שאגה

הקדמה
את הספר הזה כתב מי שקורא לעצמו חבר שלי. זו כבר הפעם השנייה שהוא לוקח לעצמו את החירות לכתוב עליי בלי לבקש רשות. הפעם לפחות הוא יידע אותי על-כך שהוא עומד לכתוב - גם זה משהו. התעקשתי לקרוא את מה שכתב, ובסוף החלטתי להוסיף הקדמה כדי להבהיר כמה דברים.

למרות שממבט ראשון זה לא נראה כך, זהו ספר התבגרות והתגברות. תחילתו במקום הנמוך ביותר שהייתי בו בימי חיי – אובדן ילדיי ואובדן יכולת הנקמה, מקום שחשבתי שלא אצא ממנו. הסיפור הוא על איך בכל זאת התגברתי והתבגרתי.

ראשית, אני לא באמת רודף נשים, אני אוהב נשים, ובעיקר נשים בשלות וסקסיות, אבל אני לא רודף אחריהן. נכון, איכשהו אני תמיד מסתבך במערכות היחסים שלי עם נשים. אני כנראה לא הגבר החדש שמבין נשים. אני פשוט מתפעל מהן.

האובססיה לסיפורו של שמשון התנ"כי בהחלט קיימת במציאות. יש לה גוון סוריאליסטי במקצת, אבל לצערי היא נוכחת בכל מעשיי. אני בחור גדול וחזק, אולי לא שמשון, אבל בהחלט יש לי הרבה מהמשותף איתו. לי קשה לכתוב זאת, ורוני היטיב לתאר את זה.

אני חושב שמהמסופר לא ניכר עד כמה אני מעריך ואוהב את קהילת היהודים באפריקה. אלו אנשים טובים ששמרו על יהדותם במשך שנים רבות, אנשים מאמינים אמיתיים. ואף על פי שאין סיכוי שהרבנות בישראל תכיר בהם כיהודים, בשבילי הם יהודים לכל דבר. הקהילה הזאת ניתקה מהיהדות ככל הנראה בסוף ימי בית ראשון או בתחילת ימי בית שני, ולכן היא אינה מושפעת מהמנהגים הרבניים שנוצרו במשך כאלפיים שנים. היהדות שלהם היא בסיסית וטהורה, פרימיטיבית יותר, וחסרים בה מנהגים רבים שהשתרשו ביהדות במשך שנים. אני מאוד אוהב את אפריקה, יש בה ראשוניות שאבדה בעולם המערבי. הנופים באפריקה פראיים ומשמרים את קדמוניות העולם. יש באפריקה ניחוח של סכנה ומלחמת קיום, שבמקומות אחרים אבד לחלוטין. אני לא עומד נפעם אל מול הטבע באפריקה, אלא מרגיש חלק מהאדמה. הנוכחות של החיות באפריקה הופכת את הכול לאמיתי יותר. שמורות הטבע באפריקה הן מקומות כמעט מקודשים, ויש לשמור עליהן מכל משמר.

אפריקה צריכה להיות שייכת לאפריקנים, והמעורבות הקולוניאלית באפריקה גרמה לנזק אדיר. פיתוח אפריקה לפי אמות מידה מערביות גורם למשבר, שלעניות דעתי, אינו פועל לטובתה. יש לתת לאפריקה את האפשרות להתפתח בקצב הנכון לה. אפשר וצריך לסייע, ותיירות היא בהחלט חלק מהפתרון.

מכאן גם ברור שאני נגד כל ציד באפריקה, ובטח נגד ציד בתשלום, כפי שעדיין קיים במקומות רודפי בצע שבהם מקריבים את הישרדות בעלי החיים תמורת כסף. ההסבר שהכסף הזה משמש לשימור בעלי החיים נשמע לי הזוי לחלוטין, גם כי זה כנראה לא נכון, וגם כי בבסיסו עומדת גישה שאומרת שבעלי חיים הם כמו חיידקים שיש לדלל.

בספר מוזכרת, כבדרך אגב, גישתי לדת. זהו נושא שאני מרבה לעסוק בו ושקשור לזהותי כיהודי. נכון לעכשיו, אני מאמין בבורא עולם וביהדות, אם כי אני לא בטוח שערמת המנהגים הנלווית ליהדות אכן הגיעה משמיים. אני מבין שמנהגי היהדות נועדו להביא את האדם למצב נפשי של קרבה לאל, אבל הם הומצאו על ידי אנשים - חכמים ונעלים אולי, אבל עדיין בני אדם. לכן אני יהודי שמקיים את המצוות שנראות לי - "יהודי לפי דעתי" קוראים לזה לפעמים.

יש בספר התייחסות לנושא ההשגחה הפרטית. בניגוד לכותב שלא מאמין בקיומה, אני בטוח שיש זיקה בין בורא עולם לבין החיים בעולם. אינני יודע מהי אותה זיקה, ואני בטוח שכל הדתות הן ניסיון לפתור את מהות הזיקה הזאת ולכוון אותה לתועלתן, אם כי אני לא בטוח ברמת ההצלחה שלהן.

הסיפור מתאר תקופה שבה הייתי נואש וחיפשתי משמעות לחיים. נאחזתי כטובע בכל קש, גם אם הקש הזה היה הרפתקה לא מאוד מתוכננת ולא ממש מוסרית.

יש בספר עימות בין הפרטי ללאומי. הוא אינו נפתר פה, ואולי הוא אחד הנושאים שאינם ניתנים לפתרון אמיתי. ככל שחשיבות הפרט עולה, כך חשיבות הלאומיות יורדת. עם זאת, לפרט יש צורך בהגדרת הכלל לצורך הגדרתו שלו... מסובך.

לסיום, ההרפתקה המתוארת בספר הייתה באמת מטלטלת, אבל בסופו של דבר, אני יכול להגיד שחייתי אותה.

קריאה מהנה,

ארז אליאב

תל אביב - שכם - תל אביב
להיות רווק תל אביבי בן 45 נשמע כמו פסגת השאיפות, אבל לא כך היה. אחרי שהתאומים שלי נהרגו בפיגוע, אשתי עזבה אותי וחזרה לגרמניה. סיימתי עוד חמש שנים של קבע, השתחררתי בדרגת אלוף משנֶה והסתובבתי בתל אביב בלי הרבה מטרות. התגוררתי בדירת חדר קרוב לים. כל יום הייתי בים, עשיתי הרבה כושר וביליתי, אם אפשר לקרוא לזה בילוי, בברים שונים לאורך רחוב הירקון ושתיתי יותר מדי.

אורח החיים הזה ממש לא התאים לי. אני איש של משימות ושל מטרות. במצב שבו הייתי נראה היה שמטרתי היחידה הייתה להימנע מלשים קץ לחיי, לא יכולתי להתמודד עם המחשבה על אובדן ילדיי. ניסיתי, ואחר-כך הפסקתי לנסות. לא היו לי מטרות ולא הייתה לי מוטיבציה לחפש כאלו.
ערב אחד היא הופיעה פתאום בבר החביב עליי, המשקיף אל חוף הים. שתיתי בירה הובגובלין מהחבית, שאהבתי בעיקר בגלל שמה, והיא הגיעה והתיישבה לידי. הרחתי את הבושם שלה עוד לפני שראיתי אותה. כשהתיישבה הבנתי שהבושם תואם את המראה שלה: אישה נאה מאוד, מטופחת, בשמלה קיצית שהחמיאה לגזרתה. היא הייתה בעשור הרביעי לחייה, אבל נראתה יותר כאישה ללא גיל.

האישה דיברה אנגלית במבטא בריטי שנשמע אינטליגנטי מאוד, בייחוד לאוזניים ישראליות, שמורגלות לאנגלית של סרטים ושל סדרות טלוויזיה אמריקאיות. היא שאלה אם אפשר לשבת, ועניתי שזו ארץ חופשית. שאלתי מה להזמין לה, וכשהיא ביקשה ג'ין, התחזק בי הרושם שהיא אירופאית.

אחרי שהבהרנו זה לזה שאנחנו אינטליגנטים ופנויים, עברנו לדבר על ישראל. היא הביעה דעות מאוזנות להפליא, ומצאתי את עצמי מסביר לה ברצינות את תורת ההישרדות שלי, שהייתה מבוססת על התפיסה הפרנואידית כְדוֹר שני לשואה: ארץ מוקפת אויבים, אין לנו על מי לסמוך חוץ מאשר על עצמנו. לא משהו מתוחכם מדי, אבל בסיסי ואמיתי. גם על זה היא הגיבה באופן מאוזן להפתיע. זרים מתקשים להבין את הגישה הפרנואידית הישראלית, אולם היא הבינה, גם אם לא הסכימה, וכמובן שאלה על זכויותיו של העם האחר. אני כמובן התבצרתי ב"עניי עירך קודמים" וציינתי שיש להם הרבה מדינות, אבל בסוף כבר התחלנו להתבדח על עמדות דוגמטיות.

"מה אתה עושה?" היא שאלה לבסוף.

"הרבה ספורט וים," התחמקתי.

"התכוונתי מה המקצוע שלך," היא התעקשה.

"הייתי לוחם ועכשיו אני בגמלאות," אמרתי בחיוך.

"נשמע שהתחלת את הגמלאות בגיל צעיר."

"אפילו לא דקה מוקדם מדי. ומה את עושה כאן?"

"מתיירת בארץ המוזרה הזאת."

"בפעם ראשונה?"

"לא. אני יורשת עשירה, וכבר טיילתי לא מעט."

מכיוון שהשיחה עניינה אותי, דחיתי את הגישושים המתבקשים אחר סקס. גם היא לא ניסתה לגלוש לשם מהר מדי.

צורכי הגוף קראו לי, ביקשתי סליחה והלכתי לשירותים. כשחזרתי, היא כבר לא הייתה שם. הסתכלתי סביבי ולא מצאתי אותה. שאלתי את המלצרית, שענתה שהיא שילמה את החשבון והלכה. כנראה הייתי פחות מעניין מכפי שחשבתי, אמרתי לעצמי, ומכיוון שהחשבון כבר שולם ולא רציתי לפתוח חדש, הלכתי הביתה. להפתעתי, חלמתי עליה בלילה.

למוחרת הגיע טלפון מטריד. ביקשו ממני להגיע לחקירה בבסיס המשטרה הצבאית, ולשאלתי הם אמרו שמדובר בנושא הריגת מחבל בשם איברהים נאצר. כמובן שהבנתי מייד במה מדובר. הסיפור הזה מלווה אותי בכל יום.

לפני כ-5 שנים, שני ילדיי התאומים, גל ושונית, נהרגו בפיגוע באוטובוס שבוצע על ידי מחבל מתאבד בדרכם לבית הספר. גל ושונית היו בני 6. אחרי השִבעה, חזרתי והתגייסתי כקצין באזור יהודה ושומרון. חיפשתי דרך וסיבה להמשיך לחיות. היו סיבות נוספות למהלך שלי. אשתי, הגיורת הגרמנייה, עזבה אותי ואת הארץ. חברת ההזנק שהקמתי קרסה ואני השקעתי את עצמי בציד מחבלים. בשלב מוקדם נתקלתי בתיק על איברהים נאצר, ומקריאה בו הבנתי שהוא האיש ששילח והפעיל את המחבל המתאבד שהרג את ילדיי. מהרגע ההוא אחזה בי אובססיה להתעמת עם האיש.

פיתחתי אלגוריתם שיכול היה לנבא את הימצאותו של מחבל במיקום מסוים, לפי מידע מוקדם. בדקתי את התיאוריה ומצאתי אותה אמינה. פעלתי לבד בניגוד לפקודות ולנהלים. למזלי המפקד שלי היה איתן, שבתחילת הדרך היה חייל בצוות שלי בסיירת. אני שלחתי אותו לקורס קצינים, והוא התקדם עד שהתמנה למפקד חטיבה. הוא גם זה ששכנע אותי לחזור לשירות הצבאי. כשאיתן גילה מה אני עושה הוא זימן למילואים את הצוות המקורי שלי, שהוא היה פעם חלק ממנו,לפני שהוא עבר לשרת בצה"ל מחוץ ליחידה. הצוות ואני חדרנו לבית המלאכה שאיברהים הגיע אליו כדי להכין חגורת נפץ לפיגוע. הסתגרתי איתו בחדר, הורדתי את הציוד הצבאי ותקפתי אותו בידיים חשופות. באותו הרגע הייתי אל-נקמות. לאיברהים לא היה שום סיכוי לצאת מהחדר בחיים. למרות זאת, רגע לפני שעמדתי להרוג אותו, הרפיתי. לאחר שריסקתי אותו ישבתי עליו וחנקתי אותו. הוא כבר היה חסר אונים. המראה של ילדיי מרוסקים באוטובוס מפוחם ריצד מול עיניי, לא יכולתי להרוג אותו. כבר הרגתי בחיי, אבל האינטימיות של הרגע לא אפשרה לי לקחת את חייו. גררתי אותו מחוץ לחדר, איתן הגיע בראש צוות חילוץ, ומסרתי אותו לידיו. מאוחר יותר התברר לי שאיתן פוצץ את המבנה והשאיר את איברהים בתוכו. איברהים אכן נהרג, אבל לא על ידי, אבל רק אני ואיתן ידענו את העובדה הזאת. מבחינת כל מי שהיה שם ומבחינת כל מי ששמע את הסיפור לאחר מכן, אני הרגתי את איברהים במכות רצח.

לא הוטרדתי מכך שלקחתי את החוק לידיים, וגם לא מהעובדה שניצלתי את חזרתי לצבא כדי לממש את הנקמה שלי, ואפילו לא מהעובדה שניצלתי את החברות של איתן ושל הצוות שלי. כל אלו היו רק טכניקות להשגת המטרה – להשתיק את הכאב שחשתי ולסגור את החור השחור שנפער בנשמתי. רגע לפני שסיימתי לסחוט את חייו מתוכו הבנתי שזה לא ירפא את הכאב שחשתי, ושכל המסע היה לשווא. האובססיביות שבה ניהלתי את מסע הנקמה הפכה לנלעגת. בעיקר האשמתי את עצמי בחולשה – ההזדמנות לנקום ניתנה לי, ואני לא יכולתי למצות אותה. לא סיפרתי שלא הרגתי אותו, בעיקר מתוך בושה. עכשיו עלה בדעתי שזה מאפשר לי להגן על איתן.

לא הבנתי מה העלה את הנושא מתהום הנשייה, אבל ממש לא היה לי רצון להתעסק עם זה שוב. הנושא הטריד אותי מספיק גם בלי התעסקות נוספת. חשבתי איך להתחמק מהעיסוק בזה ולא מצאתי פתרון. למוחרת קיבלתי טלפון מוזר ומפתיע נוסף: גבר עם מבטא אמריקאי שסירב להזדהות צלצל ושאל אותי מה אני יודע על סיפורו של שמשון התנ"כי. אמרתי שאני לא יודע כלום, וגם לא נראה לי שחשוב לדעת. כמענה לכך הוא טען בלהט שאני חייב להבין את סיפורו של שמשון כי הוא חשוב להישרדות שלי. עניתי שאני לא מבין על מה הוא מדבר וניתקתי את השיחה. השיחה הטרידה אותי יותר מכפי שחשבתי, אבל בשלב הזה לא טרחתי לברר מדוע.

יומיים אחרי המפגש העקר עם היפיפייה המסתורית, קמתי מוקדם ויצאתי לריצה בחוף הים. הגוף שלי כבר לא עבד כמו פעם והסיגריות והבירה לא תרמו לכושר שלי, אבל הצלחתי לסיים ריצה של עשרה קילומטרים על החוף. התייצבתי מול החוף, מרגיע את הגוף.

"סיגריה תעזור לך?" שמעתי קול מאחוריי.

"מת לסיגריה עכשיו."

היא הופיעה בשדה הראייה שלי בשמלת חוף קלילה שמתחתיה הציץ בגד ים לבן בשני חלקים. אהבתי מאוד בגדי ים בצבע לבן, בעיקר כשהשיזוף טוב. והיא הייתה שזופה. בהיתי בה בהנאה גלויה.

"אתה נראה כאילו היית מעדיף לעשן אותי במקום סיגריה," היא אמרה בחיוך.

"רציתי, אבל ברחת," אמרתי, "יש לך סיגריה או שאת סתם מתגרה בי?"

היא התיישבה לידי, שלפה חפיסת מרלבורו לייט, הגישה לי סיגריה והציתה אותה במצית סילוני מוזהב ואלגנטי. שאפתי את העשן בהנאה. אחרי הריצה, החספוס של העשן ברֵיאות היה צורב.

"אתה מעשן כאילו אתה נהנה מכל שאיפה," אמרה וקימטה את אפה.

"עישון מזיק, אתה יודע," המשיכה לאחר שלא הגבתי.

"לחיות זו מחלה סופנית," תרמתי קלישאה לשיחה.

"אז בוא נהנה כל עוד אנחנו כאן," היא השלימה את דבריי.

היא הסירה את שמלת החוף, ויכולתי להתרשם שבגד הים הלבן אכן היה קטנטן וארז גוף תמיר וחושני. היא קמה ורצה לים.

"אתה בא?" היא קראה לאחור בעודה מנופפת אליי בהזמנה בידה. לא הייתה לי ברירה. זרקתי את הסיגריה ומיהרתי אחריה לים. היא שחתה היטב, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו צפים במים העמוקים.

"נראה לי שזה הזמן הנכון לנשק אותי," היא חייכה.

"אני מעדיף קרקע בטוחה תחת הרגליים כשאני מסתכן."

"סכנה גדולה," היא צחקקה.

"ברור."

נישקתי אותה בכל זאת, נשיקה מלוחה ממי-ים.

אחר-כך ישבנו על החוף והנחנו לשמש לינוק כל טיפת לחות מעורנו. נישקתי אותה שוב, וחשתי בגופה הגמיש נצמד ואחר-כך מתרחק. כשסיימנו להתנשק, נדדנו קצת דרומה והתיישבנו בבית קפה שמגיש ארוחות בוקר. כשישבנו במרפסת המוצלת של בית הקפה, שותים אספרסו ומעשנים, היא שאלה: "למה אתה מעשן כל כך הרבה?"

"כנראה אין לי אומץ להרוג את עצמי בדרך אחרת," התלוצצתי.

היא לא צחקה ורק הסתכלה עליי ברצינות.

שאלתי: "אצלי או אצלך?"

"זה תלוי."

"במה בדיוק, אם יותר לי לשאול?"

"בתשובה לשאלה אם אתה בא איתי לזמביה."

"לאן?"

"לזמביה שבאפריקה."

"יש מקום כזה? חשבתי שזה רק שיר."

"יש. אתה בא או לא?"

"ברור שאני בא, כל החיים רציתי להגיע לזמביה," אמרתי באירוניה.

"טוב, אם אתה בא, נדחה את הסקס לשם."

"באמת? חשבתי להפך: שאם אסכים, אקבל פרס."

"זה לא פרס, זה עונש," היא צחקקה. "אחר-כך תתמכר אליי ותבוא שלא מרצונך. אני רוצה שתבוא כי אתה רוצה."

"אני אבוא כי אני רוצה אותך, ואם להודות על האמת, אין לי הרבה מה לעשות כאן."

"גם זאת סיבה טובה מאוד לבוא," אמרה, ונשענה לאחור בחיוך מרוצה.

"את נראית כמו חתול שבלע ציפור," ציינתי.

"כמעט," ציינה בהיגיון, "עדיין לא לגמרי."

"ואם לא אבוא לזמביה?" התגריתי בה.

"אני לוקחת אותך למלון ברגע זה, מבצעת בך את זממי, ושוכחת שאתה קיים."

"זה דווקא נשמע מפתה," אמרתי.

"אבל כבר הסכמת," היא אמרה בקול נוזף.

"נכון, ואני גבר שעומד במילה שלו, לפעמים. מתי טסים?"

"מחר, אם תהיה מוכן."

"איפה קונים כרטיס?"

"אני אקנה, אם תכתוב לי את השם כפי שהוא מופיע בדרכון."

רשמתי על מפית נייר, ונזכרתי שאני עדיין לא יודע את שמה.

"טינקרבל."

"שקרנית."

"ממש לא, זה שמי. לפחות ככה אני מעדיפה להיקרא," אמרה בחיוך מתגרה.

"זו התחייבות להיקרא על שם הפֵיה של פיטר פן," אמרתי לה.

"אני מחויבת," ענתה, והישירה אליי מבט חד.

"כולל הקנאה?" הקשיתי.

"בהחלט, כולל הקנאה וגם אבקת הריחוף."