רצח בהמשכים

1

הרוח גברה ופינות הבית העצום, העשוי זכוכית ובטון מצופה טיח, ייללו באי שקט. קולות הנקישה שנישאו מהגג גברו בהדרגה; צלילי ההתפצחות העמומים מזכירים קול יריקה של להבות אש גלויה. המהירות המדהימה בה נעלמות עכשיו תלוליות החול הלבן מהפטיו, מסגירה את עוצמת הרוחות. מריה קוֹפּוֹנֶן מהדקת למותניה את כנפות הסוודר שהיא לובשת, ובוהה בעלטה שמעבר לזגוגיות החלונות המשתרעים מהתקרה עד לרצפה. היא מציצה בים הקפוא — שדומה עד מאוד בתקופה זו של השנה לשדה שטוח, רחב ידיים — ואז בַּשביל החרוש שמוביל אל המזח, המואר בתאורת גינה בגובה הברכיים.

מריה נועצת את בהונותיה בשטיח השעיר והרך, המכסה כמעט את כל הרצפה רחבת־הידיים. בתוך הבית חמים, כמו בתוך פקעת עוטפת. אבל מריה אינה רגועה וכל דבר, פעוט וזניח ככל שיהיה, מרגיז אותה הערב יותר מהרגיל. כמו למשל תאורת הגינה הזו, היקרה להחריד, שעדיין אינה מאירה כהלכה.

מריה פוקחת עיניים כשהיא שמה לב שהמוזיקה נפסקה. היא חולפת על פני האח בדרכה למדף הספרים הענק, שעליו נמצא אוסף התקליטים של בעלה, המונה קרוב לארבע מאות תקליטים המסודרים בחמש שורות מדויקות. במשך השנים התרגלה מריה לעובדה שבבית הזה לא משמיעים מוזיקה מטלפונים ניידים. ויניל פשוט נשמע הרבה יותר טוב. זה מה שרוֹגֶר אמר לה לפני שנים, כשנעמדה מול האוסף בפעם הראשונה. אז היו בו למעלה משלוש מאות תקליטים, מאה פחות מעכשיו. העובדה שמספר התקליטים גדל באיטיות יחסית במהלך קיומם המשותף כזוג, מעוררת במריה מחשבות על כברת החיים הארוכה שרוגר עשה לפניה. בלעדיה. לפני רוגר, מריה היתה רק עם גבר אחר אחד: רומן שהתחיל בתיכון והוביל לנישואים בגיל צעיר, שהסתיימו כשפגשה את הסופר הנודע. להבדיל מרוגר, מריה מעולם לא טעמה חיי רווקות. לפעמים היא חושבת שגם היא היתה רוצה לזכות בהזדמנות להתפרפר בחוסר אחריות, למצוא את עצמה, להתנסות בסטוצים ללילה. לחוות חירות.

למריה כלל לא מפריע שרוגר מבוגר ממנה בשש־עשרה שנים. אבל מחשבה מסוימת החלה להציק לה: שהיא עלולה להתעורר יום אחד בתחושת אי־שקט, מהסוג שאינו מתפוגג עד שאדם צולל מספיק פעמים אל הלא־נודע. לרוגר כבר ניתנה ההזדמנות לחוות את זה בחייו הקודמים. עכשיו, לפתע, כשהיא פוסעת בביתם העצום שעל שפת הים, בליל הסערה הזה בפברואר, מריה רואה בכך איום, לראשונה בחייה. חוסר איזון שעלול להטות בצורה מסוכנת את ספינת יחסיהם, אם ייקלעו אי־פעם לסערה אמיתית.

מריה מרימה את מחט הפטיפון, נוטלת באצבעותיה את תקליט הוויניל ומחליקה אותו בזהירות בחזרה לעטיפת הקרטון שלו, עליה מתנוסס דיוקנו של אמן צעיר בז'קט זמש חום וצעיף משבצות שחור־לבן, מישיר אל המצלמה מבט רווי ביטחון עצמי וזעף. "בלונד אוֹן בלונד", של בוב דילן. מריה מחזירה את התקליט למקומו ובוחרת באקראי אחד אחר, מקצה האוסף המסודר לפי האלפבית. כעבור רגע, אחרי רחש קצרצר, בוקע מהרמקולים קולו הדבשי, החם והחומל של סטיבי וונדר.

ואז מריה רואה את זה שוב. הפעם מזווית עינה. אורו של פנס תאורת הגינה הקרוב ביותר לחוף נעלם לשנייה. ומופיע שוב.

הוא מחשיך לשבריר שנייה בלבד, כפי שקרה לפני רגע. מריה יודעת שהנורות בתוך גופי התאורה הוחלפו לפני חג המולד. היא זוכרת זאת היטב כי היא היתה זו ששילמה לחשמלאי את החשבון המנופח באופן מחפיר. וזאת הסיבה שהעניין השולי הזה מרגיז אותה בצורה כה חסרת פרופורציה.

מריה לוקחת את הטלפון ומקלידה הודעה לרוגר. היא לא יודעת מה דוחף אותה להטריד את בעלה בעניין כזה, במיוחד כשהיא יודעת שהוא על במה ברגע זה ממש, מופיע בפני קוראיו. אולי הסיבה היא תחושת בדידות רגעית חולפת, מהולה בקמצוץ של חוסר ביטחון וקנאה בלתי מוצדקת. מריה צופה לרגע בהודעה ששלחה, ממתינה שסימני החץ הקטנים בתחתית הצג ישנו את צבעם לכחול, אבל הם אינם משתנים; רוגר לא שם לב לטלפון שלו.

ברגע הזה התקליט נתקע: מה שאני עומד לעשות. מה שאני עומד לעשות. מה שאני... קולו של וונדר נשמע מהוסס הודות לקטע שהופקע מתוך הבעת הרגש היפה. אחדים מהתקליטים של רוגר כבר במצב כל כך גרוע, שאין כל טעם להמשיך לשמור אותם. האם שום דבר לא עובד בבית הדפוק הזה?

ואז מריה מרגישה גל קור שוטף אותה. לפני שהיא מצליחה לפענח את מה שהרגע קלטה, היא מסתכלת החוצה, מעבר לדלתות ההזזה ורואה משהו שאינו שייך לשם. לרגע, מתאחדים קווי המתאר שלו עם אלה של בבואתה. אבל אז הדמות זזה ונהפכת לישות בפני עצמה.