ג'אז

סְסְט, אני מכירה את האשה הזאת. היא היתה גרה עם להקת ציפורים בלֶנוֹקְס אָבֶניוּ. מכירה גם את בעלה. נדלק על בחורה בת שמונה־עשרה במין אהבה תהומית ושֵׁדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה. כשהאשה, וָיוֹלֶט קוראים לה, הלכה ללוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה לרצפה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז, רצה בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים ופתחה להן את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאומר, "אני אוהב אותך".
השלג שהיא רצה בו נסחף כל־כך ברוח שהיא לא השאירה בו שום עקבות, כך שזמן רב אף־אחד לא ידע איפה בדיוק בלֶנוֹקס אָבֶניוּ היא גרה. אבל כולם ידעו, כמוני, מי היא, וידעו שזאת בטח היא, כי כולם ידעו שבעלה, ג'וֹ טְרֵייס, הוא האיש שירה בבחורה. אף־אחד לא הגיש נגדו תביעה, כי אף־אחד בעצם לא ראה אותו בשעת מעשה, והדודה של הבחורה המתה לא רצתה לזרוק כסף על עורכי־דין חסרי־ישע או על שוטרים צוחקים, בעיקר כשידעה שההוצאות לא יועילו בכלום. חוץ מזה, היא גילתה שהאיש שירה באחיינית שלה בוכה כל היום, ובשבילו ובשביל וָיוֹלֶט זה לא פחות גרוע מכלא.
בלי קשר לצער שוָיולט גרמה הועלה שמה בפגישה של מועדון־נשות־סַאלֶם בינואר כמי שזקוקה לסיוע, אבל ההצעה נדחתה ברוב קולות, כי רק תפילה - ולא כסף - יכולה לעזור לה במצבה, מפני שבעלה (שרק צריך להפסיק לרחם על עצמו) כָּשִׁיר פחות או יותר לעבודה, ומפני שאיש אחד בעל משפחה מרחוב 134 איבד את כל רכושו בשריפה. המועדון התגייס לעזרת המשפחה השרופה והשאיר לוָיולט לבדוק בעצמה מה הבעיה ואיך לפתור אותה.
היא רזה נורא, וָיולט; בת חמישים, אבל עוד נראתה טוב כשהרסה להם את הלוויה. אפשר לחשוב שאם זורקים אותך מהכנסייה זה הסוף - בגלל הבושה וכל זה - אבל זה לא היה הסוף. וָיולט מספיק נבזית, ונראית מספיק טוב, אז היא בטוחה שגם בלי גוף מי־יודע־מה, ובלי נעורים, היא יכולה להעניש את ג'ו אם תמצא לעצמה חבר ותזמין אותו אליה הביתה. היא חשבה שזה יְיַבֵּש לו את הדמעות וגם ייתן לה סיפוק מסוים. זה היה יכול להצליח, אני מתארת לעצמי, אבל ילדים של מתאבדים קשים להתרצוֹת ומהירים להאמין שאף־אחד לא אוהב אותם כי הם לא ממש כאן.
איך שלא יהיה, ג'ו בכלל לא שם לב לא לוָיולט ולא לחבר שלה. האם היא מי שסילקה בסוף את החבר הזה, או שהוא הסתלק בעצמו, אני לא יודעת. אולי הוא הגיע למסקנה שכישוריה של וָיולט עלובים לעומת האהדה שלו לגבר שבור־הלב בחדר הסמוך. מה שכן ידוע לי הוא שהבלגן לא נמשך יותר משבועיים. התוכנית הבאה של וָיולט - להתאהב מחדש בבעלה - התנפנפה עוד לפני שעמדה על הרגליים. לכבס לו את הממחטות שלו ולהגיש לו אוכל על השולחן, זה כל מה שהצליחה לעשות. שתיקה מורעלת ריחפה בחדרים כמו רשת דייגים גדולה, שרק וָיולט לבדה הצליפה דרכה בהאשמות קולניות. נראה שלבסוף הותשה מאדישותו של ג'ו בשעות היום ומלילות הדאגה של שניהם. לכן החליטה לאהוב - טוב, ללמוד להכיר - את בת השמונה־עשרה שאת פרצופון־השמנת שלה ניסתה לפתוח אף־על־פי ששום דבר לא היה יוצא משם החוצה חוץ מקש.
בהתחלה לא ידעה וָיולט שום דבר על הבחורה חוץ משמה, הגיל שלה, ושבסלון היופי המוּרשֶׁה חשבו עליה רק טובות. לכן פתחה באיסוף שאר הנתונים. אולי חשבה שבדרך זו תוכל לפתור את המסתורין של האהבה. שיהיה לָך בהצלחה, ותספרי לי כשיהיה לך משהו.
היא חקרה את כולם, קודם־כל את מַלְבוֹן, השכנה מלמעלה - ההיא שסיפרה לה בהתחלה על הלכלוכים של ג'ו, ושהדירה שלה היתה קן האהבה שלו ושל הבחורה. ממַלְבוֹן למדה את כתובתה של הבחורה, והילדה של מי היא. מהקוסמטיקאיות המוּרְשוֹת היא הוציאה איזה סוג של אודם נהגה הבחורה למרוח על שפתיה; באיזה מגהץ השתמשו בשביל השיער שלה (אם כי יש לי רושם שהבחורה לא היתה זקוקה ליישור שיער); איזו להקה היתה הכי אהובה עליה (קלידי השנהב של סְלים בֵּייטס, לא רעים בכלל, חוץ מהסולנית שלו, שהיא בטח החתיכה שלו, אחרת למה הוא מרשה לה להעליב את הלהקה). ואחרי שלימדו אותה, היתה וָיולט מסוגלת לחזור על צעדי הריקוד שהבחורה המֵתה נהגה לרקוד. כל זה. אחרי שהשתלטה על הצעדים - עם הברכיים בדיוק כמו שצריך - היא נמאסה על כולם, כולל החבר־לשעבר שלה, ואני גם יכולה להבין למה. היא נראתה להם בערך כמו יונת רחוב מרוטה, שמנקרת בכריך סרדינים שהשאירו החתולים. אבל וָיולט התעקשה על שלה, ושום עקיצות או מבטים עקומים לא עצרו אותה. היא ארבה בבית־ספר 89 לדַבֵּר עם המורים שהכירו את הבחורה. וגם בתיכון־יהודי 139, עוד בית־ספר שהבחורה ביקרה בו לפני שנסחבה עד לווֹדלֵיי, כי בסביבה שלה לא היה בית־ספר תיכון שהסכים לקבל ילדות צבעוניות. והרבה זמן הציקה לדודה של הבחורה, גברת מכובדת, שעשתה לפעמים עבודה משובחת בענף ההלבשה, עד שהדודה נשברה והתחילה לצַפּוֹת לביקוריה של וָיולט כדי לפטפט על נעורים ועל התנהגות־רעה. הדודה הראתה לוָיולט את כל חפציה של הבחורה, ומהם התברר לה (כמו שהיה ברור לי) שהאחיינית הזאת היתה עקשנית וגם ערמומית.
דבר אחד שהדודה הראתה לה, ולבסוף גם הרשתה לוָיולט להחזיק אצלה כמה שבועות, היה תצלום של הפנים של הנערה. פנים לא מחייכים, אבל בהחלט חיים וחצופים מאוד. וָיולט לא התביישה להניח את התצלום על אדן האח בסלון של ביתהּ, וגם היא וגם ג'ו התבוננו בו במבוכה.
בית כזה לא מבטיח הרבה טובות, מה גם שהציפורים סולקו ובני הזוג ניגבו כל היום את הלחיים, אבל כשבא האביב לעיר ראתה וָיולט בחורה אחרת, עם ארבעה גלים מגוהצים בכל צד של הראש, מגיעה לבניין, תקליט של אוֹקֶה מתחת לבית־שחיה, ובידה בשר צלי עטוף בנייר של קצבים. וָיולט הזמינה אותה להיכנס כדי לבחון את התקליט, וכך נולדה השלישייה השערורייתית מלֶנוֹקס אָבֶניוּ. מה שהיה שונה בסוף הוא מי ירה במי.
 
אני משוגעת על העיר הזאת.
אור־יום מתלכסן כתער, שחותך את הבניינים לשניים. בחלק העליון אני רואה פרצופים מסתכלים ולא קל לדעת מי מהם בני־אדם ומי מעשה־ידיהם של הסתתים. למטה צל, וכל הדברים הכי שגורים מתרחשים שם: קלרינטים ומִשגלים, אגרופים וקולות של נשים עגומות. עיר כזאת גורמת לי לרחף בעננים ולהרגיש בעניינים. בחיי. הפלדה הבהירה שמתנודדת מעל לצל למטה היא שעושה את זה. כשאני מסתכלת בִּרצועות של עשב ירוק שמשרטטות את הנהר, בצריחי כנסיות ולתוך מבואות השמנת־והנחושת של הדירות, אני חזקה. לבד, כן, אבל אָלֶף־אָלֶף ועמידה - כמו העיר ב-1926, כשכל המלחמות נגמרו ולעולם לא תהיה עוד מלחמה. האנשים שם למטה בצל מאושרים מזה. סוף־סוף, סוף־סוף, הכל נפתח לפנינו. הפיקחים אומרים את זה, ואלה שמקשיבים להם וקוראים את מה שהם כותבים מסכימים: הנה מגיע החָדש. שימו לב. העצוב מסתלק לו. הרע. כל הבִּרבּוּר הזה של אין־מה־לעשות. איך שכל אחד היה שם ואז. תשכחו מזה. ההיסטוריה נגמרה, רבותי, וסוף־סוף הכל לפנינו. אנשים יושבים באולמות ובמשרדים וחושבים מחשבות־עתיד על תוכניות ועל גשרים ועל רכבות מהירות־שִׁקשוק שמתחתם. הכֹּלבּוֹ אֵי־אֶנד־פִּי מעסיק פקיד צבעוני. נשים עם רגליים גדולות ולשונות־חתול ורודות מגלגלות שטרות כסף לתוך גלילים ירוקים, שיהיה לאחר־כך; ואז הן צוחקות ומחבקות אחת את השנייה. אנשים רגילים תופסים גנבים בסמטאות בשביל להביא אותם לשיפוט מהיר, ואם הברנש טיפש, ושדד בלי שׂכל, גם הגנבים תופסים אותו. הבריונים מחלקים ממתקים, משתדלים להישאר מעניינים, וכיוון שצופים בהם בשביל הריגוש, הם מטפחים את הופעתם ומשייפים היטב את הגידופים. אף־אחד לא רוצה להיות מקרה חירום בבית־החולים של הַארלֶם, אבל אם מנתח כושי מגיע לביקור, הגאווה משככת את הכאב. ואף שהוכרז ששׂערן של מסיימות הקורס הראשון לאחיות צבעוניות אינו מתאים לחבישת שביס־האחיות הרשמי של בֶּלְוְיוּ, יש כבר שלושים־וחמש אחיות כאלה - כולן מסורות ועושות חַיִל.
אף־אחד לא אומר שיפה כאן; אף־אחד לא אומר שקל. אם כבר אז הֶחְלֵטִי, ואם תשימי לב לתרשימי הרחובות, שכולם פרושׂים לפנייך, העיר לא תוכל לפגוע בך.
לי אין שרירים, אז אין לצפות ממני שאני ממש אגן על עצמי. אבל אני בהחלט יודעת איך לנקוט אמצעי זהירות. בדרך־כלל מספיק לדאוג שאף־אחד לא יֵדע עלי את כל מה שיש לדעת. שנית, אני בוחנת כל דבר וכל אחד ומנסה לנחש את התוכניות שלהם, את מהלך המחשבה שלהם, הרבה לפני שהם בעצמם עושים את זה, אתם חייבים להבין מה זה אומר לקחת על עצמֵך עיר גדולה: אני חשופה לְבוּרוּת ופשע מכל סוג. מה שלא יהיה, רק חיים כאלה באים בחשבון בשבילי. אני אוהבת איך שהעיר נותנת לאנשים לחשוב שהם יכולים לעשות כל מה שבא להם ולא יקרה להם כלום. אני רואה אותם בכל מקום: לבנים עשירים, וגם סתם לבנים, נדחקים לתוך בתים מפוארים מקושטים ומקושטים־מחדש בידי נשים שחורות, עשירות מהם, וכל אחד מהם מרוצה ממה שהאחר מציג לפניו. ראיתי את העיניים של יהודים שחורים גדושות חמלה לכל אחד שאיננו הם־עצמם, מְלַחכוֹת את דוכני המזון ואת קרסולי הנשים המפוקפקות, כשרוח קלילה מניעה את הנוצות הלבנות על הקסדות של אנשי UNIA.1 גבר צבעוני צף ויורד מן השמיים תוקע בסקסופון, ומתחתיו, ברווח בין שני בניינים, בחורה משוחחת בכובד־ראש עם גבר במגבעת קש. הוא נוגע בשפתה לסלק משם פירור של משהו. פתאום היא משתתקת. הוא מרים לה את הסנטר. הם עומדים. האחיזה שלה בארנק מתרופפת וצווארה מבצע עיקול נאה. הגבר שׂם את ידו על קיר האבן מעל ראשה. מתנועת לסתותיו ומנטיית ראשו אני יודעת שיש לו לשון זהב. השמש מתגנבת לסמטה מאחוריהם. בדרכה מַטָה היא יוצרת תמונה נחמדה.
תעשי מה שתרצי בעיר, היא כאן בשביל לגַבּוֹת אותך ולתת לך מסגרת, מה שלא תעשי. ומה שמתרחש בבניינים ובמגרשים וברחובות הצדדיים שלה הוא כל דבר שהחזקים יכולים להעלות בדעתם והחלשים מעריצים. מה שנשאר לך לעשות הוא לעקוב אחרי התרשים - כמו שהוא פרושׂ בשבילך, זהירה, יודעת לאן את רוצה ללכת ומה שאולי תצטרכי מחר.
חייתי זמן רב, אולי יותר מדי, בתוך הראש שלי. אומרים לי שאני צריכה לצאת יותר מתוך עצמי. להתערבב. נכון שאני נסגרת במקומות מסוימים, אבל אם השאירו אותך להמתין, כמוני, בעוד בן־זוגך משתהה בפגישה אחרת, או שהוא מבטיח לתת לך את מלוא תשומת־הלב אחרי ארוחת־הערב אבל נרדם ממש כשאת מתחילה לדבר - טוב, זה יכול לעשות אותך לא־חברותית אם את לא נזהרת, וזה הדבר האחרון שאני רוצה להיות.
חברוּתיות שווה זהב בעיר הזאת; את צריכה להיות פיקחית כדי לגלות איך להסביר פנים ולהתגונן בעת ובעונה אחת. מתי לאהוב משהו ומתי להרפות. אם את לא יודעת איך עושים את זה, עוד תמצאי את עצמך מאבדת שליטה או נשלטת בידי איזה דבר חיצוני כמו המקרה הקשה הזה מהחורף שעבר. השמועה אמרה שמתחת לזמנים הטובים ולכסף הקל, משהו מרושע מתרוצץ ברחובות ושום דבר לא בטוח מפניו - אפילו לא המתים. ההוכחה היתה ההתקפה החזיתית של וָיולט בלוויה על המלוּוָה־עצמה. בקושי שלושה ימים אחרי ש-1926 יצאה לדרך. המון אנשים בעלי־מחשבות הביטו בסימנים (מזג־האוויר, המִספר, החלומות שלהם) והשתכנעו שיש כאן התחלה של הרס מכל הסוגים. שהשערורייה היא מֶסֶר שנועד להזהיר את הטובים ולזעזע את קטני־האמונה. אני לא יודעת מי היה שאפתן יותר - רואי־השחורות או וָיולט - אבל בכל מה שנוגע לציפיות גדולות, קשה להתחרות בבעלי האמונות התפלות.

*המשך בספר המלא*