להקדים את אלוהים

להקדים את אלוהים

- באותו יום לבשתָ סוודר מצמר אדום אוורירי. "סוודר יפה מאוד, מאנגוֹרה", הוספת, "של יהודי עשיר מאוד...". היו עליו שתי רצועות עור מצטלבות, ובמרכז, על החזה, פנס. "תשמעי, איך שאני נראיתי!" - זה מה שאמרת, כששאלתי אותך על התשעה־עשר באפריל...

- זה מה שאמרתי?

היה קר. באפריל קר לפעמים בערב, במיוחד כשלא אוכלים מספיק, לכן לבשתי את הסוודר הזה. באמת מצאתי אותו בין החפצים של יהודי אחד. יום אחד הוציאו אותם מהמרתף, ואני לקחתי לי את הסוודר מאנגוֹרה, הוא היה איכותי; לאיש ההוא היה המון כסף, לפני המלחמה הוא תרם לצבא מטוס או טנק, משהו מהסוג הזה.

אני יודע שאת אוהבת שְטיקים כאלה, כנראה בגלל זה ציינתי את זה.

- לא נכון. ציינת את זה כי היתה לך מטרה להפגין משהו. ענייניוּת וקור־רוח. זה היה העיקר.

- אני מדבר כמו שכולנו דיברנו אז.

- טוב, אז יש לנו סוודר, רצועות מצטלבות...

- תוסיפי גם שני אקדחים. לַמראֶה הנכון היו שייכים שני אקדחים, על הרצועות האלה. היה נדמה לנו אז שאם יש שני אקדחים, יש הכל.

- תשעה־עשר באפריל: התעוררת מיריות, התלבשת...

- לא, עדיין לא. התעוררתי מהיריות, אבל היה קר, והיריות היו רחוקות, אז עוד לא היה טעם לקום.

התלבשתי בשתים־עשרה בצהריים.

היה איתנו בחור שהביא נשק מהצד האָרי, שהיה אמור לחזור מייד, אבל כבר היה מאוחר מדי. כשהתחילו היריות הוא אמר לי שהבת שלו נמצאת במנזר בזָמוֹשְץ', ושהוא לא יחזיק מעמד אבל אני כן, אז אחרי המלחמה אני חייב לדאוג לבת שלו. אמרתי לו: "בסדר, בסדר, אל תדבר שטויות".

- ואז?

- מה "ואז?"

- הצלחתָ למצוא את הבת שלו?

- כן, הצלחתי.

- תשמע, סיכמנו שאתה מסַפּר, נכון? אז עכשיו אנחנו עדיין בתשעה־עשר באפריל. יש יריות. אתה התלבשת. הבחור מהצד האָרי מספר לך על הבת שלו. מה הלאה?

- הלכנו לבדוק את הסביבה. ראינו בחצר כמה גרמנים, בעצם היינו צריכים להרוג אותם, אבל אז עוד לא היינו מתורגלים בלהרוג, וחוץ מזה קצת פחדנו, אז לא הרגנו אותם.

אחרי שלוש שעות היריות נפסקו.

היה שקט.

האזור שלנו נקרא הגטו של בית־החרושת למברשות, רחובות פְרַנְצ'ישְקַנְסְקָה, שְוְויֶינְטוֹיֶרְסְקָה ובּוֹניפְרַטֶרְסְקָה.

השער של בית־החרושת היה ממולכד.

כשהגרמנים התקרבו אליו למחרת חיברנו את הפתיל, איזה מאה מהם התפרקו, אני לא זוכר בדיוק בעצם, את חייבת לבדוק את זה איפה־שהוא. בכלל, אני זוכר פחות ופחות דברים. על כל אחד מהחולים שלי אני יכול לספר לך פי עשרה יותר.

אחרי שהמוקש התפוצץ הם התחילו להסתער עלינו בפריסה רחבה. מאוד אהבנו את זה. אנחנו - ארבעים, הם מאה, יחידה שלמה מתגנבת במערך קרבי, ישר רואים שלוקחים אותנו ברצינות.

לפנות ערב שלחו אלינו שלושה עם רובים מכוּונים לאדמה ועם סרט לבן. קראו אלינו שאם נניח את הנשק, הם ישלחו אותנו למחנה מיוחד. אנחנו ירינו עליהם. אחר־כך מצאתי את התיאור בדיווחים של שְטְרוֹפּ: הם, משלחת ההידברות, עם דגל לבן, ואנחנו, הפושעים, פותחים באש. אגב, פספסנו אותם, אבל זה לא חשוב.

- מה פירוש לא חשוב?

- חשוב היה עצם זה שיוֹרים. זה מה שהיה צריך להפגין, לא לגרמנים, הם ידעו לעשות את זה יותר טוב מאיתנו. לָעולם האחר, שהוא לא העולם הגרמני, היינו חייבים להפגין. אנשים תמיד ראו ביריות סימן של גבורה עילאית. אז ירינו.

- למה בחרתם דווקא את היום הזה - תשעה־עשר באפריל?

- לא אנחנו בחרנו אלא הגרמנים. באותו יום עמד להתחיל חיסול הגטו. קיבלנו טלפון מהצד האָרי שיש הכנות, שכבר כיתרו את החומות מבחוץ. בשמונה־עשר בערב התאספנו אצל אַנְיֶילֶביץ', כל החמישייה, המַטֶה. נראה לי שאני הייתי הכי מבוגר, בן עשרים ושתיים, אַנְיֶילֶביץ' היה צעיר ממני בשנה, כל החמישה ביחד הגיעו למאה וכמה שנים.

שם כבר לא דיברנו הרבה. "נו, מה עושים?" - "טוב, צלצלו מהעיר. אַנְיֶילֶביץ' לוקח את הגטו המרכזי, הסגנים - גלר ואני - את בתי־המלאכה של טֵבֶּנְס ואת בית־החרושת למברשות". - "אז להתראות מחר". רק שהפעם נפרדנו, ואת זה לא היינו עושים קודם.

- למה דווקא אַנְיֶילֶביץ' היה המפקד?

- הוא מאוד רצה, אז בחרנו אותו. זה היה רצון קצת ילדותי מצידו, אבל הוא היה בחור מוכשר, קרא ספרים, היה מלא מרץ. לפני המלחמה הוא גר בשכונת סוֹלֶץ. אמא שלו היתה מוכרת דגים, ואם לא הצליחה למכור, היתה שולחת אותו לקנות צבע אדום ולצבוע להם את הזימים, שיֵירָאוּ טריים. הוא היה רעב באופן קבוע. כשהיה מגיע אלינו מזַגְלֶמְבְּיֶה ושׂמנו לו צלחת עם אוכל, הוא היה מסתיר את הצלחת ביד, שלא ייקחו לו אותה.

היה לו הרבה מרץ והתלהבות נעורים, רק שלפני־כן הוא לא ראה במו עיניו איך נראית אַקְצְיָה. לא ראה איך מעמיסים אנשים לקרונות באוּמְשְלַגְפְּלאץ, וכשרואים דבר כזה, ארבע מאות אלף אנשים שנשלחים לגזים, זה עלול לשבור אותך.

בתשעה־עשר באפריל לא נפגשנו, ראיתי אותו למחרת, הוא כבר היה אדם שונה. צֶלינָה אמרה לי: "תשמע, זה קרה לו אתמול. הוא ישב וכל הזמן אמר: כולנו ניהרג...". רק פעם אחת עוד התעורר לחיים, כשהגיעה ההודעה מהאַרְמיָה קְראיוֹבָה שצריך לחכות בצד הצפוני של הגטו. לא ממש הֵבַנוּ לְמה הכוונה, ובלאו הכי לא יצא מזה שום דבר, את הבחור שהלך לשם שרפו ברחוב מילָה, שמענו את הצעקות שלו במשך כל היום, את חושבת שמישהו עוד יתרשם מבחור שרוף אחד, אחרי ארבע מאות אלפים שרופים?

- אני חושבת שבחור שרוף אחד מרשים יותר מארבע מאות אלף, וארבע מאות אלף מרשימים יותר משישה מיליונים. נו, אז לא ממש הבנתם לְמה הכוונה...

- הוא חשב שתגיע תגבורת, ואנחנו אמרנו לו: "עזוב, האזור מת, לא נצליח לעבור אותו".

תשמעי, אני חושב שבסתר ליבו הוא האמין שיהיה ניצחון כלשהו.

ברור שלפני־כן הוא אף פעם לא אמר את זה, להפך. היה אומר: "אנחנו הולכים למות, אין דרך חזרה, נמות בשם הכבוד, למען ההיסטוריה..." - בנסיבות כאלה נהוג לומר דברים מהסוג הזה. אבל היום אני חושב לעצמי שלאורך כל התקופה הוא שמר איזו מין תקווה ילדותית.

היתה לו חבֵרה, בחורה בהירה כזאת, עם לב חם, קראו לה מירה.

בשבעה במאי הוא בא אלינו לרחוב פְרַנְצ'ישְקַנְסְקָה, יחד איתה.

בשמונה במאי, ברחוב מילָה, הוא ירה למוות קודם בה ואחר־כך בעצמו. יוּרֶק וילְנֶר צעק: "נמות יחד", לוּטֶק רוֹטְבְּלַט ירה באמו ובאחותו, ואחר־כך כבר כולם התחילו לירות. כשהגענו לשם מצאנו כמה מהם בחיים, ושמונים שהתאבדו. "קרה מה שצריך היה לקרות", אמרו לנו אחר־כך. "העם אבד, אבדו חייליו. מוות סמלי". בטח גם את אוהבת סמלים?

היתה איתם בחורה אחת בשם רות. שבע פעמים היא ירתה בעצמה עד שהצליח לה. בחורה גדולה, יפה, עם עור אפרסק, אבל בזבזה לנו שישה כדורים.

במקום ההוא יש עכשיו כיכר קטנה. גבעה קטנה, מצבת אבן וכיתוב. כשיש מזג אוויר יפה מגיעות לשם אמהות עם ילדים, ובערב בחורים עם בחורות, זה בעצם קבר משותף, כי אף פעם לא הוצאנו משם את העצמות.

- היו לך ארבעים חיילים. אף פעם לא עלה על דעתכם לעשות כמוהם?

- אף פעם. זה היה מעשה מיותר, למרות שבתור סמל זה יפה מאוד. לא צריך להקריב חיים בשביל סמל, בעניין הזה לא היו לי ספקות. בכל אופן - במשך עשרים ימים. כשמישהו היה נכנס אצלי להיסטֶריה ידעתי להעיף לו סטירה בעצמי. בכלל, ידעתי אז לעשות הרבה דברים: לאבד חמישה אנשים בקרב ולא להרגיש נקיפות מצפון; לשכב לישון בזמן שהגרמנים חופרים בורות כדי לפוצץ אותנו באוויר; פשוט היה לי ברור שאין מה לעשות. רק כשהם הלכו לאכול בשתים־עשרה בצהריים, עשינו מהר כל מה שצריך כדי לעבור לצד השני. (לא הייתי מוטרד, כנראה בגלל ששום דבר לא יכול היה לקרות, בעצם, שום דבר יותר גדול ממוות, הרי זו תמיד היתה שאלה של מוות, אף פעם לא של חיים. אולי בכלל לא היתה שם דרמה. יש דרמה כשאת יכולה לקבל החלטה כלשהי, כשמשהו תלוי בך, אבל שם הכל היה נתון מראש. עכשיו, בבית־החולים, מדובר בחיים, ובכל פעם אני חייב לקבל החלטה, אז עכשיו אני מוטרד יותר.)

עוד דבר אחד ידעתי לעשות. ידעתי להגיד לבחור שביקש ממני כתובת בצד האָרי: "זה לא הזמן, עוד מוקדם מדי". קראו לו סְטַשֶק... הנה, את רואה, אני לא זוכר את שם המשפחה שלו. "מארֶק", הוא היה אומר לי, "הרי יש שָם איזשהו מקום שאני יכול ללכת אליו"... מה, הייתי צריך להגיד לו שאין מקום כזה? אז אמרתי לו: "עוד מוקדם מדי".

- אפשר היה לראות משהו מעבר לחומה, בצד האָרי?

- כן. החומה הגיעה רק עד הקומה הראשונה. כבר מהקומה השנייה אפשר היה לראות את הרחוב ההוא. ראינו את הקָרוּסֶלָה, את האנשים, שמענו את המוזיקה ופחדנו נורא שבגללה האנשים האלה לא ישימו לב, ובכלל שאף אחד בעולם לא ישים לב - לא אלינו, לא למאבק, לא לנופלים... שהחומה הזאת היא כל־כך גדולה, ושום דבר, שום ידיעה עלינו, אף פעם לא תצא החוצה.

אבל מלונדון שידרו שאחרי נפילתו של מיכאל קְלֶפְּפִיש, שיקוֹרסקי העניק לו אות "וירטוּטי מיליטָרי". הבחור בלם בגופו מקלע כבד בעליית הגג שלנו, כדי שנוכל לעבור.

הוא היה מהנדס, בן עשרים וכמה, בחור מאוד מוצלח.

בזכותו הדפנו את המתקפה, ומייד אחר־כך באו אלינו אותם השלושה עם סרט לבן. משלחת ההידברות.

אני עמדתי כאן. בדיוק כאן, רק שהשער היה אז עשוי מעץ. גם עמוד הבטון הקטן הזה היה, ואותו הצריף, נראה לי שגם אותם עצי הצפצפה.

רגע, למה בעצם תמיד עמדתי בצד הזה?

אה כן, בגלל שבצד ההוא הלך ההמון. כנראה חששתי שעלולים לתפוס גם אותי.

עבדתי אז בתור שליח בבית־חולים, והעבודה שלי היתה לעמוד ליד השער באוּמְשְלַגְפְּלאץ ולשלוף את החולים. אנשים שלנו היו מסמנים את מי צריך להציל, ואני הייתי מוציא אותם בתור חולים.

הייתי חסר־פשרות. אישה אחת התחננה שאוציא את הבת שלה בת הארבע־עשרה, אבל אני יכולתי לקחת איתי רק אדם אחד, אז לקחתי את זוֹשָה, שהיתה הקַשָרית הכי טובה שלנו. ארבע פעמים הוצאתי אותה, ובכל פעם תפסו אותה מחדש.

פעם עברו על־ידי בריצה אנשים שלא היה להם מספר חיים. גרמנים חילקו את המספרים האלה, ומי שקיבל אותם, קיבל הבטחה להישאר בחיים. לכל האנשים בגטו היתה אז רק מטרה אחת: להשיג מספר. אבל אחר־כך באו ולקחו גם את אלה שהיו להם מספרים.

אחר־כך הודיעו שיש זכות לחיות לעובדי בתי־החרושת. היו זקוקים שם למכונות תפירה, אנשים האמינו שמכונת תפירה תציל להם את החיים, והיו מוכנים לשלם כל סכום עבורה. אבל אחר־כך באו ולקחו גם את אלה שהיו להם מכונות.

בסוף הודיעו שיחלקו לחם. כל מי שיתנדב לעבודה יקבל שלושה קילוגרמים לחם וריבה.

תקשיבי טוב, ילדה שלי, את יודעת מה זה היה, לחם בגטו? כי אם את לא יודעת, את בחיים לא תביני מדוע אלפים יכלו לבוא מרצונם ולנסוע עם הלחם לטְרֶבְּלינְקָה. הרי עד היום אף אחד לא מבין את זה.

כאן היו מחלקים, במקום הזה. כיכרות ארוכים, שזופים, של לחם שיפון...

ואת יודעת מה קרה?

אנשים באו לקחת את הלחם הזה, בצורה מסודרת כמו שצריך, ברביעיות, ואחר־כך לרכבת. היו כל־כך הרבה מעוניינים, שהיו חייבים לעמוד בתור, כל יום אירגנו שני משלוחים לטְרֶבְּלינְקָה, ועדיין לא היה מספיק מקום לכל המתנדבים.

אנחנו כן, אנחנו ידענו.

בשנת ארבעים ושתיים שלחנו חבר, זיגְמוּנְט, לרחרח מה קורה עם המשלוחים. הוא יצא עם עובדי הרכבת מתחנת גְדַנְסְקי. בסוקולוב אמרו לו שהקו מתפצל, אחת המסילות מובילה לטְרֶבְּלינְקָה, כל יום עוברת שם רכבת משא לטְרֶבְּלינְקָה מלאה באנשים וחוזרת ריקה, ולא מביאים אספקת מזון.

זיגְמוּנְט חזר לגטו ופירסמנו את כל זה בעיתון שלנו - אנשים לא האמינו. "השתגעתם?" היו אומרים, כשניסינו להסביר להם שלא לוקחים אותם לעבודה. "שולחים אותנו למות עם לחם ביד? הם היו מוכנים לבזבז כל־כך הרבה לחם?!"

האקציה נמשכה מעשרים ושניים ליולי עד שמונה בספטמבר 1942, שישה שבועות. במשך שישה שבועות עמדתי כאן ליד השער, כאן, במקום הזה, ליוויתי ארבע מאות אלף אנשים למגרש הזה. ראיתי את עמוד הבטון הקטן שאת רואה כעת.

בבית־הספר המקצועי הזה היה בית־חולים. חיסלו אותו בשמונה בספטמבר, ביום האחרון של האקציה. למעלה היו כמה אולמות של ילדים, וכשהגרמנים נכנסו לקומת הקרקע הרופאה הספיקה לתת לילדים רעל.

הנה, את רואה, את לא מבינה כלום. היא הרי הצילה אותם מתאי הגזים, זה היה מעשה מדהים, אנשים ראו בה גיבורה.

החולים בבית־החולים שכבו על הרצפה וחיכו שיעמיסו אותם לקרונות, ואחיות חיפשו בתוך ההמון את האבות ואת האמהות שלהן, והזריקו להם רעל. הן שמרו את הרעל הזה בשביל בני המשפחה הקרובים ביותר שלהם, ואילו היא, אותה רופאה, נתנה את הציאניד שלה לילדים זרים!

רק אדם אחד יכול היה לומר בקול רם את האמת: צֶ'רְניאקוֹב. לו האנשים היו מאמינים, אבל הוא התאבד.

זה לא היה בסדר: היה נכון למות ברעש וצלצולים. הורגש אז צורך גדול ברעש וצלצולים - צריך היה למות אחרי שקוראים לאנשים למאבק.

בעצם, רק על זה אנחנו כועסים עליו.

- "אנחנו"?

- אני והחברים שלי, שכבר אינם בחיים. על זה שהוא הפך את המוות שלו לאירוע פרטי שלו.

לנו היה ברור שצריך למות באופן פומבי, לעיני העולם.

היו לנו כל מיני רעיונות. דוויד אמר שכדאי להסתער על החומות, כולנו, כל מי שנשאר בגטו, לעבור לצד האָרי, להתיישב על הסוללות של הציטָדֶלָה, בשורות, אחת אחרי השנייה, ולחכות עד שאנשי הגסטאפו יכתרו אותנו עם המקלעים ויירו בנו לפי הסדר, שורה אחרי שורה.

אֶסְתֵרָה רצתה להצית את הגטו, שכולנו נישרף יחד איתו. "שהרוח תישא את האפר שלנו", אמרה, ואז זה לא נשמע פָּתֵטי, אלא ענייני.

הרוב היה בעד מרד. הרי האנושות החליטה שיָפֶה יותר למות עם נשק ביד מאשר בלעדיו, אז קיבלנו על עצמנו את הדין. אז כבר היינו רק מאתיים ועשרים באי"ל. אפשר בכלל לקרוא לזה מרד? הרי העיקר היה, שלא ישחטו אותנו, כשיגיעו אלינו.

העיקר היה לבחור באיזו צורה נמות.

*המשך בספר המלא*