תעלת עומק

הקדמה

הוא ירד לכיוונו, שקט יותר מאשר בפעמים האחרונות. וסרמן הרגיש את קרבתו אבל התעלם ממנו, כרגיל. היורד לא נעלב, הוא הכיר את מערכת היחסים הזו כבר שנים. זה תמיד היה אותו דבר. גם אחרי שנים רבות הוא טרם הבין כיצד לגשת לליבו של וסרמן. היורד קיווה כי כמו מים המכים בסלע יצליח גם הוא לחדור לבסוף לליבו של וסרמן – אך זה מעולם לא קרה; כל נגיעה הקשיחה, כל ניסיון התקרבות פגע במקום רגיש ומכווץ.

בפעמים הקודמות נהג היורד לסקור את ביתו הצנוע של וסרמן בכדי לאזור אומץ לשיחה הקבועה ביניהם. בסקירה קצרה ניתן היה לראות את הסלון הקטן, שתמיד היה נקי ומסודר, את שולחן האוכל עליו נמנם עיתון הבוקר לצד משקפי הקריאה הישנים, שלעיתים החליפו ידיעות עם הטרנזיסטור, את המטבח המחובר לסלון, המסודר כהרגלו, את הכיור הנקי ללא כלים, ולידו את החלון הגדול שמשקיף אל הים.

הפעם ויתר היורד על הסקירה השגרתית, וניגש ישירות לווסרמן, שצפה מן החלון עם כוס תה בידו. השניים הביטו זה בזה דרך ההשתקפות בזכוכית החלון הסגור בשתיקה שהייתה שייכת רק להם. "זהו, הגיע הזמן ללכת, וסרמן. אולי הפעם תסכים?" שאל היורד. השניים עמדו במקומם ובינהם שררה שתיקה של הבנה. "אחרי כל כך הרבה שנים על פני האדמה, השמיים חושבים שזה הזמן עבורך להתנתק מעט," אמר היורד. "אולי עוד יהיה אפשר לחזור בשלב כלשהו," הוסיף בהיסוס.

וסרמן לא הסתובב אליו. "יש לי עוד הרבה מה לעשות כאן," אמר והמשיך להישיר את מבטו לחלון.

"תמיד יהיה, זה בנוי ככה מההתחלה," סיכם היורד.

וסרמן שתק זמן ממושך ואחר כך שאל: "ומה עם הילדים? מי ידאג להם?"

וסרמן לגם מכוס התה. היורד שתק.

"הרי אתה לא דאגת להם שם," מלמל וסרמן והידק את אצבעותיו על ידית כוס התה, "אני אספתי אותם, חתיכות חתיכות... שבורים, נטושים, מדממים... עד היום," הוסיף וסרמן וניצוץ נדלק בעיניו.

"ומה איתך, וסרמן יקירי? מה איתך?" מיהר היורד להסיט את כיוון השיחה.

"לא לי הם ציפו!" נהם וסרמן, "לך הם ציפו, ביקשו את פניך, ואתה שתקת..." הנמיך וסרמן את קולו.

"ובכל זאת עליך שאלתי, יקירי," ניסה היורד למקד את השיחה.

"אני דואג להם," ענה וסרמן, כמעט מסתובב, אך התחרט ברגע האחרון, "כבר שנים שאני דואג להם. שיאכלו, שינשמו, שיחייכו, ובעיקר שידברו את מה שלא ניתן לומר במילים," סיכם וסרמן ועצם את עיניו.

האוויר היה מהול בתחושת אשמה וכאב מהעבר. היורד עצם גם הוא את עיניו, בלע רוק ואמר:

"אני יודע, אבל..."

"אבל מה?" קטע אותו וסרמן, "אתה לא הגעת אליהם, נאלמת לך שם... מביט ולא עושה דבר."

"יקירי, עבר הרבה זמן מאז ו..." ניסה היורד להשחיל משפט.

"עבר זמן?!" הסתובב וסרמן, "למי עבר הזמן? הרבה חיים נעצרו מאז, בין אם הם חיים או מתים היום."

וסרמן התנשף. שתיקה קשה וארוכה עמדה ביניהם.

לבסוף פתח וסרמן את פיו ושאל: "ומי ידאג להם כשאלך? אתה? אתה, שראית הכול ובכל זאת לא נקפת אצבע? אתה מבקש ממני להפנות להם עורף? איך אתה מבקש ממני לנטוש? מה יאמר אנוש לאנוש כשתמלא שוב את הירח, וכשהם יימשכו אליו?" וסרמן לא חיכה לתשובה, "הם ישאלו – האם אין רוח בעולם שיכולה להפיג את בדידותה של נפש האדם? אני חוזר ואומר לך, לשווא הגעת! לא אוכל להשתחרר מהחיים עכשיו. זה לא סגור לי בלב."

היורד החל להתכנס בשתיקה כשלפתע נשמעה צעקה מרוחקת: "אני אדאג להם!"

וסרמן צמצם את עיניו. "מי זה שם? אמור מי אתה?" הוא צעק למרחק לא ידוע, אך שום תשובה לא הגיעה. וסרמן החזיר מבט משועשע לבן שיחו ואמר: "אתה חייב להיפטר מההרגל הזה."

"על איזה הרגל אתה מדבר?" שאל היורד.

"על ההרגל להביא איתך גיבוי בכל פעם שאתה בא."

היורד חייך ואמר: "וסרמן, אל תגזים יקירי, אנחנו אף פעם לא לבד."

"אנחנו? הרבה זמן עבר מאז, אתה אומר... גם אז זה היה אנחנו? או שזו תוספת חדשה?" שאל וסרמן ומחק את החיוך מפניו של היורד. "טוב, תגיד בקצרה, אתה סומך עליו?"

עיניו של היורד נעצמו והוא שאף אוויר מלוא ריאותיו, ולאחר מכן נשמעה הוצאת אוויר של התרת נדרים: "סומך. אבל הוא יצטרך את עזרתך," מיהר להוסיף.

"יצטרך את עזרתי אתה אומר," אמר וסרמן כמחשב מרחק.

"להערכתי אתה תוביל ותדריך אותו," לחש היורד בשקט.

שתיקה של שיא עמדה בין השניים, בידיעה שאף אחד מהנוכחים לא היה במצב הזה מעולם.

"עכשיו אפשר ללכת, יקירי?" שאל היורד באומץ והמשיך, "כולם ממתינים למוצא פיך, אלפי רבבות מצפים לך כעת. לפניך הם מייחלים... לא לפניי."

דממה השתררה ודמעה בודדה, שרק השמיים ראו אותה זולגת, חלחלה ונספגה אל תוך ליבו של וסרמן. וסרמן קם, הביט לשמיים ואמר: "זה לא סגור לי בלב... אבל זה כנראה הזמן."

ואז זה קרה. זו הייתה עלייה לשמיים שנחרטה בזיכרון הים, כך אמרו אלה שליוו אותה. גשם כבד מנשוא ירד באותו לילה על הים, גשם שמטרתו לשטוף את הסלעים בליבו של וסרמן, גשם מהול בתרועות שופר רמות שנשמעו למרחוק. הכול רעש בשקט מופתי שהתגבר מרגע לרגע.

בפתיחת השער מיהרו בעלי הכנף לפרוס שטיח ולקוד קידות. שנים הם חיכו לרגע הזה וכולם הופתעו מכך שזה קרה. גם ליורד מטה לא ברור עד היום מה גרם לוסרמן להסכים באותה פגישה שגרתית ביניהם. הוא כן ידע שההמשך ישפוך על כך אור... הרבה אור.

וסרמן אחז בסורגי השער הפתוח. לא היה בו פחד. הוא הביט מטה וראה שרוח הים סוערת, הולמת ומסיטה את טיפות הגשם הניתכות לכל עבר. לפתע הוא שמע צעדי ריצה קרבים אליו. היה זה שומר השער שרץ ונעמד מולו. בעודו מסדיר את נשימתו צעק שומר השער לוסרמן: "אחרי השער יש ים, כמו שאתה יודע... זה רק לקפוץ, אל תחשוש." וסרמן זרק מבט מהיר לאחור, על פניו חיוך שמסתיר יותר מאשר מגלה, וענה לשומר, "תפתור את פחד הגבהים שלך בלעדיי" – וקפץ.

או אז שם לב השומר כי וסרמן קפץ כשחבל זהב כרוך על מותניו. "הוא קשור חזק, אני לא מצליח להתיר את הקשר הזה," הביט שומר השער ביורד.

"מה אומרים, זה בין אדם למקום או בין אדם לחברו?" שאל קול מרוחק.

"גם וגם," ענה היורד, "מה שבטוח שזה חוזק שאני לא מכיר. אבל זה בסדר, ייקח לו זמן להתנתק כראוי." היורד התיישב על שפת המדרכה, הצית סיגריה, שאף אותה מלוא ריאותיו ומלמל לעצמו, "אני אעמוד במילתי, וסרמן היקר. ואתה, וסרמן – במילתך."

פרק 1

זה יכול היה להיות כל יום רגיל במהלך השבוע האחרון של חודש אוגוסט, אבל זה כנראה רק היה נראה כך, מכיוון שלא הייתה כל סיבה לחשוב אחרת. בוקר קריר עבר על הים; פרט לגלים ולרוח הים לא התלונן, כי באמת לא הייתה סיבה שיחשוב אחרת. שאול הגיע לים בשעת בוקר מוקדמת והתמתח לקראת ריצת המרתון הפרטית שלו. הוא לא רצה ששריריו יהיו דואבים וכואבים יתר על המידה אחרי ריצה ארוכה שכזו, על אף שידע שכמו בחיים, גם במשאלות הלב אין קיצורי דרך.

בעודו מתמתח פצחה גם השמש בהתמתחותה והחלה לפזר את חום הבוקר. שאול, שחש את מתיחתה של השמש, הרגיש אט אט כיצד מכנסי הטייץ נדבקים לגופו ומחממים את שריריו. "היצמדות הטייץ אל הגוף מעלה את סירקולציית הדם לשרירי הרגליים, אני מאמין שזה יקל עליך ויסייע לך לרוץ בנוחות וביעילות." אמר לו המוכר בחנות הספורט בארשת פנים של אדם שמחשיב את עצמו כאורים ותומים בתחום האנתרופולוגיה של אלוהים, או איך המצאתי את גוף האדם ולמה.

שאול חייך לעצמו וחשב: חבל שהטייצים האלו לא עשויים מעלי תאנה, ממש כמו שהיה אצל אדם וחווה, האנשים הראשונים שהסתובבו פה, על כדור הארץ. במחשבה שנייה, אולי זה לא היה פה כל הסיפור הזה איתם. אבל רק לצורך העניין נאמר שזה קרה פה, הרהר שאול בינו לבין עצמו. האם יש מצב שמפאת חוסר הגרביטציה בגן עדן, הדם פשוט היה עולה למעלה בכל פעם שהיה צורך בכך? וואלה, אם היו פה התנאים שאומרים שהיו בגן עדן, לבטח חזיות ותחתונים לא היה צריך להמציא. כשאני חושב על זה, גם לא היה צורך בניתוחים פלסטיים. בגן עדן לא נפל כלום. הכול היה מורם למעלה, והרי זה פשוט נפלא, חייך שאול לעצמו.

אבל האם יתכן, הרהר שאול, שלצורך מיצוב המקום כיוקרתי ולנוכח הזוג המוזר ששכן שם ולא הסכים להתפנות, שיקולים כלכליים השפיעו על המנכ"ל המכהן דאז? כאלו שהונעו מתוך חשש אמיתי, שמחוץ לגן העדן יסתובבו מנתחים פלסטיים מובטלים ופסיכולוגים מתוסכלים? והרי מצב כזה לא יעלה על הדעת, כך שבלית ברירה, צריך היה ליצור שינוי. שינוי שהיה בגדר הכרח? חשב שאול בינו לבין עצמו, בוודאי! שינוי הכרחי! מכיוון שאם מוסיפים את העובדה שמנכ"ל בורא עולם, יתברך לעד, סגר תוך שישה ימי עבודה את הניסוי הזה על כדור הארץ והתיישב לנוח ביום השביעי, מגיעים במהרה למסקנה שאינה משתמעת לשתי פנים – הוא פשוט התחיל להשתעמם מהר מאוד! אבל מה? לא נעים לו להרוס את כל היופי הזה שהוא יצר, בנה, פיסל ובידל... תכלס, נתן עבודה כמו שאומרים. אז בסוף, מה הוא עשה? הוא פשוט החליט שעדיף להמתין בסבלנות לטעות הראשונה של השלב הכי פרימיטיבי של אוכלוסיית העולם והעיף אותם קיבינימט משם.

שאול הסתכל למעלה בחיוך ואמר, "אתה, אתה חכם על קטנים אתה, אבל תאמין לי שאתה בסדר... לי אין מה להתלונן." שאול שוב מתח את הטייץ כלפי מטה. בריצה הקודמת הוא שם לב שמספיקים כמה צעדי ריצה או הליכה כדי לגרום לטייץ להתכווץ כלפי מעלה. בכל פעם שזה קרה, הטייץ הרים לו את שק האשכים ולחץ עליהם. זה לבטח עדיף מאשר שהחבילה תתמקם בין פנים הירכיים העליונות, אבל בכל מקרה זה הטריף אותו. תוך כדי מתיחות ומחשבות על מצב החבילה מטה, שאול הבין שהוא ממש לא סגור על המיקום הנוח עבורה. מה שכן היה ברור לו הוא שתיאוריית הגרביטציה האידיאלית של גן עדן, שבנה לעצמו לפני רגע, החלה להתפורר.

טוב, אין ברירה, צריך להתחיל, אמר שאול לעצמו תוך שהוא מסדר את חלציו. הוא התחיל כמו שהמאמנת אמרה לו, ללכת מהר ולהגביר קצב לאט לאט ככל שיהיה מסוגל. שאול הפעיל את האייפוד בשיר שתמיד נתן לו אנרגיות. היה זה שיר של 2U מהאלבום The Joshua Tree, "רחובות ללא שם". בתחילה השיר שקט אומנם, אבל אט אט הוא מתגבר למשהו שגורם לשאול להתעוררות פיזית ורוחנית. ממש כמו לרוץ על הירח.

שאול החל לצעוד על החול הרך ומהר מאוד עבר לחול הרטוב, הקרוב לשפת הים. הסולן המקסים של הלהקה ליווה אותו ותמך בו כשהוא שר "I want to run". גם אני, אמר לעצמו שאול, וכך שניהם הגבירו את הקצב לאט לאט עד לפזמון. המוזיקה חדרה פנימה והמילים התמזגו בשאול - הוא נהיה הן והן נהיו הוא. האיחוד האולטימטיבי.

בנקודה מסוימת החל שאול לנסות לרוץ. זה קרה בנקודה הקצבית הגבוהה של השיר, שם שאול הרגיש שיש בו יותר ממה שהוא פוגש בכל יום מול המראה; שהוא יכול לגעת בשמיים, לסובב את השמש ומצידו גם לכדרר את הירח אם צריך... אבל כל זה יקרה רק אם הוא ירצה. ככה שאול האמין! הוא אמר לעצמו שהוא רוצה, ובאומץ רב הגביר את מהירות הריצה, בעודו חווה רגע עוצמתי למול עצמו.

אך מכיוון שכמו בחיים, גם במשאלות הלב אין קיצורי דרך, אחרי כמה שניות של תעוזה וגבורה, פלוס חמש מאות המטרים שנגמרו להם מתחילת הריצה, השיר הגיע לסיומו ושאול התנשף והתעייף. השמש קפחה על ראשו ללא הנחות, הדביקה את החולצה לגופו, והטייץ המזוין הזה גרד לו בברכיים ובמפשעה וזה הוציא אותו מדעתו. במצבים האלה, באופן הספונטני ביותר, שאול נפגש עם הקללה האהובה עליו, "כוס אם אמק", שפשוט נפלטה לאוויר העולם בצורה הכי טבעית שיש.

באותו רגע טבעי עברו לשאול שתי מחשבות בראש: האחת, שבעצם גם הוא יכול היה להיות אנתרופולוג של אלוהים ושל איך הכול התחיל פה. השנייה, מה טבעי עבורי בריצה המזופתת הזו?! כן, אמר שאול לעצמו, אני מכיר את השלב הזה טוב מאוד, השלב שבו קשה מאוד ורוצים לעצור ולוותר.

שאול היה תקוע בשלב הזה כמעט כל חייו. ברור היה לו שצריך לעבור אותו ושאין ממש ברירה, פשוט להמשיך לתת קצב ועבודה. וכך שאול הגביר את הקצב והתחיל לרוץ מהר יותר. הוא חלף על פני זוג תיירים שהסתכלו עליו במבט של רחמים ותמיהה - "ממתי לווייתנים קטנים יודעים לרוץ, ועוד בבוקר רגיל שכזה?"

המבטים דרבנו את שאול להגביר את הקצב עוד קצת. מרוב ריכוז הוא לא שם לב שבינתיים השיר התחלף וסולן הלהקה צעק לו בתוך האוזן – I believe in the kingdom come then all the colors will bleed into one – ושאול מצידו השלים: But yes I'm still running. ועכשיו... עכשיו כבר ממש קשה לו, אבל הרופא של הלב אמר לו שלא יישבר, שהכול תלוי בו. שאם הוא ירים ידיים הדברים יתרחקו ממנו והחזרה תהיה קשה מאוד.

רגע לפני שעוד קללה יוצאת מפיו, עברה מולו בחורה צעירה מרוחה בשמן שיזוף, שרצה בנינוחות עם משקפי שמש, טייץ ורדרד, אייפוד וכובע אופנתי. גזרתה הדקה הבליטה את שדיה הקטנים, שבאופן לא טבעי לא זזו כלל. אפשר לומר שזה כמו הביצים שלי, חשב שאול לעצמו, תקועות להן למעלה בטייץ שהתייבש לי על המפשעה, שרק רתך יצליח לשחרר אותם.

וואלה, אולי אני בכלל בגן עדן? חשב שאול לעצמו באלפית שנייה לפני שבועית האשליה התנפצה עוד בטרם התהוותה. לא, לא נראה לי שאני בגן עדן. כי תכלס... תכלס לא כל כך כיף לי פה. אומנם אחרי התקף הלב הרופא אמר לי להתאמן, לרוץ, לאכול נכון, לחשב קלוריות... אבל כל זה רק מרחיק ממני את הסוף הטוב. במקום זה אני מקבל פה חזרות גנרליות שלוש-ארבע פעמים בשבוע לאיך כל זה יסתיים, אבל בלי האורגזמה שמגיעה בסוף, זו שתיקח אותי מפה למקום אחר, מקום עם שלוות נפש עבורי. אני באמת מקבל פה רק סבל מתמשך, חשב שאול, ושוב נפלטה מפיו הקללה האהובה עליו.

ואז הוא ראה אותו, עומד מולו וממתין לו קרוב לסוף המרינה של בת ים. זה היה סלע ענק, גבוה בהרבה משאר הסלעים שלידו, שככל הנראה עמד שם תמיד, מאז בריאת העולם. הסלע האדיר הפריד בין חופי הרחצה השונים וסימן לשאול שהריצה הגיעה לסיומה; סלע שהבהיר לשאול במה הוא מעוניין לגעת בחיים האלה, מכיוון שעליו התנוססה המילה "אושר" באותיות בצבע אדום. בכל פעם ששאול ראה אותו הוא התחיל לרוץ מהר יותר ויותר, הכי מהר שהוא יכול. ריצה ללא אוויר, ללא סירקולציה, כולל באזור המפשעה ומטה, אבל עם רצון עז לגעת בסלע, לנשק אותו, ללקק אותו, להתחבר לכל אות ואות שחקוקה בו. הסולן המקסים, כאילו חווה עם שאול את הרגע, שלהב את שאול דרך האוזנייה בקול גבוה – Can’t live with or without you. שאול כמוהו, דומע או מזיע, זה כבר לא משנה. הוא מתקרב, שולח את ידו קדימה, רק עוד מילימטר והוא נוגע... נוגע באושר.

ואז, לפתע – חושך. כששאול פקח את עיניו הוא היה במרחק חמישה מטרים מהסלע, רטוב כולו. הוא זכר שהוא אכן נגע בסלע, בטוח באיזו שהיא אצבע, ומייד לאחר מכן עף רחוק ממנו, לכיוון החול הרך יותר. כאילו שיד אלוהים נתנה לו סטירת לחי מצלצלת, שהעיפה אותו רחוק מהמקום שאליו רצה להגיע. בשנייה הראשונה שאל שאול את עצמו, האם יש מצב שאלוהים עשה לי את אותו קטע כמו שהוא עשה למשה? כן, ההוא שהוא סובב 40 שנה במדבר ורגע לפני הכניסה לארץ המובטחת התפלא למה הבחור חוטף את הסעיף על זה שהוא צריך לדבר אל סלע בשביל שיצאו ממנו מים – וולאק, אח גדול, לא הגזמת קצת?

שאול הרגיש זוג ידיים חזקות שמשכו אותו לאחור. הוא שמע גל גדול מתנפץ וחש אותו נוגע ברגליו. ראשו כאב. הכול הפך לשחור עד ששאול לא ראה דבר, רק שמע את רעש הגלים המתנפצים. שנייה לפני שאיבד את ההכרה הוא מלמל לעצמו – "אני לא בגן עדן ומזל שכך, אני בכלל אלרגי לתאנים."