דובאי. אהובתי.

פרק 1

“3,800 שקלים?” צעקתי אל השפופרת, שלא הייתה אלא מכשיר סלולרי מלבני סטנדרטי, שכל קשר בינו ובין שפופרת היה מקרי.

“3,800 שקלים, אתה קולט? על חורבה שורצת עכברים בגודל עשרים ושמונה מטרים!”

בן שיחי בצד השני הרחיק את הטלפון מהאוזן ככל הנראה, כי בצד השני נשמעו רעשים ורחשים מוזרים, ולאחר מכן קללה עסיסית. “מה אתה צורח לי באוזן?”

הקול שלי באמת עלה לאוקטבה לא נעימה, לא בגלל שכעסתי על זיגי שהיה בצד השני של השיחה, אלא בעיקר בגלל הייאוש שאחז בי. יום ראשון בבוקר, שבוע שלישי לחיפושיי אחר דירת רווקים, ושוב ההבנה שמחלחלת, שהאפשרות לגור בדירה נורמלית בתוך תל אביב קלושה ביותר. הגיוני יותר לאכול מרק עם קיסם מאשר למצוא דירה נורמלית בתקציב שלי.

שלושה שבועות של חיפוש מתיש בניסיון לחבר מחדש את חיי הביאו אותי לחורים שלא הייתי בהם מאז שעשיתי שמירות בשירות הסדיר, שבו מצאתי את עצמי רודף אחרי ילד בן תשע בקסבה של חברון. בוקר בוקר הייתי קם בהתרגשות למצוא את חוף חיי החדש, רק כדי להתנפץ פעם אחר פעם על שובֵר הגלים שנקרא שוק הנדל״ן בישראל.

הורדתי את המסכה, כדי לגרד באף, וזכיתי למבט זועם מזקנה שעברה מולי על הקלנועית שלה. ‘בסדר, בסדר, אני מחזיר את המסכה’, רטנתי ספק לעצמי ספק לזקנה, שכבר שעטה קדימה במהירות קבועה של חמישה קמ״ש.

זיגי ניסה לעודד אותי: “אז ראית עוד חורבה, אחי, מה אתה מתרגש? בינתיים אתה חוגג בחדר האורחים שלי. קח את הזמן”.

התחלתי להתקדם מאלנבי לכיוון רחוב הירקון, לחניון שבו השארתי את הרכב, שעולה עשרים וחמישה שקלים לשעה. חישבתי שכל יום של חיפוש דירה עולה לי כמו יום שכירות במקרה הטוב.

רחוב אלנבי היה מלא, כמו בכל יום, כאילו מעולם לא הייתה קורונה. עירוב תל אביבי של צעירים, קשישים, סודנים ואנשי עסקים שצועדים אנה ואנה, מחפשים לסלול את דרכם בעיר שמקבלת את כולם באהבה, אבל מעבירה אותם מבחן כלכלי אימתני קודם לכן. עוד מעט אני אבוא לגור איתכם, מלמלתי כלפי סודני שעבר על פניי כשהוא אוחז, קצת חזק מדי לטעמי, בילדה ארוכת איברים עם קוקיות מסודרות ופסוקת שיער מוקפדת ביניהן.

איפה באמת הם גרים הסודנים האלה, חשבתי ביני לבין עצמי. נזכרתי שמהצד השני, הצד הלא נכון של איילון, נמצאות שכונת התקווה ושכונת הארגזים, מקומות שהכרתי מהספרים של דודו בוסי, בתקופה שעוד גרו שם יהודים שידעו לעשות שווארמה ושיפודים. ‘לא שמשנה לי אם אתה יהודי או לא’, מיהרתי להתנצל בפני עצמי על המחשבה הגזענית, ואז הודיתי בפני עצמי שאעבור לגור אצל ההורים בירושלים, לפני שאעבור לשכונת התקווה לבניין של סודנים. כן, תואר שני במדעי המדינה, שש שנים בתיכון שליד האוניברסיטה הפלורליסטי והמחבק, חמש יחידות בספרות, שירים של חליל ג׳וברן לצד שיריו של חזי לסקלי, ובסוף מה יצא ממני? בן-גביר קטן בתחפושת של גבר חילוני מתקדם בן שלושים ושמונה.

המסיכה התחילה לגרד לי בזיפים שלא טרחתי לגלח. הורדתי אותה לסנטר ומייד החזרתי למעלה על האף, חושש מהזקנה הבאה שתגיע, ובצדק תטען שאני מנסה להרוג אותה. הגענו לימים שבהם אפשר להרוג בן־אדם בהבל פה, והפעם מילולית. הים הלך והתקרב ושלח אליי רוח לחה ומלוחה. המשכתי את המלחמה במסכה והפעם הורדתי אותה מתחת לאף – האוויר המלוח עשה לי טוב. חיפשתי בכיסים את השלט לרכב ושלפתי את האשראי ממקומו מאחורי הסלולרי. הג׳יפ שלי עמד וחיכה לי בחניון צדדי ברחוב הירקון. ‘זה מה שנשאר...’ התחלתי לזמזם בראש את השיר של שלמה ארצי, מתבונן בג׳יפ בצער, ושואל את עצמי מתי אצטרך למכור אותו ולעבור ל’מאזדה 2’, בת שתים־עשרה. לחיצה על השלט העירה את הג׳יפ לחיים, פג׳רו קינג קשוח שאוכל שטח לארוחת בוקר. אני אומנם אכלתי איתו מקסימום את הכבישים מירושלים לתל אביב, אבל הידיעה שהוא יכול עשתה לי טוב. כמו כל גבר, ראיתי את עצמי יום אחד מעמיס עליו צ׳ימיגג, מטעין ערכת פויקה וקפה בתא המטען, ודופק גיחה למדבר יהודה, כאילו אני לכל הפחות מאיר הר ציון ברגילה מסיירת מטכ״ל.

הג׳יפ היה מאובק. איבדתי את הכוח, ואולי את הרצון, לנקות אותו כבר לפני שלושה שבועות.

נכנסתי לרכב ומסרתי את כרטיס האשראי לשומר בבוטקה הקטן והמתפרק שחנה בכניסה. השומר הרים ראש עצבני מהעיתון שקרא. “אין מזומן?” הוא שאל במרמור ולקח את הכרטיס בכעס. אין מזומן, חשבתי לעצמי, אבל בכלל לא בטוח שהפלסטיק יעבור. השומר הוציא מסופון אשראי חדש למראה, הקיש שם סכום והעביר את הכרטיס. נצח חלף עד שנשמע צפצוף והמכשיר פלט סליל נייר קטן. “קבלה?” הוא שאל בפנים חמוצות. אני רק הנהנתי בפה קפוץ ולא הצלחתי להימנע מלהגיד: “למה, מי נראה לך יחזיר לי את העלות?”

שמתי גז ופניתי במהירות, קצת גבוהה מדי, ימינה לרחוב הירקון והשתלבתי בתנועה לקול צפצוף צורמני מוצדק מאחוריי. רק כשנעמדתי ברמזור, כשמצידי סוכנות שעוני היוקרה ‘פדאני’, קלטתי שאני עדיין עם המסכה עליי.