גם קופים נופלים מעצים

דלת הכניסה ניצבת על הבמה המוגבהת שבקצה האולם. ביני ובין הדלת אמא שלי ויתר ההורים. בגדי הבלט הדוקים לגופי. בגיל ארבע אני כבר מתעבת את תחושת הבד הנצמד לגוף, את מגעו החלקלק. נעלי הבלט בקצה מכנסי הטייץ השחורים והמבריקים, ורדרדות, חדשות, עדיין קשיחות, מכאיבות בכפות הרגליים.

לאורך השיעור כולו אני שולחת מבטים אל הדלת הזו, המוגבהת. עמידה ראשונה, עמידה שנייה. כפות הרגליים צמודות.

להחזיק ידיים כאילו אתן נסיכות שמחזיקות כדור ים גדול, מנחה אותנו המורה לבלט. ידי צפות באוויר, עגולות, מקיפות כדור ים. אין בי אף לא עצם אחת מלכותית. אני סמוקה עד לקצות אצבעותי. נבוכה. הדלת סגורה בפני.

עלינו לזחול על הרצפה כדי לחזק את הגב. על גבי מונחת בובת גרב סוררת, נחושה להחליק אל הרצפה מבגד הבלט החלקלק, עורי השני, הזר לגופי. שאר הילדות זוחלות כנסיכות. קור הבלטות מקפיא את ברכי מבעד למכנסיים הדקיקים. לצדי זוחל הבן היחיד בשיעור. הוא אינו אבוד — הוא נפלא. מאושר.

תני אותן לילדה אחרת. אני לא רוצה יותר בלט, אני מושיטה לאמי את נעלי הבלט עם תום השיעור. בת ארבע, נמוכה לגילי. זעירה. אז מה את רוצה? היא שואלת. חוג מכות, אני עונה, קראטה.

אנחנו מביטות זו בזו. איננו יודעות מאין אני מכירה את המילה.

הדלת נפתחת. אני יוצאת החוצה סופסוף.

חיפושיה של אמי העלו חוג טאקוונדו במתנ"ס. הוא יועד לגילאי שש ומעלה. את רוצה חוג אחר? שאלה. לא. את תצטרכי לחכות, הסבירה לי. חיכיתי. במשך שנה שלמה.

בגיל חמש וחצי, למרות גילי הצעיר, הורשה לי להצטרף לקבוצה.

תקני לי חליפה, ביקשתי מאמי עוד לפני השיעור הראשון. ואם לא תאהבי את החוג? היא שאלה. אני אוהב.

המאמן היה ממושקף כמוני. כפות רגליו היחפות נאחזו בקרקע בעוצמה. הוא לבש חליפה לבנה ומגוהצת וחגר חגורה שחורה, מהוהה, מעוטרת אותיות זהב רקומות בשפה שהיתה זרה לי. הוא קד בפני. חיקיתי את תנועתו.

זו היתה הקידה הראשונה שלי.

ככה קושרים את החגורה, אמר, כרך אותה סביב מותני והידק בקשר הפוך. קצותיה השתלשלו לאורך רגלי, שווים באורכם. שנים רבות יחלפו עד שאצליח לקשור את החגורה כך, באופן מושלם.

עמדתי בשורה ישרה עם יתר הילדים. הידיים צמודות לצדי הגוף, החליפה הנוקשה מעמילן רשרשה כשהתכופפתי מהמותניים והבטתי אל הקרקע. למדתי לקוד.

לא היה בי דבר הדומה לנסיכה.

כפות רגלי לא חזקות כשלו, ידעתי, אבל הן יהיו.

בקצה האולם ניצבה במה מוגבהת, בצדה דלת יציאה. לא הבטתי בה כלל. רציתי להישאר.

מה למדת? שאל אותי הבייביסיטר שאסף אותי מהחוג. ילד גדול, בן אחת־עשרה כבר. אַרֶה מָאקִי! צהלתי והדגמתי את ההגנה התחתונה. הבסיסית. הר של קקי, הוא השיב לי. טיפש. לא היה לי צורך לומר דבר. הרי מצאתי בית. הרגשתי את השייכות בגופי.

קוראים לו דוֹג'ַאנג¹, לבית שלי — מרחב אימונים, המקום של הדרך. החיים בתוכו מתנהלים בממד אחר, מקביל. מתחילים בקידה ומסתיימים בקידה.

חורף. אולם בית הספר שבו למדנו היה מבנה נפרד בחצר. אחר הצהריים, פעמיים בשבוע, רצנו סביבו בחימום. באימונים הוא אינו עוד אולם ספורט, הוא דוג'אנג. קוריאנית מעורבת בעברית, הקִי־הָאפּ², קריאות הקרב וקול הצליפה המענג של הבעיטות הם שפתו.

לצדי רצה ענבר, הבת היחידה מלבדי. בת גילי, קטנה כמוני, נחושה כמוני. רגלינו היחפות טופפו על הבטון הדחוס של חצר בית הספר, צללו להרף עין בשלוליות. נשאנו מעל ראשינו מזרנים כחולים, כבדים, שהתאמנו עליהם בגלגולים בשיעורי התעמלות בשעות היום. אחר הצהריים הם היו משטח בלימה, זירת קרב, משקולות לחיזוק ידינו. הם היו עדים לשיעורי.

התאמנתי גם בבית. תרגלתי בעיטות סיבוביות על אפרסקי הבוסר שצמחו על העץ הצעיר בגינה עד שבהונותי הוריקו מדשא. פגיעה מדויקת ופירות הבוסר התעופפו עד לגינת השכנים או למטה, לגינה הציבורית, והתפצחו.

צבעו הירוק של הדשא דבק בעורי.

בעטתי כדי להדליק את האור ולכבות אותו, כדי לסגור את המקרר, כדי לפתוח דלתות. התאמנתי בבעיטות בקפיצה בסלון הבית. תחילה במקום, אחר כך מעל כריות. כשלתי שוב ושוב, נתקלתי בכריות, התרסקתי על בלטות. אחד הכישלונות עלה לי בשתי שיני חלב.

הדוג'אנג הפך לאולם התחרות. המזרנים שלנו, הכחולים, הכבדים — לזירה. ענבר, חברתי הטובה ביותר מהאימונים — ליריבה. יום שלישי אחר הצהריים, יום האימון הרגיל, היה ליום התחרות הראשונה שלי.

תשעה מזרנים כחולים סודרו בריבוע. נער בוגר בחגורה שחורה עזר לנו ללבוש את המגינים. עוד לא בת שבע ושני פסים עיטרו את החגורה הלבנה שלי. מגן הגוף הגיע עד ברכי. הייתי נמוכה מבנות גילי. מגן הראש כיסה את פני, אף הוא היה גדול עלי. לא הצלחתי להביט לצדדים, לראות את הקהל, את השופטים בפינות הזירה. נאלצתי להביט רק קדימה אל ענבר. הצלחתי להרים את רגלי, אך לא די גבוה כדי לפגוע במגן שלה ולזכות בנקודות.

ידעתי שאני טובה ממנה. הרי ידי היתה על העליונה בכל קרבות האימון. אבל בתחרות, על הזירה, לא הצלחתי לפגוע ולו פעם אחת. היא חמקה ממני ופגעה בי, ורגלינו בבליל של חוסר ניסיון ופראות.

סיום הקרב הפתיע אותי. לא הייתי ערה לשעון הקרב, לזמן החולף. המאמן אחז בידינו והניף את שלה לאות ניצחון.

הפסדתי בתחרות הראשונה שלי. בלילות התחלתי לחלום על ידי המונפת.

בהפסקת עשר — מלחמה. אחד הבנים בכיתה אוכל כריך עם נקניק ושותה שוקו משקית. זה חלב ובשר, צועק ילד אחר, מהבנים הלוחמנים והאלימים בכיתה. הוא מושך בכתפיו ולוגם מהשוקו. זה אינו מעשה תמים, הוא יודע שזו התרסה. בכיתה שלנו חילוניות אינה מתקבלת בהבנה. הלגימה הזו היא הכרזת מלחמה. כל הבנים בכיתה תוקפים אותו. הקרב שלהם אכזרי ומר. אני יכולה לצאת משם, אני יכולה להתבונן מהצד עם כל הבנות, אבל אני בוחרת להילחם לצדו. אנחנו נלחמים כתף אל כתף. אני בועטת ברגליו של אחד, חובטת בבטנו של אחר. אנחנו הודפים אותם. אין בי פחד. אני הילדה שיודעת ללכת מכות.

פסים של נייר דבק צבעוני תחמו את הזירה באליפות ישראל לטאקוונדו. אני רוצה שתצאי החוצה בקרב שלי, ביקשתי מאמי. עדיין לא בת שמונה ביקשתי לגונן עליה ממכאובי. מהאכזריות הטמונה בקרב. ידעתי שתצא אך תתגנב חזרה בזמן שדעתי תוסח.

הייתי הבת היחידה בקטגוריה שלי. כדי שאוכל להתחרות הוצע לי להילחם נגד הבנים בקטגוריה המקבילה. הסכמתי.

חגתי סביב היריב הראשון שלי, זריזה ממנו, נחושה ממנו. לא הסרתי ממנו את מבטי, שלחתי בעיטות מהירות, פרועות, פגעתי שוב ושוב. מעמדתו המבוצרת במרכז הזירה הוא לא הפסיק לבעוט, אך כמעט ולא הרגשתי את פגיעותיו. הדגלים בפינות הזירה הונפו ללא הרף בסערה של צבעים. כחולים לנקודות שלי, אדומים לשלו, בהתאם לצבע מגיני הגוף שלבשנו. לא עקבתי אחר התוצאה. לא ידעתי אם אני מנצחת או מפסידה.

קָלִיוֹ³, קראה שופטת המרכז והקרב נגמר. ידו של יריבי הונפה. ידי נותרה שמוטה, כבדה מרוב השתוקקות.

קיץ. ארבע שנים אחרי האימון הראשון. ארבעה פסים כחולים עיטרו את החגורה הצהובה שלי — במבחן הבא קיוויתי לקבל חגורה כחולה.

נסגר הטאקוונדו, אמרה המזכירה במתנ"ס להורי. המאמנים עזבו.

אין טאקוונדו. יש שוטוקאן. את רוצה? אבי שאל. חוברת החוגים נפרשה על השולחן בינינו. כן. עניתי. אבל רק לבינתיים, רק עד שהטאקוונדו יחזור.

בוריס המאמן היה כבד וקשוח. התגוששנו על ברכינו על גבי המזרנים הכחולים של בית הספר. האימונים היו קשוחים וכבדים כמו בוריס. זו לא היתה השפה שלי, אלה לא היו התנועות שלי. זה לא היה הדוג'אנג שלי. פרשתי במהרה.

רצפת פי.וי.סי חדישה וכחולה בלעה את הוראות המאמן שאהבתי, הממושקף שכפות רגליו נטועות. הוא פתח חוג חדש — התגוננות רחוב. מצאתי אותו בחוברת החוגים של השכונה הסמוכה. הצטרפתי. הייתי הבת היחידה. נמוכה מכל הבנים. שוב רצנו עם מזרנים מעל ראשינו, אבל הם היו כבדים יותר, והמסלול ארוך יותר, מקיף את המתנ"ס כולו דרך המדרגות, גבעת הכורכר ותחנת האוטובוס. כדי להצליח לאחוז במזרן כמו כולם נאלצתי למתוח את ידי מלוא אורכן. תרגלנו הגנה עצמית בעזרת סכינים מגומי. כל בגדי הסריחו מגומי. רצנו בנעלי ספורט. נלחמנו בנעלי ספורט. כפות רגלי שיוועו לחופש.

נלחמנו בקרבות ללא חוקים, ללא מגינים. הכול הותר. סימני סוליה אדומים נצרבו על ידי, על בטני. עזבתי את החוג.

לא היה לי מועדון קבוע, אבל כל מקום היה דוג'אנג עבורי, המקום של הדרך. התאמנתי בבית, בגינה הציבורית, בחדר המדרגות.

חדר הטלוויזיה, שבת בבוקר. אני מתרגלת את הפּוּמְסֵה⁴ בפיג'מה. בסוף התרגול אני פורשת על השטיח שמיכת צמר שמסמנת את הזירה. היריבה הדמיונית שלי טובה ממני. היא ניצחה אותי בקרב הקודם, אבל הפעם אני מוכנה. אני קדה לה. היא קדה לי. הקרב מתחיל. הקהל מריע בלחש, שלא להעיר את הורי הישנים. היא חומקת מרצף בעיטות, אני מתקשה לבלום בזמן ומתרסקת על שידת הטלוויזיה הנמוכה. אני מתאוששת במהירות ומנצחת את הקרב בשניות האחרונות. ידי מונפת מעלה.

הקהל יוצא מגדרו. הורי עדיין ישנים.

במשך שנה וחצי עקבתי אחר חוברות החוגים של כל השכונות בסביבה. הורי דאגו ללקט אותן עבורי, שותפים מלאים לגעגוע. לבסוף מצאתי את הטאקוונדו שוב. שכונה סמוכה, חצי שעה הלוך ברולר בליידס, עשר דקות חזור בירידה התלולה כל הדרך הביתה.

הייתי התלמידה הבכירה בקבוצה הקטנה. המאמן גבוה, המבטא הצרפתי שלו קל, אך מורגש בכל מילה.

התאמנו במסדרונות בית הספר. בקרבות נזהרנו שלא להתנגש בקירות המעוטרים בלוחות פוליגל, שלא לפגוע בציורי התלמידים התלויים עליהם. הנעצים הסוררים שנפלו על הרצפה ננעצו מפעם לפעם בכפות רגלינו. שוב היה לי דוג'אנג. מקום.

שום דבר אינו קבוע, למדתי, ולא בפעם האחרונה — לא המועדון, לא המורים, לא היעדרם.

בתום השנה קרא לי המאמן אליו. את מוכשרת, אמר. את יכולה להגיע רחוק. הוא הזמין אותי להצטרף למחנה אימונים במועדון הראשי שלו — בועה קוריאנית בלב ירושלים החרדית. קיבלתי את ההזמנה שלו שם, על המקום.

קיץ. חציתי את רחובות שכונת גאולה החרדית. החולצה הקצרה שלי משכה אש ונאלצתי לרוץ כל הדרך מתחנת האוטובוס עד לדוג'אנג, לחמוק מחפצים שהושלכו עלי מחלונות הבתים.

מבחוץ נראה מבנה העץ ששכן בלב השכונה כמו צריף גדול או מחסן. הדלת שנפתחה חשפה מזרן שכיסה את כל הרצפה ומאווררי תקרה שהניעו מצד לצד אוויר מעופש, מיוזע, מריח מפלסטיק ומקירות עץ שספגו חום עז. ריח דחוס ומרוכז עד שכמעט היה אפשר לטעום אותו.

כשרצנו, נאלצנו לחמוק משקי האגרוף שנתלו מקורות התקרה. התלמידים הבכירים צעקו בכל פעם שחבטו בהם באגרופים או זינקו באוויר ובעטו בהם בדייקנות. הקי־האפ שלהם היה צווחני, קולני, מעורר יראה. חיקיתי את תנועותיהם. את הקול היססתי להפיק.

עד תום החימום נקוו שלוליות קטנות של זיעה על המזרן. לאורך כל האימון החלקנו עליהן. לרוב הצלחנו להשיב את שיווי המשקל מיד, אך מפעם לפעם התרסקנו בקול חבטה. נפילות ומעידות היו פסיקים ונקודות שהוטלו באימון.

תרגלנו קרבות. התלמידים הבכירים ריחפו בחופש מוחלט, בקלילות שפגשתי לראשונה בחיי. ללא פחד. הרגליים שלהם הסתחררו, נעו מהר מכפי שהעין יכולה לקלוט. הם בילו זמן שווה באוויר ובמגע עם המזרן. לא ליד המונפת השתוקקתי במחנה האימונים, אלא לחופש שלהם.

בתורי להילחם הגיש לי אחד מהם את מגן הראש שלו. מעטה הפלסטיק נוצץ מזיעה זרה. ניגבתי אותו בדוֹבּוֹק⁵ שלי, בבד המכנסיים המתוח מעל ברך מקופלת, כמו התלמידים הוותיקים, אבל הדובוק היה ספוג בזיעה. חבשתי על ראשי את המגן הרטוב. נלחמתי וזיעה נטפה על פני. שערי היה רווי בה.

רחצנו בזיעה של עצמנו, זה של זה. המזרן היה לאגם של זיעה. המגינים היו ספוגים, הדובוק, הגוף. בתום השיעור הדפנו את אותו הריח.

למדתי — זה ריחו של האושר.

עברנו דירה משולי העיר אל לבה. חללי הבית הרחבים קראו לי להתאמן בתוכם, לתרגל פומסה, להילחם. מהדוג'אנג במסדרונות בית הספר עברתי להתאמן במועדון הגדול ביותר בירושלים, הוותיק ביותר, המועדון שבו התאמנו חברי מחטיבת הביניים. הדוג'אנג החדש שכן באולם הספורט של בית ספר דתי לבנות. קירותיו הגבוהים רוצפו סולמות עץ לכל אורכם, רצפתו בלטות חשופות. בקצהו ניצבה במה מוגבהת ובצדה דלת הכניסה. הייתי החדשה בקבוצה, מהמתחילים, מהצעירים. למרות החגורה הכחולה שלי, מקומי היה בסוף השורה. בראשה עמדו אלופות, אלופים, חגורות שחורות. המאמן היה נמוך, שיערו מגולח. כבר מן האימון הראשון בחרתי בו להיות לי מורה, לא סתם מאמן. לראשונה בחיי לא היו לי חוגים נוספים מלבד הטאקוונדו. לא היה לי עניין בחוגים נוספים. למעשה, הטאקוונדו כבר לא היה חוג.

*המשך העלילה בספר המלא*