ביום קיץ מהביל. הוא הראה לה את כל אלו, הכניס אותה לתוך הנפש שלו, והיא הרגישה מיוחדת. את אשתו הוא לא לקח לשם, לה הוא לא עשה את הסיור הזה. אחרי כן היא הרגישה קרובה אליו מאי פעם וחשבה לעצמה שהוא לא יוכל להתקיים בלעדיה.

דווקא את אחותה שירה היא לא שיתפה ברומן האסור. אחותה והיא היו חברות, אבל לא מהסוג שחושפות הכול אחת בפני השנייה, בעיקר כי אחותה הייתה שיפוטית ואי אפשר היה לספר לה שום דבר שחרג ממה שהיא תפסה כנורמטיבי. הן היו שתי בנות בלי אחים, אבל זו אף פעם לא הייתה אידיליה. אחותה הייתה רווקה גם היא, מאלו שלא מפסיקות ללמוד אף פעם. היא פשוט אגרה עוד ועוד תארים ונראה היה שלא אכפת לה להישאר רווקה. היא לא התחברה לילדים ולא ממש התאוותה להם. גם אלה לא הייתה יכולה לשבת בבית ולגדל ילדים, אין סיכוי שהייתה מוצאת את עצמה בין ארבעה קירות כל יום, אבל היא ללא ספק רצתה בהם מאוד. היה לה חבל שככה נראו היחסים ביניהן, היא הייתה רוצה שזה יהיה אחרת, אבל מה אפשר לעשות? אם זה לא קרה עד היום זה כבר לא יקרה. חלק כל כך חשוב מהחיים שלה נעלם לגמרי מעיני אחותה, אבל זה היה המצב כבר שנים ואת מה שהרגישה צורך לשתף, שיתפה עם ענת ועידית. גם איתן לא ירדה לפרטים, אבל עצם זה שהן ידעו עליו, כבר היה משהו שהוריד לאלה לא מעט מהכתפיים. כמה אפשר לשמור סוד כזה? שירה ואלה נפגשו בעיקר אצל ההורים, והיו מדברות בטלפון פעם בשבועיים, לא משהו קרוב, קצת כמו איינשטיין, עם הרגל פה רגל שם. כשחושבים על זה, רק איתו היא שיתפה הכול.

גם את אימא שלה היא לא שיתפה בזה כמובן, אבל הייתה לה הרגשה שהיא קצת יודעת משהו. לא משהו קונקרטי, אבל היא לא הייתה פראיירית. היא הייתה זורקת רמיזות כאלה, שהיו מקפיאות לה את הדם. כמו אז, כשטיילו במדרחוב בעיר והיא קנתה שמלה סקסית עם גב חשוף ואימא שלה אמרה שהיא מקווה שהוא יודע להעריך, וזה למרות שהיא לא סיפרה לה בכלל שיש לה מישהו. ככה זה אימהות, חוש שישי שנולד מיד עם ניתוק חבל הטבור בלידה וההפיכה לאימא. הן לא פתחו את הנושא אף פעם ומבחינתה היא לא תפתח אותו עם אימא שלה לעולם. אימא שלה הייתה אימא חמה, אוהבת. הייתה ביניהן אהבה ללא תנאים. היא שיתפה את אימא שלה בהכול חוץ מביחסים שלה איתו. היא ידעה שזה יכאיב לה ורצתה לחסוך את זה ממנה. היא האמינה שכשיבוא יום והוא יעזוב את אשתו בשבילה, אז היא תכיר לה אותו, וידעה שאימא שלה הייתה אוהבת אותו. האמת שהיא כבר לא יודעת מה היא יודעת. אולי אימא שלה לא הייתה מקבלת את זה לעולם? מי יודע. אימא שלה והיא נהגו להיפגש בבית קפה אחת לחודש ואלה הייתה קופצת להורים שלה אחרי העבודה, בימים שהוא לא יכול היה לצאת מוקדם מהעבודה. למעשה, העבודה שלו היא זו שקבעה את התדירות שבה נפגשה עם ההורים שלה. המחשבה על זה הביכה אותה.