העיר הערפילית

דבר המוציאים לאור

אחרי שהשלים את יצירת חייו — הסִדרה בית הקברות לספרים נשכחים — עם פרסום הרומן הרביעי בה, מבוך הרוחות, תיכנן קרלוס רואיס סאפון שספרו הבא יהיה אסופת סיפורים פרי עטו. הוא ביקש להגיש לקוראיו סיפורים רבים שפירסם בבמות שונות — בירחונים ספרותיים, כנספחים בהוצאות מיוחדות של הרומנים — וכאלה שכלל לא ראו אור.

לשם כך העניק לי את הזכויות על הסיפורים שיאוגדו לראשונה לכדי ספר והטיל עליי לאתר קטעים שכבר פורסמו במרוצת השנים, כדי לשלב גם אותם בספר שיהיה יותר מקיבוץ כל סיפוריו ותו לא. אלא שבשל הסמיכות לפרסומו של הרומן האחרון בטֶטרלוגיה ולאחר מכן בשל מחלת הסופר, מן הראוי היה לדחות את ההוצאה לאור.

מעבר ליצירה עצמה, קרלוס רואיס סאפון ראה בפרסום הסיפורים מעין הוקרה לקוראיו שהלכו עמו מאז צלה של הרוח שפתח את הסאגה. היות שהספר מתפרסם לאחר מותו, הרי הוא גם ביטוי להוקרה של בית ההוצאה את הסופר, והכרה בכך שלקהל קוראיו של אחד הסופרים הנערצים ביותר בימינו יתווספו קוראים נוספים.

העיר הערפילית הוא הרחבה של העולם הספרותי של בית הקברות לספרים נשכחים, אם בחשיפת צדדים בלתי ידועים של דמויות אחדות או בהעמקה בתולדות בנייתה של הספרייה המיתולוגית, ואם מתוך כך שהתמות, המוטיבים והאווירה האופפת את הסיפורים יהיו מוּכּרים לקוראי הסאגה. כותבים מקוללים, אדריכלים בעלי חזון, חילופי זהויות, בנייני רפאים, גמישות תיאוּרית מכשפת, שליטה בדיאלוג... ומעל לכול ההבטחה שעצם סיפורו של מעשה הוא מסע אל מרחב חדש ומרתק.

החל בבלאנקה והפרידה לשלום, הסיפור הפותח את הספר, וכלה באפוקליפסה בעוד דקתיים, סיפור הפרידה, הסיפורים הולכים ונשזרים באמצעות קולו של המספר, הכרונולוגיה או הפרטים ומשרטטים עולם שופע — אף כי בדיוני, ערפילי — ההולך ונפרש לנגד עינינו.

גם בכל האמור לז'אנרים ספרותיים, העיר הערפילית מציג את כישרונו של קארלוס רואיס סאפון בשימוש בז'אנרים שונים לבניית סגנונו הספרותי הייחודי, שאפשר להבחין בו באלמנטים של רומן חניכה, רומן היסטורי, רומן גותי, מותחן, רומנטיקה, וכמובן מגע הקסם של סיפור בתוך סיפור.

אבל לא נעכב אתכם עוד, קוראים יקרים. מן הסתם אינכם זקוקים להסבר בדבר חשיבות יצירתו של סופר, כששמו של זה הופך לשם תואר: סרוואנטיאני, דיקנסי, בורחסי... ברוכים הבאים אפוא לספר חדש — ואחרון למרבה הצער — סאפוני.

אמילה דה רוסיירס קסטיין

בלאנקה והפרידה לשלום

(מתוך זיכרונות שלא התרחשו מעולם

של אדם בשם דויד מרטין)

1

תמיד קינאתי ביכולת השִכחה של אנשים מסוימים, שלדידם העבר הוא כמין אופנה חולפת או נעליים בלויות, שדי לדון אותן למעמקי הארון כדי שלא ישובו להלך בצעדים הנשכחים. איתרע מזלי לזכור הכול, וכל מה שזכרתי הזכיר לי בתורו אותי. אני זוכר ילדוּת מוקדמת של קור ובדידות, רגעים מתים של התבוננות בימים אפורים, ואת אותו מעטה שחור שכישף את מבטו של אבי. חברים בקושי עולים בזיכרוני. אני יכול להעלות בדמיוני את פרצופיהם של ילדי שכונת לה ריבֶּרָה, שאיתם לעיתים שיחקתי ולעיתים התקוטטתי ברחוב, אבל אף לא אחד מהם מעורר בי חשק לחלצו מממלכת האדישות. אף לא אחד זולת בלאנקה.

בלאנקה הייתה מבוגרת ממני בשנים אחדות. פגשתי אותה בבוקר אפריל אחד, מול הכניסה לביתי, כשהלכה יד ביד עם עוזרת בית שנשלחה לאסוף כמה ספרים מחנות ספרים עתיקים שעמדה מול האודיטוריום המשתפץ. רצה הגורל וחנות הספרים נפתחה באותו יום רק בשתים־עשרה בצהריים בעוד שהעוזרת הגיעה באחת־עשרה וחצי, כך שנותרו שלושים דקות הַמְתנה שבהן — אף שלא חשדתי בכך — נחתם גורלי. אילו היה הדבר תלוי בי, לעולם לא הייתי מחליף איתה מילה. מלבושיה, ריחה וגינוניה האדנותיים של ילדה עשירה עטוית שריון משי ומלמלה, הבהירו מעל לכל ספק שהיא אינה שייכת לעולמי, וקל וחומר שאינני שייך לעולמה. ביני לבינה הפרידו רק מטרים ספורים, וליגות רבות של חוקים בלתי נראים. הסתפקתי בהתבוננות בה במבט מעריץ, כמו בפריטים מקודשים מאחורי זגוגית, או בחלונות ראווה של חנויות שדלתותיהן אמנם פתוחות למראית עין, אך לעולם לא תחצה את מפתנן. לא פעם חשבתי שאילולא נחרצותו של אבי באשר להיגיינה האישית שלי, בלאנקה לעולם לא הייתה מבחינה בי. אבי החזיק בדעה, שבמלחמה ראה די טינופת שתספיק לתשעה מחזורי חיים, ואף שהיינו עניים יותר מאנשי סְפר, הכיר לי מגיל צעיר מאוד את המים הקפואים שהגיחו, כשנחה עליהם הרוח, מהברז בחדר הכביסה, ואת גושי הסבון בריח אקונומיקה שהצליחו למרק אפילו חרטות. כך קרה שעבדכם הנאמן, דויד מרטין שזה אך מלאו לו שמונה, כלומניק נקי ומסודר ולימים טוען למעמד סופר ליגה ג', הצליח לאזור עוז ולא לגרוע את מבטו, כשאותה בובה ממשפחה טובה הניחה עליו את עיניה וחייכה אליו בביישנות. אבי תמיד אמר לי, שבחיים יש להשיב ליחס באותה מטבע. הוא אמנם התכוון לסטירות ושאר עלבונות, אבל אני החלטתי לדבוק בשיעורו, להשיב לאותו חיוך ולהוסיף כתשר גם הנהון קל. היא זו שהתקרבה באיטיות, ותוך שהיא סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש הושיטה לי יד, תנועה שלא זכיתי לה מימיי, ואמרה:

"קוראים לי בלאנקה."

בלאנקה הושיטה את היד כדרכן של עלמות במחזות הטרקלין, כשכף היד מופנית מטה, בתנועה עצלה של עלמה פריזאית. כיוון שלא ידעתי שמן הראוי שארכן ואלטף את היד בשפתיי, בלאנקה משכה כעבור זמן־מה את ידה בהרמת גבה.

"אני דויד."

"ואתה תמיד לא־מחונך שכזה?"

בעודי עמֵל על מוצא שבו אפצה על היותי בור ועם הארץ בהפגנת כושר המצאה ושנינות שיצילו את פרצופי, התקרבה עוזרת הבית בהבעה מודאגת ובמבט השמור לכלב נגוע בכלבת המשוטט חופשי ברחוב. העוזרת הייתה צעירה חמורת סבר בעלת עיניים שחורות עמוקות, חפות מכל אהדה כלפיי. היא אחזה בזרועה של בלאנקה ומשכה אותה הרחק מהישג ידי.

"עם מי את מדברת, סניוריטה בלאנקה? את יודעת שאביך לא אוהב שאת מדברת עם זרים."

"הוא לא זר, אנטוניה. זה חבר שלי, דויד. אבא שלי מכיר אותו."

נשארתי מוכה תדהמה. העוזרת העיפה בי מבט בקצה העין.

"דויד מה?"

"דויד מרטין, סניורה. לשירותך."

"דויד, אף אחד לא עומד לשירותה של אנטוניה. היא זאת שמשרתת אותנו. נכון, אנטוניה?"

זה נמשך לא יותר מהרף עין, ואיש לא היה מבחין בכך מלבדי, שכן הסתכלתי עליה בתשומת לב, אבל אנטוניה העיפה בבלאנקה מבט קצר ואפל, רעיל מתיעוב, שהקפיא את דמי, ומיד כיסתה עליו בחיוך של השלמה ובתנועת ראש מבטלת.

"ילדים," מילמלה בחצי קול ונסוגה לעבר חנות הספרים, שהחלה לפתוח את שעריה.

בלאנקה התכוונה אז להתיישב על המפתן. אפילו בור כמוני ידע שאסור לשמלה שכזאת לבוא במגע עם החומרים העלובים המכוסים פיח, שמהם היה בנוי הבית שלי. פשטתי את המעיל המטולא שלגופי ופרשתי אותו על הרצפה, כמו שטיחון. בלאנקה התיישבה על פריט הלבוש המובחר ביותר שלי ונאנחה, בעודה מביטה בהולכים ובשבים ברחוב. אנטוניה שבכניסה לחנות הספרים לא גרעה עין מאיתנו, ואני העמדתי פנים שאיני מבחין בכך.

"כאן אתה גר?" שאלה בלאנקה.

הצבעתי על הבניין הסמוך והינהנתי.

"ואת?"

בלאנקה הסתכלה עליי כאילו זו השאלה הטיפשית ביותר ששמעה בימי חייה הצעירים.

"ברור שלא."

"השכונה לא מוצאת חן בעינייך?"

"היא מסריחה, חשוכה, קרה, האנשים מכוערים וקולניים."

מעולם לא עלה בדעתי לסכם באופן שכזה את העולם המוכר לי, אבל לא מצאתי טיעונים מוצקים שיוכלו לסתור אותה.

"ולמה באת לכאן?"

"לאבא שלי יש בית ליד שוק בּוֹרן. אנטוניה לוקחת אותי אליו כמעט כל יום."

"ואיפה את גרה?"

"בסָרִיָה, עם אמא שלי."

אפילו אומלל כמוני שמע על המקום, אבל מובן שמעולם לא ביקרתי בו. בדמיוני היו בו אחוזות רחבות ידיים ושדירות עצי טיליה, כרכרות מפוארות וגנים מוריקים, עולם מאוכלס באנשים כמו הילדה שלפניי, רק גבוהים יותר. ברור מאליו שעולמה מבושם, מואר, רענן, ותושביו דומים זה לזה ושקטים.

"איך זה שאבא שלך גר כאן ולא איתכן?"

בלאנקה משכה כתפיים והסיטה את מבטה. דומה שהנושא מעורר בה אי־נעימות, ולפיכך העדפתי לא להתעקש.

"זה רק לתקופה," הוסיפה. "בקרוב הוא יחזור הביתה."

"ברור," אמרתי, בלי לדעת בדיוק על מה אנחנו מדברים, אבל בנימה האומללה של מי שנולד מובס, והוא מורגל בקבלת הדין.

"שכונת ריבֶּרָה לא כזאת גרועה, עוד תראי. את תתרגלי."

"אני לא רוצה להתרגל. השכונה לא מוצאת חן בעיניי, וגם לא הבית שאבא שלי קנה. אין לי חברים כאן."

בלעתי רוק.

"אני יכול להיות חבר שלך, אם את רוצה."

"ומי אתה?"

"דויד מרטין."

"את זה כבר אמרת."

"אפשר להגיד שאני גם אחד שאין לו חברים."

בלאנקה פנתה לעברי והסתכלה עליי בתערובת של סקרנות והסתייגות.

"אני לא אוהבת לשחק בכדור וגם לא מחבואים," הכריזה.

"גם אני לא."

בלאנקה חייכה ושוב הושיטה את ידה. הפעם עשיתי כמיטב יכולתי לנשק אותה.

"אתה אוהב סיפורים?" שאלה.

"זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם."

"אני מכירה כמה סיפורים שכמעט אף אחד לא מכיר," אמרה. "אבא שלי כתב אותם בשבילי."

"גם אני כותב סיפורים. יותר נכון ממציא אותם וזוכר בעל־פה."

בלאנקה קימטה את מצחה.

"נראה. ספֵּר לי אחד."

"עכשיו?"

בלאנקה הינהנה בהתרסה.

"אני מקווה שזה לא על נסיכות," איימה. "אני שונאת נסיכות."

"טוב, יש נסיכה אחת... אבל היא רעה נורא."

פניה נדלקו.

"איזה מין רעה?"

2

באותו בוקר הפכה בלאנקה לקוראת הראשונה שלי, לקהל הראשון שלי. סיפרתי לה כמיטב יכולתי את הסיפור שלי על נסיכות ומכשפים, על קללות ונשיקות מורעלות בעולם של לחשים וארמונות חיים, שרחשו על אדמותיו הצחיחות של עולם אפל כאילו היו מפלצות שְאוֹל. בסוף הסיפור, אחרי שהגיבורה טבעה במימיו הקפואים של אגם שחור עם ורד מקולל בידה, חרצה בלאנקה את מסלול חיי כשהזילה דמעה ומילמלה בהתרגשות מנותקת, אופיינית לסניוריטה בת טובים, שהסיפור שלי מקסים בעיניה. הייתי מוכן להעניק את חיי כדי שהרגע יימשך לעד. צלה המתארך של אנטוניה לרגלינו השיב אותי למציאות החפה מפיוטיות.

"הולכים, סניוריטה בלאנקה, אבא שלך לא אוהב שאנחנו מאחרות לארוחה."

עוזרת הבית משכה אותה מצידי והוליכה אותה במורד הרחוב, אבל אחזתי במבטה עד שצלליתה נעלמה, וראיתי אותה מנופפת לי לשלום. הרמתי את המעיל ולבשתי אותו, חש בחמימות ובריח של בלאנקה על גופי. חייכתי בתוכי, ואף על פי שזה נמשך לא יותר משניות אחדות, הבנתי שלראשונה בחיי אני מאושר, ומשטעמתי את טעמו של אותו רעל, חיי לעולם לא ישובו להיות מה שהיו.

באותו ערב כשאני ואבי סעדנו לחם ומרק, הוא הסתכל עליי חמור סבר.

"אתה נראה שונה. קרה משהו?"

"לא, אבא."

הלכתי לישון מוקדם, נמלט ממצב הרוח הקודר של אבי. שכבתי בחושך במיטה וחשבתי על בלאנקה, על הסיפורים שרציתי להמציא בשבילה, והבנתי שאינני יודע איפה היא גרה, ומתי — אם בכלל — אשוב לראות אותה.

את הימים הבאים ביליתי בחיפושים אחרי בלאנקה. אחרי ארוחת הצהריים, ברגע שאבי נרדם או סגר את דלת החדר שלו והתמסר לשִכחתו המיוחדת במינה, הייתי צועד אל חלקה התחתון של השכונה כדי לתור בסמטאות הצרות והחשוכות שסביב בורן, בתקווה שאפגוש את בלאנקה או את עוזרת הבית הנבזית שלה. הצלחתי ללמוד בעל־פה כל כוך וכל צללית במבוך הרחובות, שדומה שקירותיו מתכנסים למעין רשת מנהרות. דרכי מסע ישנות מימי הביניים עקבו אחרי רשת פרוזדורים שתחילתם בכנסיית סנטה מריה דל מאר ובהמשך הם נשזרים לפקעת מעברים, קמרונות ועיקולים בלתי אפשריים, הנחשפים לאור השמש לא יותר מדקות ספורות ביום. גרגוילים ותבליטים סימנו את הצמתים בין ארמונות עתיקים חרבים לבניינים שצמחו זה על זה כמו צוקים עשויים חלונות ומגדלים. הייתי חוזר הביתה מותש עם שקיעה, ממש כשאבי התעורר.

ביום השישי, כשהתחלתי לחשוב שחלמתי את המפגש, ירדתי ברחוב לוֹס מירָאיֶיס לכיוון הדלת הצדדית של סנטה מריה דל מאר. ערפל סמיך צנח על העיר ונגרר ברחובות כמו רעלה לבנבנה. דלת הכנסייה הייתה פתוחה, ושם, על רקע הכניסה למקדש, ראיתי את צלליותיהן של אישה וילדה לבושות לבן, רגע לפני שנבלעו בחיבוקו של הערפל. נכנסתי בריצה לכנסייה. הרוח משכה את הערפל לתוך המבנה, ומעיל הרפאים העשוי אדים ריחף מעל שורות הספסלים במעבר המרכזי המואר אור נרות. זיהיתי את אנטוניה, עוזרת הבית, כורעת באחד מתאי הווידוי בחרטה ותחנונים. לא היה לי ספק שווידויה של אותה הַרפּיה סמיך וכהה כמו זפת. בלאנקה המתינה על ספסל ברגליים משתלשלות ובמבט שקוע במזבח. התקרבתי לקצה הספסל והיא פנתה. כשראתה אותי אורו פניה, והיא חייכה והשכיחה ממני באחת את ימי האומללות האינסופיים, שבהם חיפשתי אותה לשווא. התיישבתי לצידה.

"מה אתה עושה כאן?" שאלה.

"באתי למיסה," אילתרתי.

"זאת לא שעת המיסה," צחקה.

השפלתי מבט, לא רציתי לשקר לה. לא הייתי צריך להגיד כלום.

"גם אני התגעגעתי אליך," אמרה. "חשבתי ששכחת אותי."

הנדתי לשלילה. האווירה הערפילית והלחישות הפיחו בי אומץ, והחלטתי להפטיר משפט ששילבתי באחד מסיפורי הקסם והגבורה שלי.

"לעולם לא אוכל לשכוח אותך," אמרתי.

מילים חלולות ומגוחכות, אילולא בקעו מפיו של בן שמונה, שאולי לא ידע מה הוא אומר, אבל חש זאת. בלאנקה הסתכלה בעיניי בעצבות נדירה, זרה למבטה של בת תשע, ולחצה את ידי בחוזקה.

"תבטיח לי שלעולם לא תשכח אותי."

העוזרת, אנטוניה, ממורקת ככל הנראה מחטאים ומוכנה ומזומנה לעבירות חדשות, התבוננה בנו בסלידה מקצה שורת הספסלים.

"סניוריטה בלאנקה?"

בלאנקה לא גרעה עין ממני.

"תבטיח לי."

"אני מבטיח."

העוזרת שוב לקחה ממני את חברתי היחידה. ראיתי אותן מתרחקות במעבר המרכזי בכנסייה ונעלמות בדלת האחורית הפונה למשעול בורן. אלא שהפעם חילחל שמץ זדון למלנכוליה שחשתי. משהו אמר לי שמוסריותה של עוזרת הבית מפוקפקת, והיא ודאי מגיעה בקביעות לתא הווידוי כדי לקבל מחילה על חטאיה. פעמוני הכנסייה הכריזו על השעה ארבע אחר הצהריים, וזרע של תוכנית החל לנבוט בראשי.

מאותו יום הגעתי מדי יום לכנסיית סנטה מריה דל מאר ברבע לארבע והתיישבתי באחד הספסלים הקרובים לתאי הווידוי. כעבור יומיים ראיתי אותן שוב. חיכיתי שעוזרת הבית תכרע מול אחד מתאי הווידוי והתקרבתי לבלאנקה.

"כל יומיים בארבע," היא לחשה לי.

בלי לבזבז אפילו רגע, אחזתי בידה ולקחתי אותה לטיול בכנסייה. הכנתי לכבודה סיפור שהתרחש בדיוק שם, בין עמודי הכנסייה, והסתיים בדו־קרב בקריפטה שמתחת למזבח בין אביר אמיץ לבין רוח רעה, שחושלה מאפר ודם. פרק ראשון בסדרת הרפתקאות, אֵימה ורומנטיקה שהמצאתי למען בלאנקה, תחת השם רוחות הרפאים בקתדרלה, וביומרנות הכבירה של סופר מתחיל האמנתי שהיא לא פחות מיצירת מופת. את הפרק הראשון גמרתי בדיוק בזמן כדי לחזור לתא הווידוי ולהיפגש עם עוזרת הבית, שהפעם לא ראתה אותי, כי התחבאתי מאחורי עמוד. במשך שבועיים בלאנקה ואני נפגשנו שם כל יומיים. חלקנו סיפורים וחלומות ילדות בזמן שעוזרת הבית ייסרה את כומר הקהילה בתיאורים ארכניים של חטאיה.

בסופו של השבוע השני הבחין בי הכומר המוודה שנראה כמו מתאגרף בדימוס, ולא התקשה לחבר את הנקודות. רגע לפני שהתחבאתי, הוא סימן לי להתקרב לתא הווידוי. פרצוף המתאגרף שיכנע אותי, וצִייתי לפקודה. כרעתי בתא הווידוי, רועד כולי היות שתחבולתי נחשפה.

"אווה מריה הטהורה," מילמלתי מבעד לסבכה.

"אני נראה לך כמו נזירה, שרץ?"

"סלח לי, אבי. אני לא יודע מה אומרים."

"לא לימדו אותך בבית הספר?"

"המורה אתיאיסט, והוא אומר שאתם הכמרים משרתים את ההון."

"והוא? את מי הוא משרת?"

"הוא לא אמר. אני חושב שהוא רואה את עצמו בן חורין."

הכומר צחק.

"איפה למדת לדבר ככה? בבית הספר?"

"מקריאה."

"מה אתה קורא?"

"כל מה שאני יכול."

"אתה קורא את דבר האלוהים?"

"אלוהים כותב?"

"תמשיך עם החוכמות ותגמור בלהבות הגיהינום."

בלעתי רוק.

"אני צריך לספר לך את החטאים שלי עכשיו?" מילמלתי בחרדה.

"לא צריך. הם חקוקים לך על המצח. מה אתה זומם עם העוזרת והילדה כמעט כל יום?"

"זומם?"

"אני מזכיר לך שזה תא וידוי, ואם תשקר לכומר, אלוהים ישלח בך קרן קטלנית ברגע שתצא," איים המוודה.

"אתה בטוח?"

"אני במקומך לא הייתי מסתכן. קדימה, ספר לי."

"מאיפה להתחיל?" שאלתי.

"דלג על ההיסוסים וההגזמות, וספר לי מה אתה עושה כל יום בכנסייה שלי בארבע אחר הצהריים."

בכריעה, בצללים ובריח השעווה יש הזמנה למרק את המצפון. התוודיתי על הכול, אפילו על הפעם הראשונה שהתעטשתי. הכומר הקשיב בשתיקה וכיחכח בכל פעם שהשתתקתי. בסוף הנאום, כשהנחתי שהוא עומד לשלוח אותי היישר לגיהינום, שמעתי את הכומר צוחק.

"לא תעניש אותי?"

"איך קוראים לך, ילד?"

"דויד מרטין, סניור."

"אני כומר, לא סניור. סניור תקרא לאבא שלך או ליושב במרומים, אני לא אבא שלך, אני אבי, במקרה שלי האב סבסטיאן."

"סלח לי, האב סבסטיאן."

"אני לא צריך את ה'אב' שלך. ומי שסולח הוא אלוהים. אני רק מפקח. עכשיו, בקשר למה שדיברנו. היום אני אתן לך ללכת עם לא יותר מהמלצה וכמה תפילות אווה מריה. וכיוון שאני חושב שאלוהים, בתבונתו האינסופית, בחר את הנתיב יוצא הדופן הזה כדי לקרב אותך לכנסייה, אני מציע לך הסכם. כל יומיים, חצי שעה לפני הפגישה עם העלמה שלך, תבוא לעזור לי לנקות את חדר תשמישי הקדושה. בתמורה אני אעסיק את עוזרת הבית למשך חצי שעה לפחות."

"תעשה דבר כזה בשבילי, אבי?"

"אני פוטר אותך מחטאיך, בשם האב והבן ורוח הקודש. עכשיו תסתלק."

3

הסתבר שהאב סבסטיאן הוא אדם שעומד במילתו. הייתי מקדים בחצי שעה ועוזר לו בחדר תשמישי הקדושה, כי המסכן היה חצי צולע ובקושי הסתדר לבד. הוא אהב להאזין לסיפורים שלי, שלדבריו היו כפירה־זוטא מסוג חטא־בבלי־דעת, אבל שיעשעו אותו, בייחוד הסיפורים על רוחות רפאים וכשפים. היה נדמה לי שהוא בודד לא פחות ממני, וכשהתוודיתי באוזניו שבלאנקה היא חברתי היחידה, הוא נחלץ לעזרתי. אני חייתי למען המפגשים הללו.

בלאנקה תמיד הייתה חיוורת וחייכנית, בבגדים בגוון שנהב. היא תמיד נעלה נעליים חדשות וענדה שרשראות עם תליוני כסף. היא הקשיבה לסיפורים שהמצאתי בשבילה וסיפרה לי על עולמה ועל הבית הגדול והחשוך שאליו עבר אביה, לא רחוק מאיתנו, מקום שתיעבה ושהפחיד אותה. לפעמים היא סיפרה לי על אמא שלה אליסיה, שאיתה חיה בבית המשפחה הקודם בסרייה. פעמים אחרות סיפרה לי על סף דמעות על אביה שאהבה מעומק הלב, אבל לדבריה היה חולה ומיעט לצאת מהבית.

"אבא שלי סופר," סיפרה. "כמוך. אבל הוא כבר לא כותב לי סיפורים כמו פעם. עכשיו הוא כותב סיפורים רק לאיש אחד שבא לבקר אותו בבית, בלילות. אף פעם לא ראיתי אותו, אבל פעם אחת כשנשארתי לישון אצלו, שמעתי אותם מדברים עד מאוחר מאוד, מאחורי הדלת הסגורה של חדר העבודה של אבא שלי. האיש הזה לא טוב. הוא מפחיד אותי."

בכל אחר צהריים כשנפרדתי ממנה, הייתי חוזר הביתה וחולם בהקיץ על הרגע שאחלץ אותה מחיי ההיעדר שהיא חיה, מאותו מבקר לילי שמפחיד אותה, מאותם חיים בצמר גפן שנטלו את האור מחייה בכל יום שעבר. בכל אחר צהריים הייתי אומר לעצמי שלא אשכח אותה, ושבעצם ההיזכרות אוכל להציל אותה.

ביום נובמבר אחד שכיסה את החלונות בכחול ובכפור, יצאתי כרגיל לפגוש אותה, אבל בלאנקה לא הופיעה לפגישתנו. במשך שבועיים חיכיתי יום־יום בכנסייה שחברתי תגיע, אך לשווא. חיפשתי אותה בכל מקום, וכשאבא שלי הפתיע אותי וגילה אותי בוכה במיטה, שיקרתי ואמרתי שכואבות לי השיניים הטוחנות, אף על פי שאף שן לא יכולה לכאוב כמו ההיעדרות ההיא. האב סבסטיאן, שהתחיל לדאוג כשראה אותי מחכה שם כל יום כמו ברייה מעונה, התיישב יום אחד לצידי וניסה לנחם אותי.

"אולי כדאי שתשכח את החברה שלך, דויד."

"אני לא יכול. הבטחתי לה שלעולם לא אשכח אותה."

חודש אחרי שנעלמה התחלתי לשים לב שאני שוכח אותה. הפסקתי להגיע כל יומיים לכנסייה, להמציא סיפורים עבורה, לאחוז בדמותה בחושך בכל לילה לפני השינה. התחלתי לשכוח את צליל קולה, את ריחה ואת פניה הקורנות. כשהבנתי שאני מאבד אותה, רציתי לבקר את האב סבסטיאן כדי להפציר בו שיסלח לי, שיתלוש מתוכי את הכאב שטרף אותי מבפנים, ויאמר לי בפרצוף שהפרתי את ההבטחה שלי, ושאני כבר לא זוכר את החברה היחידה שהייתה לי בחיי.

בתחילת דצמבר ראיתי את בלאנקה בפעם האחרונה. ירדתי לרחוב, צפיתי בגשם מפתח הבניין, ואז הבחנתי בה. היא צעדה לבדה בגשם, נעלי הלכה הלבנות ושמלת השנהב מוכתמות במי שלוליות. רצתי אליה וראיתי שהיא בוכה. שאלתי אותה מה קרה והיא חיבקה אותי. בלאנקה סיפרה לי שאבא שלה חולה מאוד, והיא ברחה מהבית. אמרתי לה שלא תפחד משום דבר, שנברח יחד, שאגנוב כסף אם יידרש ואקנה לנו כרטיסי רכבת ונברח לתמיד מהעיר. בלאנקה חייכה אליי וחיבקה אותי. נשארנו ככה, חבוקים בדממה מתחת לפיגומי בית המופעים "אֹורפֶאוֹן", עד שכרכרה שחורה גדולה פילסה דרך בערפילי הסערה ונעצרה לפנינו. דמות כהה ירדה מהכרכרה. זו הייתה אנטוניה, עוזרת הבית. היא תלשה את בלאנקה מזרועותיי והכניסה אותה לכרכרה. בלאנקה צעקה, וכשניסיתי לאחוז בזרועה של העוזרת, היא פנתה לאחור וסטרה לי בכל הכוח. מסוחרר מהמכה נפלתי על אבני המדרכה. כשקמתי, הכרכרה כבר התרחקה.

רדפתי אחרי הכרכרה בגשם עד לעבודות הפתיחה של ויה לָיֶיטָנָה. השדירה החדשה הייתה עמק ארוך של תעלות מוצפות מים, שהתקדמה והרסה בדרכה את ג'ונגל הסמטאות והבתים בשכונת ריבֶּרָה, בהנפות מצ'טה של דינמיט ומנופי הריסה. הכרכרה תימרנה בין בורות ושלוליות והרחיבה את הפער בינינו. בניסיוני לא לאבד את עקבותיהן, טיפסתי על תל אבנים ועפר בשולי תעלה מוצפת בגשם. פתאום חשתי שהאדמה מתערערת תחת כפות רגליי והחלקתי. התגלגלתי עד שצנחתי עם הראש קדימה, לתוך בריכת המים שנקוותה למטה. מצאתי אחיזה לרגליי והצלחתי לחלץ את הראש מהנוזל, שהגיע עד מותניי. ואז שמתי לב שהמים רעילים, מכוסים עכבישים שחורים שצפו על פניהם. החרקים התנפלו עליי וכיסו את ידיי וזרועותיי. צעקתי, נופפתי בזרועות וטיפסתי בבהלה על קירות הבוץ של התעלה. כשהצלחתי לצאת מהתעלה המוצפת, כבר היה מאוחר מדי. הכרכרה המשיכה במעלה העיר, וצלליתה נעלמה תחת שמיכת הגשם. ספוּג עד לשד עצמותיי נגררתי הביתה, שם אבי עדיין ישן, סגור בחדרו. התפשטתי ונכנסתי למיטה, רועד מזעם וקור. ראיתי שעור ידיי וזרועותיי מכוסה נקודות אדומות קטנות ומדממות. עקיצות. העכבישים בתעלה לא השחיתו את זמנם. הרגשתי את הרעל בוער בדמי ואותי מאבד הכרה, צונח לתהום שחורה בין מודעות לחלום.

חלמתי שאני מתרוצץ בסערה ברחובות השכונה הנטושים בחיפוש אחרי בלאנקה. גשם שחור הצליף בחזיתות, וברקים הבזיקו על צלליות מרוחקות. כרכרה שחורה גדולה נסעה בין ערפילים. בלאנקה הייתה בתוכה, היא חבטה בזגוגיות באגרופיה וצעקה. עקבתי אחרי צעקותיה עד רחוב צר ואפלולי, שבו ראיתי את הכרכרה חונה מול בית גדול וחשוך, שצריחו מתפתל ודוקר את השמיים. בלאנקה ירדה מהכרכרה והסתכלה עליי, שולחת ידיים לעברי בתחינה. רציתי לרוץ אליה, אבל צעדיי נשאו אותי רק מטרים ספורים, לא יותר. באותו רגע הופיעה בפתח הבית צללית כהה, מלאך גדול עם פני שיִש שהסתכל עליי וחייך כמו זאב, ואז פרש את כנפיו השחורות על בלאנקה ועטף אותה בזרועותיו. צעקתי, אבל דממה מוחלטת צנחה על העיר. לרגע נצחי אחד נשאר הגשם תלוי באוויר, מיליון דמעות קריסטל צפו בחלל הריק, וראיתי את המלאך מנשק את מצחה, שפתיו מסמנות את עורה כמו ברזל מלובן. כשהגשם נגע בקרקע, נעלמו שניהם לתמיד.