עין היהלום

פרולוג

27 באוגוסט 1942
וושינגטון הבירה
 

הוא עמד עם כיס גדוש יהלומים ולב ספוג מוות וצפה בצלפית רוסייה הלוחצת את ידה של הגברת הראשונה של ארצות הברית.

"מי שמע בכלל על צלפית אישה?" שמע הקַלָע את אחד הצלמים מאחוריו רוטן ומשרבב את ראשו, כדי להצליח לראות את הצעירה שזה עתה יצאה מלימוזינת השגרירות. נראה שהיא מתכווצת נוכח מטח הבזקי המצלמות שנורו אליה כמו אש תותחים; היא הסיטה את מבטה ופסעה בתוך גדוד משגיחים סובייטים במעלה מדרגות הבית הלבן. הצלם גיחך בבוז, "לדעתי היא זיוף."

ובכל זאת לא התאפקנו ובאנו לכאן כדי להעיף בה מבט, חשב הקלע והפך בהיסח הדעת את תג העיתונאי המזויף. משלחת מברית המועצות הגיעה לרגל כנס סטודנטים בינלאומי, שהיה פרויקט הצדקה החדש של אלינור רוזוולט — איש לא היה מקדיש לאירוע יותר מכמה שורות בעיתון, או מעלה על דעתו שחבורת עיתונאים וצלמים מוכי חמרמורת ישכימו ממיטותיהם לפני הזריחה ויעוטו בעטים שלופים על שערי הבית הלבן, אלמלא אותה בחורה במדים מעומלנים בצבעי ירוק זית.

"שמעתם שאומרים שהיא צברה שבעים וחמישה הרוגים בחזית הרוסית?" תהה עיתונאי הוושינגטון פוסט שנבר ברשימותיו.

"חשבתי שמדובר ביותר ממאה..."

"הרבה יותר," אמר הקלע במבטא של וירג'יניה, שם גדל. הוא גיהץ מזמן את התנועות הדרומיות העדינות לכדי מקצב אטלנטי־תיכוני שטוח שהשתייך לכל מקום ולשום מקום, אבל לעיתים קרובות אפשר לווירג'יניה לחלחל חזרה אל נימת קולו, תלוי בבן שיחו. אנשים סמכו על מבטא דרומי והם נטו לסמוך על הקלע: גבר גמיש ובינוני בגובהו, שערו נע בין חום לבלונד, בעל פנים גרומות ועיניים בצבע בוץ, שבדרך כלל טלטל גוש יהלומים בלתי מלוטשים בכיס מכנסיו. בנקים לא היו לרוחו. כל מי ששכר את שירותיו שילם לו במזומן, שאותו מיהר להמיר לתכשיטים. קלים יותר ממזומן, קלים להסתרה — כמו קליעים. הוא היה בן שלושים ושמונה ופעל כבר תשע־עשרה שנה עם למעלה משלושים לקוחות. כך צבר יהלומים רבים וקליעים רבים.

"איך בחורה כזאת הורגת יותר ממאה נאצים?" שאל בעל טור שעמד לצידו ועדיין צפה ברוסייה על המדרגות הקדמיות של הבית הלבן, עומדת באחד הצדדים בגוש של אנשי שגרירות כהי חליפות, כאשר הגברת הראשונה קידמה את פניהם של שאר חברי המשלחת הסובייטית. "היא לא הייתה ספרנית או מורה בבית ספר או משהו כזה?"

"הרוסים מרשים לנשים להתגייס לצבא שלהם, כנראה..."

אולי לגדודי הרפואה, חשב הקלע. אבל אפילו האדומים לא הופכים נשים לצלפיות.

ובכל זאת הוא הגיע כדי לראות זאת במו עיניו, לא? להעיף מבט באישה שהביוגרפיה הדלה שלה כבר נצרבה בזיכרונו: לוּדמילָה פַּבליצֶ'נקוֹ. בת עשרים ושש. סטודנטית להיסטוריה שנה ד' באוניברסיטת קייב ועוזרת מחקר בכירה בספרייה הציבורית של אודסה — לפני המלחמה. לאחר המלחמה, שלושה־עשר חודשים של לחימה מתמשכת נגד כוחותיו של היטלר בחזית הרוסית.

כינוי: גברת מוות.

"לעזאזל, כמה הרוגים היא צברה באמת?" עיתונאי הוושינגטון פוסט המשיך לעלעל ברשימותיו, "יותר ממאתיים?"

שלוש מאות ותשעה, חשב הקלע, אבל הוא לא האמין לאף מילה. הספרנית/המורה הזוטרה לא הייתה רוצחת מיומנת. היא הייתה כוכבת לרגע, גדושה בתעמולה סובייטית, שנבחרה במיוחד למשלחת הסטודנטים, והקלע הבין היטב מדוע. ברונטית נאה עם עיניים כהות תוססות ופנים יפות ופוטוגניות מעל מדיה עטורי המדליות, שונה לחלוטין מדמות האישה הגברית והחריגה שהאמריקאים ציפו לה כשחשבו על חיילת רוסייה. הסובייטים היו זקוקים לסיוע אמריקאי, הם היו זקוקים לסיקור תקשורתי חיובי כלפי המשלחת הזאת שהגיעה אל חופי אמריקה, ולכן הם בחרו את המועמדים הבולטים ביותר שיוכלו למצוא. הצלפית עמדה מלפנים ונראתה קטנה ומושכת כל כך לצד הכלבה הצנומה והגבוהה הזאת, אלינור רוזוולט.

"ברכותיי על כך שהגעתם בשלום לאמריקה." צוותי העיתונות התגודדו קרוב כדי לשמוע היטב את קולה הרהוט והמעודן של הגברת הראשונה כשפנתה למשלחת הסובייטית, ולראות הבזק משיני הסוס שלה. "בשם בעלי הנשיא, ברוכים הבאים לבית הלבן. הוא מחכה בכיליון עיניים לפגוש את כולכם בהמשך, ומזמין אתכם להתארח בימים הראשונים שלכם בבירת ארצות הברית תחת קורת הגג שלנו. אתם בין האורחים הסובייטים הראשונים שמתארחים בבית הלבן, רגע היסטורי בתהליך הידידות בין שני העמים."

היא החלה להוביל את הרוסים פנימה, וכאן זה נגמר. השעה עדיין לא הייתה שש וחצי, השמים מעל הבירה בקושי הוארו בזוהר השמש, כשעדת העיתונאים, הצלמים והמתנקש הבודד הנחבא אל הכלים החלו להתפזר. "בחיים לא חשבתי שיבוא היום ובו צלפית רוסייה תזכה לקבלת פנים בבית הלבן," רטן בעל טור משופשף. "פד"ר עוד יתחרט על היום הזה."

הוא לא ישרוד עד אז, חשב הקלע ועיניו המשיכו להתמקד בשערה הכהה והמסודר של מילה פבליצ'נקו כשהלכה בעקבות הגברת הראשונה אל דלתות הבית הלבן. בעוד תשעה ימים — ביום האחרון של הכנס הבינלאומי — הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ימות.

"אני כבר רואה את הכותרות," מלמל כתב הוושינגטון פוסט ושרבט בפנקסו. "'צלפית רוסייה זוכה לקבלת פנים חמה בבית הלבן'."

הקלע חייך וקרקש שוב בכיסו המלא יהלומים. בעוד עשרה ימים, כל הכותרות יזעקו: צלפית רוסייה רצחה את פד"ר!

רשימות מאת הגברת הראשונה

הנשיא התכוון לקדם את פני חברי המשלחת הסובייטית יחד איתי כשהם הגיעו, אבל הוא נפל באותו בוקר. כאשר נכנסתי בנקישה על הדלת ובידי ערימת תזכירים ודו"חות שהיה עליו לקרוא, ראיתי את משרתו האישי מאבד את אחיזתו כשהעביר את בעלי ממיטתו. פרנקלין נפל בעוצמה על השטיח שבחדר השינה שלו. לו הדבר היה קורה בפומבי, הוא היה שואג כאילו מדובר בתעלול ותו לא, מעידה נוסח צ'רלי צ'פלין, ומתחיל לייצב את עצמו על רגליו תוך כדי בדיחה אמיצה ולבבית. כיוון ששהה בפרטיות חדר השינה, הוא הרשה לפניו להתעוות בכאב. אני תמיד מרגישה צורך להסיט את המבט ברגעים כאלה — כשאני צופה בחזותו הגאה של הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט נסדקת מרוב תסכול בתגובה לבגידת הגוף, אני חשה שמדובר בחילול הקודש.

אני מרגיעה את פרנקלין כשהוא מתיישב זקוף, אומרת לו לאכול את ארוחת הבוקר בנחת ומציעה לקדם את פני המשלחת הסובייטית בכוחות עצמי. לוח הזמנים של הנשיא כבר עמוס לעייפה: אני יכולה לפחות ליטול על עצמי את המטלה הראשונה. אני רואה את הכרת התודה, גם כשהוא מתלוצץ על נפילתו. "עדיף כאן ולא בחוץ, שם כל התנים המשחרים לטרף יכולים לראות אותי."

"הם לא היו מעיזים לצחוק," אני אומרת בקלילות.

"אבל הם יתפללו שלא אקום לעולם."

משהו בנימת קולו מטריד אותי, אבל הוא כבר מושיט יד לעיתון הבוקר, מתכונן לקראת היום החדש שלפניו. מול העולם הוא נראה בלתי מנוצח: קול מוזהב שופע ביטחון ונוטף דבש ברדיו, צדודית של חרטום ספינה החוצה את העולם, עם מחזיק סיגריות בולט במקום מוט. רק מעטים רואים את רצון הפלדה שמשאיר את החזות על כנה, שמניע את גופו קדימה ללא הרף, שמרחיק את אויביו מעל פניו.

כשאני נעה אל אור הבוקר כדי לקדם את פני המשלחת הסובייטית — גוש גברים זהים וכהי חליפות ואישה צעירה מפתיעה עם עיניים רציניות (אומרים שהיא צלפית?) — אני מקווה שדי בכך.

לפני חמש שנים

נובמבר 1937
קייב, ברית המועצות
מילה

פרק 1

עוד לא הייתי חיילת. עוד לא היינו במלחמה. עוד לא העליתי בדעתי להרוג. הייתי בסך הכול אם, בת עשרים ואחת ומבועתת. כשאת אם, הפחד עשוי להציף אותך כהרף עין. כל שנדרש הוא הרגע שבו העין מחפשת בחדר את ילדך ולא מוצאת אותו.

"תקשיבי, מילה," אמרה אמא שלי, "אל תכעסי..."

"איפה סְלַוְוקָה?" עוד לא הסרתי את הכפפות המטולאות שלי ואת המעיל מכוסה השלג, אבל ליבי כבר רעם. הנה מפעל הלבנים שבני טרם סיים להרכיב על רצפת הדירה, הנה הערימה הקטנה והשחוקה של ספריו, אבל לא ראיתי אף ילד בן חמש חסון ושחרחר.

"אבא שלו הגיע לביקור. הוא ידע שהוא החמיץ את הפגישה..."

"יפה מצד אלכסיי שהכיר בכך," חרקתי שיניים. הפגישה השנייה שקבעתי כדי להשלים את הגירושים שלנו. הפגישה השנייה שבעלי החמיץ. בכל פעם נדרשו לי כמה חודשים כדי לגרד את תשלום החובה בסך חמישים רובל, שבועות כדי לקבוע פגישה במשרד ההומה, ואז להמתין שעות במסדרון קר וצפוף, לחפש בעיניי את הבזק שערו הזהוב של בעלי... הכול לשווא. כעס בער בקרבי. כל אזרח סובייטי ממילא הקדיש יותר מדי זמן להמתנה בתור!

אמא ניגבה את ידיה בסינרה ועיניה הגדולות והכהות התחננו אליי. "הוא הצטער מאוד, מָלישְקה. הוא רצה להוציא את סלווקה לבילוי. הוא בקושי ראה את הילד בשנים האחרונות, את הבן שלו..."

ובאשמת מי? רציתי לענות. לא אני הרחקתי את הבן שלנו מחייו של אלכסיי. בעלי הוא זה שהחליט חודש־חודשיים בלבד לאחר שהעניק לבננו את השם רוֹסְטיסְלָב פַּבְליצֶ'נקוֹ שנישואים ואבהות אינם לטעמו. אבל פניה הטובות והיפות של אמי הביעו תקווה וריסנתי את מילותיי הזועמות.

קולה של אמא היה שקט. "אולי הוא לא מחמיץ את הפגישות האלה בכוונה."

"בכוונה ועוד איך," אמרתי. "הוא רוצה שארקוד לפי החליל שלו."

"אולי הוא בעצם מקווה שתצליחו להתפייס."

"אמא, לא שוב..."

"רופא, מילה. הוא המנתח הטוב ביותר באוקראינה, את אמרת..."

"נכון, אבל..."

"אדם בדרך לפסגה. עם בית משלו ולא דירה משותפת, משכורת טובה, חבר מפלגה. לא משליכים דברים כאלה לפח." אמי פצחה בטיעונים הישנים. היא לא ראתה בעין יפה את ההיכרות ביני ובין אלכסיי. היא אמרה שהכול קרה מהר מדי ושהוא מבוגר מדי בשבילי, והיא צדקה — אבל היא גם רצתה שאזכה בהגנה, בחום ובמזון. "תמיד אמרת שהוא לא השתכר ושהוא אף פעם לא הרביץ לך," המשיכה כעת. "אולי הוא לא גבר החלומות שלך, אבל אשת מנתח לעולם לא תעמוד בתור ללחם וגם לא הילדים שלו. את לא זוכרת את שנות הרעב, היית קטנה כל כך... אבל אין דבר שאישה לא תסכים לעשות כדי להאכיל את התינוקות שלה."

השפלתי מבט אל כפפותיי המרוטות. כל דבריה היו אמת, ידעתי זאת.

וידעתי גם שחלק ממני חשש להשאיר את בני הקטן עם אביו.

"אמא, איפה הם?"

 

מטווח הירי לא היה מקום מרשים. בסך הכול חלל אחסון שעבר הסבה: סורגים על החלונות, נשקייה קטנה, שורת מגיני עץ עם מטרות, גברים על קו ירי עומדים ברגליים דרוכות עם כלי נשק שלופים, או שרועים על הבטן כדי לירות ברובים... ובאמצע, גבר בלונדיני תמיר עם ילד קטן: אלכסיי פבליצ'נקו ורוסטיסלב אלכסייביץ' הקטן. קרביי התהפכו בהקלה.

"כל גבר צריך לדעת לירות," שמעתי את אלכסיי אומר לבן שלנו כשהתקרבתי. הוא לימד את סלווקה להחזיק רובה גדול מדי למידותיו, וקולו ניחן באותו מקצב עשיר שזכרתי היטב. אין דבר שבעלי אהב יותר מאשר להסביר דברים לאנשים שידעו פחות ממנו. "אם כי כדי להיות מומחה של ממש, יש צורך בתכונות מולדות, כמובן."

"אילו תכונות, אבא?" סלווקה נשא את עיניו העגולות אל הזר הזהוב שבקושי הכיר. גבר שיצא מחייו בלי להביט לאחור כשהיה בן חודש וחצי בלבד.

"סבלנות, עין טובה, יד יציבה וגישה מדויקת לכלי שאתה אוחז ביד. לכן אבא שלך הוא יורה מצוין — יש לו מגע של מנתח." אלכסיי שלח חיוך מלמעלה ועיניו של סלווקה התעגלו עוד יותר. "עכשיו, נסה אתה..."

"סלווקה," קראתי ופסעתי לאורך קו הירי, תוך כדי כך שאני מקפידה להישאר מאחורי היורים. "תחזיר את הרובה. אתה צעיר מדי להתעסק עם כלי נשק גדולים כאלה."

סלווקה נרתע באשמה, אבל אלכסיי לא נראה מופתע לראות אותי או את פניי הכעוסות. "שלום לך," אמר בקלילות והסיט תלתל שיער בהיר ממצחו הגבוה. הוא התנשא מעליי בראש: בן שלושים ושש, רזה וזהוב, שיניו הלבנות חשופות בחיוך נינוח. "את נראית נפלא, קְרוֹשקָה."

לא טרחתי לבקש ממנו לא לקרוא לי כך, הוא כבר ידע כמה זה מרגיז אותי. במשך כשבוע במהלך נישואינו חשבתי שזה מקסים שהוא קורא לי "פירור לחם" — "כי את כזאת קטנטונת, מילה!" — אבל תוך זמן קצר הבנתי שפירור הוא משהו שאפשר לטאטע בקלות אל יעה. פסולת.

"אסור היה לךָ להוציא את סלווקה בלעדיי," אמרתי במקום זאת, ברוגע רב ככל שיכולתי. דופק הפחד המשיך לפעום בי, על אף שראיתי את הבן שלי בריא ושלם. לא באמת חשבתי שאלכסיי ינסה לגזול ממני את הבן שלנו, אבל דברים כאלה לא היו מופרכים. במפעל שבו עבדתי כשסלווקה היה תינוק, אחת ממפעילות המחרטה בכתה וזעמה כאשר בעלה לשעבר הוציא את בתם מבית הספר ולקח אותה אל לנינגרד בלי התראה. הילדה מעולם לא חזרה לידיה. בעלה החזיק יותר מדי חברי מפלגה בכיס. דברים כאלה אכן קרו.

"תירגעי, מילה," התרחב חיוכו של אלכסיי ואז הפחד בקרבי הפך לזעם. הוא ידע שפחדתי, הוא ידע והוא נהנה מכל הסיפור. "מי ילַמד ילד לירות אם לא אבא שלו?"

"אני יודעת לירות, אני יכולה..."

"בכל מקרה, זה לא משנה," עוד מבט משועשע. "את כאן עכשיו. באת לקלקל לנו את הכיף!"

ראיתי אותו קורץ מעל לראשי לעבר חבר שלו שעמד מאחוריי. נשים! הביעה הקריצה, תמיד מקלקלות לגברים את הכיף, נכון? התעסקתי בהסרת הכפפות והיחלצות ממעיל החורף שלבשתי, בידיעה שאני האישה היחידה שעומדת בקו האש. נשים עמדו מאחור, הריעו כשהאחים או החברים או הבעלים שלהן פגעו במטרה. מלנין ומטה, גברים סובייטים תמיד דיברו בגאווה על נשים שעומדות שכם אל שכם עם הגברים שלהן בכל תחום בחברה, אבל בכל הנוגע לטיפול בילדים, לשטיפת כלים או להערצה, תמיד שמתי לב שרק ידיים נשיות טיפלו, שטפו ומחאו כפיים. לא שפקפקתי בהתנהלות הזאת יותר מדי, זו הייתה דרכו של העולם מימים ימימה.

"מָמוֹצ'קָה!" סלווקה נשא אליי את עיניו החרדות.

"תחזיר בבקשה את הנשק הזה," אמרתי בשקט, והעברתי יד על שערו כדי להבהיר לו שאני לא כועסת עליו. "אתה קטן מדי לרובה בגודל כזה."

"לא נכון," גיחך אלכסיי ולקח את הנשק. "אם תתייחסי אליו כמו תינוק, אף פעם לא יֵצא ממנו גבר. תראה אותי טוען, סלווקה..."

ידיו של אלכסיי נעו בזריזות וטענו את רובה ה-TOZ-8. כפות הידיים היו הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי אליו, כשראיתי אותו בנשף ההוא — ידי מנתח, מדויקות וארוכות אצבעות, פועלות במיומנות ובמיקוד מוחלטים. מה, את לא יודעת לסרב כשגבר בלונדיני גבוה מחייך אלייך? נזפה בי אמא כשגילתה שאני בהיריון — אבל לא גובהו או קסמו או ידיו של אלכסיי פבליצ'נקו משכו אותי אל זרועותיו. המיומנות, המיקוד, המוטיבציה — שונים כל כך מנערים בני גילי שרק התעניינו בסוסים ובשיחות בטלות. אלכסיי לא היה נער, הוא היה גבר בן יותר משלושים שידע מה הוא רוצה — וכדי להשיג את רצונו, הוא הכשיר את עצמו, הציב יעדים, השיג. זיהיתי את זה בו באותו ערב ראשון, צעיר וצחקן, בזמן שלבשתי את השמלה הסגולה הדקיקה שלי. בקושי בת חמש־עשרה.

אמא כעבור תשעה חודשים.

שלחתי את סלווקה לתלות את המעיל שלי בירכתי החדר, ואז הסתובבתי שוב אל אלכסיי. "החמצת את הפגישה." נאבקתי לשמור על קול יציב. לא רציתי להישמע צווחנית, זה רק ישעשע אותו. "חיכיתי כמעט שלוש שעות."

הוא משך בכתפיו. "פרח מזיכרוני. אני אדם עסוק, קרושקה."

"אתה יודע שהם דורשים ששנינו נהיה שם כדי להשלים את הגירושים. אתה לא רוצה להיות נשוי לי, אלכסיי, אז למה לא הופעת?"

"אני אפצה אותך," אמר בקלילות, ואחד מחבריו בהמשך השורה צחק כשראה את פניי.

"היא לא רוצה שאתה תפצה אותה!" הצחוק גאה מאחוריי ומישהו מלמל, אני אתן לה לפצות אותי! אלכסיי חייך מעל ראשי.

"אקבע פגישה נוספת להשלמת הגירושים," אמרתי בקרירות כמיטב יכולתי. "אם תוכל פשוט להופיע, זה ייגמר תוך דקות." לא אהבתי את התסבוכת שאליה נקלעו חיי: אֵם בגיל חמש־עשרה, מנוכרת מבעלי תוך חודשים ספורים, וייתכן שגרושה בגיל עשרים ואחת — אבל עדיף להיות גרושה מאשר להיתקע בשטח ההפקר של שש השנים האחרונות, לא נשואה ולא לא־נשואה.

"אוי, אל תעשי כזה פרצוף חמוץ, מילה. את יודעת שאני אוהב להקניט," אלכסיי תקע בי מרפק בצלעות בשובבות. אולם המרפק הזה כאב לי מבעד לחולצת הצמר. "את נראית טוב, שתדעי. כמעט זוהרת... אולי יש סיבה שבגללה את רוצה את הגירושים האלה? יש גבר?"

הוא המשיך להקניט, המשיך להשתובב, אבל שמעתי מתיחוּת מאחורי המילים. הוא לא באמת רצה אותי עוד, אבל הוא גם לא אהב את הרעיון שמישהו אחר ירצה אותי. על אחת כמה וכמה שיקבל אותי.

"אין אף אחד," אמרתי. אפילו אם היה גבר אחר, לא הייתי אומרת לו — אבל לא היה כזה. בין השיעורים והלימודים באוניברסיטה, פגישות בקוֹמְסוֹמוֹל1 וטיפול בסלווקה, הצלחתי לישון כחמש שעות בלילה. האם היה לי זמן לגבר חדש בחיי?

אלכסיי סובב את הרובה בין ידיו והמשיך להביט בי. "את בשנה השלישית ללימודים עכשיו?"

"שנה שנייה." מקומי במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קייב ותעודת הסטודנט נקנו בעמל רב, לאחר שנה של לימודים בלילות תוך כדי עבודה במשמרות כמפעילת מחרטה במפעל התחמושת. באותה תקופה תפקדתי על ארבע שעות שינה בכל לילה, אבל זה היה שווה הכול. הכול למען סלווקה, למען עתידו ועתידי. "אלכסיי, אם נוכל לקבוע פגישה נוספת..."

"אלכסיי!" קרא מישהו בהמשך שורת היורים וסקר אותי במבטו. "זו האישה הקטנה?"

בעלי כרך את זרועו סביבי ומעך אותי בעדינות. "תגיד לה איזה רובאי מעולה אני, סֶריוֹזָ'ה. היא כבר לא מתרשמת ממני יותר. כמו כל אישה, מה?" אלכסיי ראה את המבט בפניי ורכן לחכך את אפו באפי. "סתם מקניט אותך, קרושקה, אל תתעצבני."

"יש לך גבר טוב, את צריכה לראות אותו עם TOZ-8!"

"סתם רובה פשוט לירי בודד," אמר לי אלכסיי כשנחלצתי מתחת לזרועו. "אנחנו קוראים לו מֶלְקַשְקָה."

"אני יודעת איך קוראים לו." לא הייתי מומחית, אבל ביקרתי במטווח בעבר עם מועדון הירי של המפעל. ידעתי משהו על כלי נשק. "TOZ-8, טווח יפה של מאה ועשרים עד מאה ושמונים מטרים..."

"TOZ-8 — מהירות לוע שלוש מאות ועשרים מטרים לשנייה, טווח של מאה ועשרים עד מאה ושמונים מטרים," אמר אלכסיי בלי להקשיב. "הבריח כאן..."

"אני יודעת. טיפלתי ב..."

הוא הרים את הרובה, כיוון היטב וצליפת הירי נשמעה. "רואה? כמעט בול במרכז."

נשכתי את לשוני בכוח עד כאב. רציתי להסתובב, לקחת את הבן שלי ולצאת מכאן בסערה, אבל סלווקה עמד ליד מתלי המעילים והקשיב לשני גברים שניהלו ויכוח פוליטי סוער — ולא רציתי לעזוב בלי ערובה כלשהי. ערובה שבפגישה הבאה שאקבע להשלמת הגירושים שלנו, אלכסיי אכן יופיע.

"אף פעם לא הקדשת יותר מדי זמן למטווח. מה עורר בך פתאום רצון להצטיין בירי?" הערתי בהתפעלות רוטנת על כישורי הקליעה למטרה שלו. "אתה מנתח. אתה יודע מה קורה לשרירים ולאיברים כשהם חוטפים קליע. סיפרת לי בעבר על איחוי פצעים כאלה."

"עוד מעט תפרוץ מלחמה, את לא יודעת?" הוא טען שוב את המלקשקה. "כשיגיע היום, יצטרכו רובה בכל יד."

"לא ביד שלך." מאז שאני זוכרת את עצמי, אבא שלי הניד את ראשו ואמר יום אחד תפרוץ מלחמה, אבל זה עדיין לא קרה. "אם תפרוץ מלחמה, אתה לא תהיה חייל."

בעלי קימט את מצחו. "את חושבת שאני לא כשיר?"

"אני מתכוונת שלמנתח כמוך יש ערך גבוה מכדי לבזבז אותו בחזית," מיהרתי לומר כשזיהיתי את הטעות שלי. לא חייתי עם אלכסיי במשך תקופה ארוכה וכבר שכחתי להחמיא לגאוותו. "אתה תנהל בית חולים שדה, ולא תלחץ על ההדק לפי פקודה כמו קוף עיוור."

הקמטים במצחו נעלמו והוא הרים את הרובה שלו. "גבר רואה הזדמנויות במלחמה, מילה. הזדמנויות שהוא לא זוכה להן בחיי השגרה. אני רוצה להיות מוכן."

הוא ירה ירייה נוספת, והפעם לא ממש פגע במטרה. "ירייה טובה, אבא," אמר סלווקה לאחר שעצר את נשימתו, ורץ בחזרה אליו.

אלכסיי פרע את שערו. שתי צעירות צפו מאחור וסלסלו את התלתלים שלהן סביב אצבעותיהן. אולי בעלי ראה את ההערצה בעיניהן משום הוא השתופף ליד בנו ואמר, "תן לי להראות לך."

זה היה הדבר הראשון שהוא אמר לי. לנערה מילה בֶּלוֹבָה הקטנה, שזה עתה מלאו לה חמש־עשרה, ואני מסוחררת באושר באולם נשפים חדור רוחות פרצים, מוקסמת מהמוזיקה ומהצחוק ומהשמלה הסגולה שהתנופפה סביב רגליי, רקדתי עם חברה ושתינו הסתכלנו על הבנים השחצנים בצד הנגדי של האולם. ואז השיר התחלף למשהו איטי יותר, רשמי יותר... וגבר גבוה ובהיר שיער הרחיק אותי בעדינות מחברתי אל שקע זרועו ואמר, "את מרשה לי להראות לך..." אחר כך הוא פרש את מעילו על הדשא מחוץ לאולם הריקודים כדי שאוכל לשבת עליו, ואמר לי שהוא מתכוון להיות אדם דגול ביום מן הימים. אני רוצה שהשם פבליצ'נקו יהדהד ממוסקבה עד ולדיווסטוק. הוא חייך כדי להוכיח לי שהוא מתלוצץ, אבל אני ידעתי שלא. לא באמת.

אני כבר רואה את זה, השבתי בצחוק. אלכסיי פבליצ'נקו, גיבור ברית המועצות! הוא קרן מרוב שאפתנות עד שסחרר אותי. כשראיתי אותו עכשיו, באפלולית החורפית של מטווח הירי, ונזכרתי איך נטל את ידי זמן קצר לאחר מכן והנחה אותי בעודו לוחש, את מרשה לי להראות לך עוד משהו... אתם יודעים. עדיין התפעלתי מאש השאפתנות שבו, אף שסלדתי ממנו, אבל לא הרגשתי שום זיק מההיקסמות של פעם.

"לא, לא," אמר אלכסיי לסלווקה וקוצר רוח נשמע בקולו. "אל תיתן לקת לרדת, תצמיד אותה לכתף..."

"הוא קטן מדי," אמרתי בשקט, "הוא לא מגיע."

"הוא בן שבע, הוא יכול להחזיק רובה כמו גבר..."

"הוא בן חמש."

"להרים ראש, סלווקה, אל תהיה תינוק. אל תתכווץ!" נבח.

"סליחה, אבא," הבן שלי התקשה לתמוך בכלי הכבד מעץ הלבנֶה, משתדל בכל מאודו לרצות את אביו הזהוב שבקושי ראה אותו. "ככה?"

אלכסיי צחק. "תראה אותך, קופצני כמו ארנב." הוא הניח אצבע על האצבע השמנמנה של סלווקה שאחזה בהדק, ומשך. בני נרתע מההדף, ואלכסיי שוב צחק. "אתה לא מפחד מפיצוץ קטן, נכון?"

"מספיק," לקחתי ממנו את הרובה והצמדתי את סלווקה אל צד גופי. "אלכסיי, סלווקה ואני הולכים עכשיו. וכשאקבע פגישה נוספת להשלמת הגירושים, תואיל בטובך להופיע."

דיברתי בקוצר רוח. הייתי צריכה להיות עדינה יותר, לומר בבקשה תגיע או אשמח אם תגיע. ברירת מילים קפדנית של אישה שפוסעת על קצות האצבעות סביב גבר שידו על העליונה ועלול לנצל זאת כדי להשתלח בה — אף משורר לא טרח על הרכבת משפט בהקפדה יתרה ממני.

בעיניו של אלכסיי הבליח ניצוץ נוקב. "את אמורה להודות לי, קרושקה. מי עוד היה הופך את הכלבלב שלך לגבר?" הוא העיף מבט בסלווקה. "אני זוכר שהוא היה תינוק ואני הייתי חוזר משתים־עשרה שעות של ניתוחים, ואני הייתי מוצא אותו עדיין ער ובוכה. 'הוא לא מצליח לישון,' את ייבבת כל הזמן, 'הוא לא מצליח לישון.' לא כמוני, אני ישן בכל מקום." הוא העיף אליי מבט והנמיך את קולו למלמול שרק שנינו שמענו. "מה אני אמור להבין, מילה?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," הרגשתי את סלווקה רועד כשנצמד אליי בלי להבין, אבל ניכר בו שהוא לחוץ. הוא רצה את רכבת הצעצוע שלו, ידעתי — הוא רצה את הדירה הצפופה והנעימה של סבתא שלו, את המיחם הבוהק, את כפית הריבה שהייתה מגישה לו. אני בסך הכול רציתי שיֵצא מכאן, והתחלתי להושיט לאלכסיי את המלקשקה כדי שאוכל ללכת, אבל דבריו עצרו בעדי:

"הילד לא ישֵן כמוני, זה הכול. גם השיער שלו שונה מהשיער שלי, וצבע העיניים..." אלכסיי משך בכתפיו והמשיך לדבר חרש. "גבר עלול לתהות לעצמו, כשהוא רואה ילד כזה."

"הוא דומה לאבא שלי," אמרתי בקרירות.

"הוא דומה למישהו," אלכסיי תחב את ידיו לכיסיו בקלילות נטולת טרדה. "אולי לכן את רוצה להיפטר ממני, מילה. אין לך גבר חדש. אולי מדובר בגבר שאת מכירה עוד לפני שנפגשנו..."

"תביא לי את המעיל שלי, מוֹרְז'יק," קטעתי את אלכסיי בחדות ושלחתי את סלווקה אל ירכתי החדר בדחיפה קלה.

"...כי אני מסתכל על הילד הזה שנושא את שמי, ושואל את עצמי." אלכסיי צפה בבננו — בבן שלנו — מתרחק בהיסוס אל שורת המתלים. "אני באמת שואל את עצמי."

המלקשקה עדיין הייתה מונחת בידיי, עץ לבנֶה דביק בגלל אצבעותיו הלחוצות של סלווקה. הרגשתי שציפורניי ננעצות בעץ, ורציתי לנעוץ אותן בלחיים הגבוהות בפניו של אלכסיי. רציתי לצרוח שלא היה לי אף גבר לפניו, והוא יודע את זה כי עברתי ישירות מהכיתה אליו למיטה, ואז הוצאתי את התינוק שלו מתוכי. אבל ידעתי שברגע שאשתלח בבעלי, הוא יאחז במפרקי ידיי ויסחט קצת יותר מדי בכוח ויגחך, נשים! תמיד נוטות להתקפי זעם...

"תראי את הפנים שלך!" אלכסיי נענע את הראש וחייך. "קרושקה, זו הייתה בדיחה! את לא יודעת לצחוק?"

"אולי לא," אמרתי. "אבל אני יודעת לירות."

הרמתי את הרובה, הסתובבתי, כיוונתי את העין המכוונת ואת הכוונת החרירית והכוונת הלהבית למטרת העץ הרחוקה ביותר במטווח, ולחצתי על ההדק. אוזניי צלצלו, וכשהורדתי את המלקשקה דמיינתי את המקום המדויק שבו פגעתי: בול במטרה, בתוך כל אחת ואחת מהיריות של בעלי. אבל...

"ניסיון יפה," אמר אלכסיי המשועשע. "אולי בפעם הבאה אפילו תצליחי לפגוע במטרה."

פרץ של שריקות הגיע מחבריו שצפו מהצד. לחיי בערו. אני יודעת לירות, רציתי להשתלח בהם. הלכתי למטווח כמה וכמה פעמים עם מועדון הירי של המפעל, ותפקדתי מעולה. לא הדהמתי אף אחד, אבל גם לא החטאתי את המטרה — אף לא פעם אחת.

אבל היום החטאתי, כי הייתי מתוסכלת וכעוסה. כי ניסיתי למחוק לאלכסיי את החיוך מהפרצוף.

"תראי אותך, ילדה קטנה ורצינית עם רובה גדול," אלכסיי חטף את המלקשקה מידי וטפח בעזרתו מתחת לסנטרי כאילו הייתי ילדה סוררת, אבל הנשק העיף את הראש שלי לאחור והכאיב לי. "את רוצה לנסות שוב, קרושקה? תקפצי!" הוא הרים את כלי הנשק הרבה מעל לראשי בחיוך ובעיניים נוצצות. "קדימה!"

גברים אחרים לאורך שורת היורים התחילו לצחוק כמותו. שמעתי מישהו קורא, "קדימה, קוקושקה! תקפצי!"

לא קפצתי לעבר הרובה. הסתובבתי אל סלווקה שחזר אל שורת היורים עם המעיל שלי והתחלתי ללבוש אותו. "אודיע לך כשאקבע פגישה נוספת, אלכסיי."

"כרצונך." הוא משך בכתפו, חייך אל שתי הבחורות שצפו מהצד והתחיל לטעון שוב את המלקשקה. ראיתי אותן משיבות לו חיוך. זו הבעיה עם צעירות — קל להרשים אותן עם הגוף הדק והתמיר, השיער הזהוב, השאפתנות המתפרצת והחלומות הסוחפים. פעם הייתי כזאת. אבל עכשיו הייתי בת עשרים ואחת, אמא כעוסה עם ריח עשן רובים על ידיה ולחיים בוערות מהשפלה, שכבר לא מתרשמת מברק שטחי של גברים רעים.

 

ידו עטוית הכפפה של סלווקה נצמדה לידי כשהלכנו ברחובות החשוכים של קייב. השמים בצבע פלדה מעלינו הורידו שלג שהסתחרר ונדבק לעפעפיי. "תוציא לשון ותתפוס פתיתי שלג," אמרתי לבני, אבל הוא שתק. "פֶּלְמֶנִי חם עם שמנת כשנגיע הביתה?" ניסיתי, אבל הוא פשוט המשיך לפסוע בשלג הבוצי וכתפיו רעדו מדי פעם.

"מוֹרז'יק," נגעתי בו בעדינות. פירוש הכינוי היה "ניבתן קטן" — שם שהענקתי לו כשעדיין ינק משדיי. הוא בהחלט ניזון כמו ניבתן.

"אבא לא אוהב אותי," מלמל סלווקה.

"אתה לא הבעיה, מורז'יק. אבא שלך לא אוהב באמת אף אחד, גם לא אותי." הרגשתי שאצבעותיי רועדות מכעס בתוך הכפפות המטולאות. "אנחנו לא נראה את אבא שלך יותר, סלווקה. אתה לא צריך אבא. יש לך את בָּבּוּשקָה, את דֶדוּשקָה." ההורים שלי, שלא ראו בעין יפה את פרידתי מאלכסיי, ובכל זאת הכניסו אותי לביתם, אהבו את סלווקה בכל ליבם וטיפלו בו כדי שאוכל להפעיל מחרטה במפעל וללמוד לבחינות. "ויש לך אותי, סלווקה. אמא שלך, שתמיד גאה בך."

"אבל מי ילמד אותי לירות? אני צריך אבא ש..." גמגם סלווקה. הוא היה רק בן חמש. הוא לא הבין את המילים שאלכסיי פיזר היום לכל עבר: להיות גבר, להפוך את הכלבלב הזה לגבר, את מתייחסת אליו כמו לתינוק. הוא רק הבין שמשום־מה אביו חושב שהוא לוקה בחסר.

הבטתי אל ראשו השחרחר. "אני אלמד אותך."

"אבל לא פגעת," פלט בני.

החטאתי בירי. כי טעיתי, הרשיתי להתגרוּת שלו להשפיע עליי. אבל לא יהיו עוד טעויות — לא יכולתי להרשות אותן לעצמי. כבר עשיתי שגיאה איומה כשנפלתי לזרועותיו של הגבר הלא־נכון, וכל חיי כמעט ירדו מהפסים. עכשיו יש לי בן, ואם אטעה שוב, החיים שלו יקרסו יחד עם החיים שלי. שאפתי עמוק ונשפתי. "אני לא אפספס שוב. לעולם לא."

"אבל..."

"רוסטיסלב אלכסייביץ'," פניתי אליו ברשמיות, והוא נעצר ליד מנורת רחוב. ירדתי על ברך אחת בשלג ואחזתי בכתפיו הקטנות. ליבי שוב הלם. החטאתי את המטרה מעץ במטווח, אבל אסור לי לטעות כאן. "מהיום והלאה, אני אבא שלך. אני אהיה גם אבא וגם אמא בשבילך. ואני אלמד אותך את כל מה שאתה צריך לדעת כדי להיות גבר ראוי ביום מן הימים."

"אבל את לא יכולה."

"למה לא?" הוא נראה מהוסס ואני דחקתי בו. "אתה יודע מה זה אומר להיות גבר ראוי, סלווקה?"

"לא..."

"אז איך אתה יודע שאני לא יכולה ללמד אותך? נשים יודעות לזהות גברים ראויים." במיוחד לאחר שהן נתקלות בטיפוסים כמו אלכסיי. "אני מבטיחה לך שאין מורה טובה יותר מאישה ראויה כדי ללמד אותך להיות גבר ראוי."

סלווקה הביט שוב לכיוון מטווח הירי ושלג כיסה את ריסיו הארוכים. "את תוכלי ללמד אותי לירות?" לחש.

"אולי היום פספסתי, אבל זה לא משנה. אמא שלך ממילא הולכת למועדון הירי לפעמים. עם קצת יותר אימון, אוכל להתקבל לקורס המתקדם לקליעה למטרה." לא שקלתי את העניין בעבר — עם כל עומס הלימודים באוניברסיטה, מי היה מעלה בדעתו להוסיף שלושה שיעורים בשבוע על דקויות בבליסטיקה ובכלי נשק? ירי היה בסך הכול תחביב קליל — פעילויות פנאי באישור ממשלתי שעשיתי כדי להוכיח שאני אזרחית מועילה לחברה. הלכתי משום שחברותיי הלכו. נהגנו לירות כמה סבבים אחרי העבודה, או אחרי הפגישות בליגת הקומוניסטים הצעירים, ואז היינו יוצאות לסרט, אבל בדרך כלל אני הייתי חוזרת הביתה לטפל בסלווקה. לא התייחסתי לנושא ברצינות יתרה.

החלטתי שזה עומד להשתנות. תג קַלָעית מתקדמת — זה כבר ימחק את החיוך מפניו הזחוחות של אלכסיי. ובעיקר כך סלווקה יאמין שאני הרבה יותר מממוצ'קה רכה, אוהבת ושופעת חיבה. כי היו לי המון דברים ללמד אותו מעבר לירי, כדי שיהפוך לגבר ראוי. עבודה קשה, יושרה, יחס הולם לנשים בחייו, שלא כמו אביו... אבל תג הקלעית — כן, זו תהיה נקודת מוצא טובה.

מלבד זאת, נזכרתי בניצוץ הרכושני והמתוח בעיניו של אלכסיי כשהביט בי. הוא לא רצה אותי לעצמו, אבל גם לא באמת רוצה שאהיה שייכת לגבר אחר.

אולי לא יזיק אם אדע להתגונן טוב יותר. אם אדע להגן על בני.

"הוא אמר שאני תינוק," התפרץ סלווקה. "אני לא תינוק!"

ליבי התכווץ וחיבקתי אותו חזק. "לא, אתה לא תינוק." לא, אתה לא תינוק. אבא שלך מנוול. אבל אנחנו לא זקוקים לו, אתה ואני. לבן שלי יש אותי, ואני אתן לו הכול. דירה משלנו בבוא היום, קיר עמוס כונניות ספרים, עתיד. לא הייתי צריכה שיהדהדו את השם שלי לעד, כמו שאלכסיי חלם. לא הייתי זקוקה לתהילה או לגדולה. פשוט רציתי להעניק לבן שלי את החיים שהוא ראוי להם.

אז די לטעויות, אמר הקול הפנימי הנחוש בתוכי. והבטחתי לעצמי: לא היום. לא מחר. לעולם לא.