הלחם האבוד

הילדה היחפה

לפני הרבה הרבה זמן היתה ילדה שרצה יחפה בשמש האביב, באבק ובחול החמימים, וצמותיה מתנופפות ברוח. בסמטאות הכפר שהיא גרה בו, ששמו היה "שישה בתים", היו מי שבירכו אותה לשלום והיו שלא. לפעמים היתה עוצרת ונכנסת חרש־חרש למרתף שבו לעתים קרובות יוּיָה היתה כלואה וגם כבולה. אמרו שהיא משוגעת, אבל בעיני הילדה, דיטקֶה שמה, היא היתה שונה רק במקצת מהנשים הצעירות האחרות, ודיטקה, שלבה הקטן היה גדוש בחמלה, האזינה לתלונותיה על משפחתה המרושעת של יויה, שלא התירה לה להינשא לבחור שלה, אֵלֶק.

היא רצתה ללטף אותה אף על פי שהיתה מלוכלכת, אבל כשהתקרבה אליה, לא בלי פחד, יויה תלשה סרט אדום מאחת מצמותיה, ודיטקה ברחה לפני שתתלוש לה גם את השני, והיתה מודאגת מאוד מהאפשרות שתספוג נזיפות מאמא שלה או מאחותה הגדולה יהודית, שהתנהגה כאילו היא סגנית האם עלי אדמות.

אחיותיה הגדולות־גדולות התגוררו בעיר הבירה ועבדו כתופרות מתלמדות, וגם אחד האחים גר בעיר חשובה פחות מעיר הבירה. בבית נותרו אח חיוור, שהיה מבוגר ממנה, האחות הכי קטנה, שלעתים קרובות כינו אותה גרָטינָה, משום שהיתה האחרונה מבין שישה ילדים שנותרו בחיים. בני משפחתה העניקו לה את הכינוי הזה כי בו השתמשו לתיאור הבצק שהאם גירדה מתחתית שולחן הלישה.

"גרטינה, תשתקי," אמרו לה כשהבינה את הדברים טוב מדי, ואז לא קראו לה דיטקה, שהיה למעשה שם התפנוקים שלה. בעת ריצותיה היו כמה מהאיכרים משסים בה את כלביהם. היא היתה מסתערת על אמא שלה עם יותר מדי "למה?", וכשלאם לא היה פנאי לענות, היא היתה נושאת את מבטה הסגלגל־תכלכל לעבר השמים ואומרת: "תשאלי אותו, ותודי לו על כך שחלף לו חורף נוסף ושום בול עץ רטוב לא בכה בתוך תנור ההסקה."

"מה עם הסרט, מה עם הסרט?" צעקה אמה לעברה ברגע שהילדה נכנסה הביתה, כאילו איבדה את רגלה.

"איבדתי אותו, איבדתי אותו," שיקרה דיטקה. היא לא יכלה לומר את האמת, מפני שאמא שלה, אילו היתה מגלה שהיא הלכה לבקר את יויה המשוגעת, לא היתה מהססת להרים עליה יד או לשלוח אותה למיטה בלי שתיתן לה את ארוחת הערב, אף שידעה היטב שהילדה האחרונה והמנוזלת הזאת, שאותה השריצה לעולם (כך נהגה האם לומר כשהיתה נואשת), נמשכה למשוגעים, לקשישים שישבו אילמים ברחוב כבר עם אור ראשון או לכל מיני מגמגמים זבי ריר, שאת דיבורם רצתה להבין. היתה לה סקרנות לא בריאה, אבל האֵם הכירה בכך שהיתה התלמידה הטובה ביותר בכיתה, למרות חוקי הגזע, שאנשי הכפר לא פעלו על פיהם בשלמותם. ושלוש הבחורות היהודיות בכיתה, שאמנם הורחקו לספסל האחרון, לא סבלו מחוקי הגזע באותה החומרה שהדבר קרה בעיר. דיטקה הקטנה ישבה לצד השתיים שדתן היתה כדתה: פּירי, בתה של מוכרת הסדקית רות, אֵוָוה, בתו של מוכר התבלינים רייזמן, והיא עצמה, שהיתה בתו של שטיין שרייבֶּר, האב הזה, שבהיעדר כל עבודה אחרת הוליך בהמות של אחרים כדי למכור אותן בשוק של העיר הקרובה ביותר, וכל זאת בעבור רווח זעום.

פירי הביטה עליה במבט עקום מפני שהיתה ענייה מדי ומשום שלאבא שלה - בניגוד לאבא של פירי, שהיו לו זקן ותלתלים - היה מראה של גוי, והוא מיעט לפקוד את בית הכנסת הקטן של הכפר. אווה, בתו השתים־עשרה של אב חרדי, היתה חברה שלה. אך כשדיטקה היתה היחידה בכל הכיתה שזכתה בפרס על חיבור שכתבה על עונת האביב וכמעט איבדה את עשתונותיה מרוב אושר, כל השאר קינאו בה. ביום ההוא היא לא הלכה אלא עופפה בדרך הביתה ונופפה בפרס שקיבלה, גלויה שבה נראתה סנונית צבעונית ובחלקה האחורי נכתב כך: "לתלמידתי המצטיינת ביותר והראויה ביותר". ועל מילים אלו חתמה המורה בשמה טַרפּאי קלָרָה. ברחוב צעקה דיטקה בשמחה: "אמא!" האנשים והנשים, השכנים והשכנות, יצאו למרפסות, אבל נדמה היה שרק הוריה כמו נעלמו, וכשהגיעה דיטקה לכניסת הבית שלה ראתה את אמה ואת אחותה יושבות בחצר בשמש ומוציאות מהכריות את הנוצות.

"ששש... מה את מנפנפת? מה את מנפנפת? את לא רואה, תורידי את הידיים, אל תוציאי הגה! אספי מיד אחת־אחת את הנוצות שגרמת להן להתעופף!"

"תראו, תראו!" היא המשיכה לנפנף בגלויה והראתה להן את הכתוב בגב הגלויה, ובנפנופיה יצרה עננה חדשה של נוצות.

"רק זה היה חסר, שלא ייתנו לך פרס! את הרי מדקלמת שירים כל הזמן, במקום תפילות," רטנה האם במבט שוחר טוב ובחיוך קל, שרק החל לעלות על פניה. היא היתה מסוגלת לשנות את הבעת פניה החמורה ולהחליפה בארשת מתוקה ופלאית שהשיבה לה את יופייה ואת עלומיה.

"אמא, גם את תיתני לי פרס? נשיקה!" היא ביקשה ממנה את השי הזה, הנדיר, שהוענק לה רק ברגעים של אֵבל, ברגעים של פרידה או בחזרה מנסיעה. למשל, כשאמה נסעה לחתונת בתה השנייה מרים שנישאה לצעיר פולני שנמלט מארצו, או כשאבא שלה זכה לעיטור גבורה במלחמה ושב הביתה, אחרי שהורחק מהצבא בשנת 1942. וכך גם כשמתה הסבתא מצד האם, שהיתה זקנה־זקנה, לפחות בעיניה של דיטקה בת השתים־עשרה. דיטקה נעצה מבטה בגוף ההוא, הדומם, העטוף בסדין לבן, ואז באו ונשאו אותו בעזרת שני קרשים, והביאו אותו לבית הקברות הקטן הקרוב לביתה של אווה, אבל אביה של אווה לא נכח במקום וגם לא אביה של פירי משום שנאמר עליהם שהם כוהנים. דיטקה הקטנה מנתה בלבה בעצב את כל השמות של המשפחות היהודיות של הכפר: שזָמֶט, שתי משפחות ששמן גרוֹס ואת המשפחות קרמר, קליין, פּרינץ, וייס, שתי משפחות בשם רייזמן, רות ובייבר, האח של אמה. רק שלושה מחברי הקהילה, שלא גידלו זקן ופאות, הגיעו להלוויה.

"אבא, הם אנשים אצילים?" שאלה דיטקה את אביה.

"בתפקידם כמשמשים בקודש. הם לומדים את כתבי הקודש, מהרהרים בהם, הם כוהנים והם מביאים לעולם עשרות ילדים," הוא מלמל.

"והם אפילו לא זוכרים את השמות שלהם," העירה האם.

"אל תתווכחו עכשיו במקום הזה," נכנסה דיטקה לדבריהם ולפתה את היד האמהית החמה, הרכה, בעודה מנסה בד בבד לפענח את התפילה הטקסית שאך החלה להיאמר.

"יהא שמו הגדול מבורך לעולם ועד. שמלכותו תשרור בימי חייכם ובמשך שנות קיומו של כל עם ישראל..."

אמא שלה, שלא הזילה דמעה עד הרגע ההוא, פרצה בבכי למשמע השם ישראל, בכי שלבטח הגיע עד לשמים, ואביה הצמיד את אמה אליו כפי שלא עשה מעולם וחזר על שמה פרידה, פרידוּשקה (בעברית דבורה). ואז במין אושר מוזר ולא שגרתי, אחיד, נאחזו שלושת הילדים בהוריהם: יהודית, הדתייה מכולם, יונאס, החיוור שבהם, ודיטקה הקטנה. שרה, מרים ודויד חזרו הביתה רק לעתים נדירות.

אחרי ה"שבעה" - שבמהלכה ישבה אמה על הרצפה, ויהודית סעדה אותה - היא קמה מישיבתה וכולה מכאובים. והנה, במקום שתתהלך קצת ותחלץ את איבריה, היא נעצה מבטה בחלוק הבית הנצחי של הסבתא, שאותו מעולם לא התירה לרחוץ. היא נטלה אותו בידיה הרועדות, ומאחר שהיתה נסערת למראה אחד משני הכיסים שנתפרו מחדש, קראה לילדים לעמוד לצדה כאילו כיס זה של החלוק מסתיר בחובו דבר רע, חפץ קדוש או אוצר סודי.

אט־אט, אחרי שהרכיבה את המשקפיים, החלה לפרום את החוט הכהה כמו החלוק עצמו, החלוק שדמותה של הסבתא, שמידותיה הלכו וקטנו, אבדה בו. החוט נפרם בנגיעה הראשונה, ובנשימה עצורה כולם ביקשו לראות מה מסתתר בכיס.

האם השחילה את ידה לכיס בחשש ולא האמינה כשמיששה שטרות של כסף, היא פלטה נשימה רעשנית שהתערבבו בה גם כל מיני "אה, אה, אה!" הילדים עמדו שם בפה פעור, ודי היה במראה שתי טבעות הנישואים העשויות זהב ושרשרת שמחובר אליה מגן דוד, כדי שהם יצעקו מרוב שמחה, בשעה שהאמא, שאימצה אליה את החפצים הללו, בכתה.

"עם הדברים האלה, אנחנו נבנה לנו בית חדש לפני שהחורבה הישנה הזאת תתמוטט עלינו. זה לא הזמן לבנות, אבל הדוד שלכם, אחי בֶּרטי טוב הלב, יקבל אותנו לביתו הגדול ברובע של האדונים, האזור שבו נמצאים גם כל המוסדות שמהם אנחנו מפחדים: העירייה, מפקדת הג'נדרמנים, השופט והמורה רינקוֹ. בעוד חודשיים יהיה לכם, מעל ראשכם, גג של רעפים אדומים ולא הקש הרקוב הזה." אמרה, וכך היה.

האב, יהודית ודיטקה, בסיוע ידיד צועני, לשו ברגליהם היחפות את התערובת שממנה הכינו את לבני הבוץ.

השמש זהרה כפי שלא זהרה מעולם לפני כן. העננים התרחקו בכוח מבטה הסוקר של האם, בשעה שבישלה באוויר הפתוח.

מעלות השחר ועד השקיעה עבדו כולם. דיטקה, לראשונה בחייה חיכתה בחרדה ליום שבו יסגרו את בית הספר לתקופת הקיץ, ודיברה על הבית החדש כאילו היה טירה, בלי שתהיה מודעת לכך שיהיו בבית הזה רק חדר גדול אחד, מטבח ואולי עוד חדר קטן.

לפעמים הגיע עיתון לכפר, וגיוּלָה העביר אותו לאבא שלה. האב היה קורא בו בלי להראותו לילדיו. גם לרעייתו לא הראה את העיתון, שכן תמיד קיננה בה חרדה מוסווית.

לפעמים הגיע גם איש נמוך קומה שהיה לו תוף והוא היה מפיץ את הידיעות העולמיות ומזַמן את האנשים בחבטות על התוף, וקהל שומעיו היה מורכב ברובו מנשים לבושות שחורים, תלמידים וזקנים. דיטקה מעולם לא נעדרה מחברתם והיתה מקשיבה לאיש הקטן הזה שדיבר על הצבאות המהוללים של גרמניה והונגריה ועל בעלות הברית שנלחמו ברוסיה, בעיר קורסק: הוא היה נכשל בלשונו, קולו היה נבלע בהלמות התוף, והמעמד כולו היה מבולבל ובלתי־מובן לכל האנשים האלה, אנאלפביתים למחצה.

הבחורים הצעירים צחקו. הזקנות היו מצטלבות, הגברים היו מנידים בראשם הלבן, מקללים ויורקים את הטבק שלעסו עד לאותו רגע. מה שהפליא את דיטקה היה העובדה שהיא היתה היהודייה היחידה בקרב הקהילה הקטנה של המקשיבים לידיעות: מה עם כל השאר? הם כבר ידעו הכול? למה הם נשארו בבית, ממה הם פחדו כל כך?

עד מהרה זהר הגג בבית החדש, והערבה הבוכייה לבלבה מאחורי החלון של החדר היחיד, ובו יָשנו שלושת הילדים באותה המיטה. האם והאב ישנו במיטה קטנה במטבח.

בבית הקטן האושר היה עצום. דיטקה, ביום האחרון ללימודים, היתה ממש נפוחה מרוב גאווה, ובשובה הביתה הקפידה שמבטה ינוח דרך קבע על הגג כאילו היה מצפן שבאמצעותו מוצאים את האוצר.

היה להם טוב אצל דוד ברטי. הוא התחתן בשנית חודשים ספורים אחרי שהתאלמן, לקח לו לאישה אלמנה צעירה ויפה, יוֹלַנקָה, אם לבן, נער מתבגר ושמו ארווין. הנער הטריד מינית את דיטקה. הוא רצה לגרור אותה אל היער, מעבר לסכר שבו זרם הנהר העתיק טיסָה. הבחור המרושע התגרה בה כאילו היה הוא גבר והיא אישה: "אישה!" אמרה לה אמה, כשדיטקה המבוהלת הגיעה אליה בריצה ודם ניגר על רגליה.

"מהיום את אישה, ויהיה לך את הדבר הזה שם מדי חודש," והיא הצביעה על מקור הנביעה בלי להוסיף דבר ובלי להגות את שם הערווה, כאילו מדובר היה במקומה של הבושה.

רק באשמת הבחור ההוא לא היה לה טוב אצל הדוד שהיא אהבה, אבל היא לא אמרה דבר, אפילו לא ליהודית, משום שאחותה גערה בה על שהרבתה להביט במראה ואפילו קראה לה היפה המשתקפת, המתנשאת.

הדוד הטוב היה הבעלים של חנות שלצדה שכן גם פונדק, ולעתים קרובות היה נפגש בו עם אביה של דיטקה, ששמו אדם, שלום בעברית, כדי לשתות בירה או כוסית פָּלינקָה, ואחותו היתה נוזפת בו בשל כך.

"תהיי טובה, פרידה," היה האח אומר לה. הוא היה שמנמן, גבה קומה. "אדם עושה כל מה שהוא יכול, איפה כתוב שהוא צריך לכלכל שישה ילדים? לי יש רק ילדה אחת ואחיינית אהובה, אֵריקָה, ואין לי אפילו זָכר אחד במשפחה, ואני לא מתלונן על כלום, ואל תחשבי שאני יותר טוב מבעלך, פשוט יש לי יותר מזל."

הדברים הללו של האח הבכור, נאומים כאלה, שאותם השמיע פעמים רבות, ריככו את לבה של האחות, ולמשך זמן מה שררה האידיליה בבית הקטן. כך היה עד שיום אחד חזרה דיטקה הביתה בוכייה, משום שחברהּ לספסל הלימודים, שהיה גם ידיד שלה, לא בירך אותה לשלום. הוריה נאלמו דום, ולא ידעו מה לומר נוכח אומללותה. האב, שתקני כדרכו, נהג כפי שנהג תמיד כשהתרגז מסיבה כלשהי, הוא פשוט יצא מהחדר וטרק את הדלת. האם, שמשימת גידול הילדים הוטלה עליה, אמרה לה, בין אנחה עמוקה אחת לאחרת, שזה שום דבר, זאת רק התלוצצות, מעין קנטור שבנים נוקטים.

"לא, לא," צעקה דיטקה, ואמה בלעה את דמעותיה ואת מילותיה ואימצה אותה אל גופה כאילו המגע הזה יפעל עליה כמטה קסם.

כששמעה את המילים "דיטקה, דיטקה", פסקו דמעותיה של הבת, היא שכחה הכול, החיים שבו לחייך אליה כמו מקודם, וגם בלבה העצוב זהרה השמש. יהודית עמדה לומר לה אי־אלה דברים, אך די היה במבט אחד של האם, והיא סכרה את פיה. אולם מעבר לשתיקתו של האב ולאהבה הפתאומית שהראתה האם, דיטקה הרגישה שאירע כאן משהו חמור. כבר מקטנותה הרחיקה מעליה את הדברים שיכלו להכאיב לה יתר על המידה, היא לא רצתה לראותם, לא רצתה לשמוע אותם, היא הסכינה עם כך שיראו בה בחורה שטחית, וכמי שאינה ערוכה להתמודד עם השנאות של החיים, קטנות כגדולות. היא היתה משחקת, לומדת. מדמיינת לעצמה עתיד שבו תהיה אדם בוגר מאושר, עשיר, כדי שתוכל לעזור גם להוריה: בראש ובראשונה להתקין לאמא שיניים במקום השיניים החסרות, לרפא את כאבי העצמות של אבא שנגרמו מהמלחמות, ולשלם על הניתוח של האח החיוור שסבל מדלקת התוספתן אך רופא המשפחה לא בא לבקרו.

בראשה התרוצצו בלילות מחשבות רבות, תוכניות, והיה גם מלאי של תקווה; אך האם יהיה בו די למשך כל החיים?

באחת הפעמים הנדירות שהאחיות הבוגרות חזרו הביתה מבודפשט, מרים - בעלת השיער הערמוני, שכבר היתה נשואה והרה - הביאה לה את הבובה האמיתית הראשונה שלה, ודיטקה היתה ברקיע השביעי מרוב שמחה. היא קפצה כאילו היו לה כנפיים, ואמה אמרה שהיא יכולה לתפוס ציפור אפילו במעופה. ואילו שרה, הבלונדינית, הבת הבכורה, נראתה כמי שמתביישת בעוני המשפחה. היה נדמה שהיא נפוחה מרוב זעם, היא היתה לא מרוצה, רצינית, והרגישה נאה פחות ממרים הנעימה והעליזה. מבחינתה של דיטקה לא רק שאחיותיה היו יפות, הן היו גם תושבות אלגנטיות של עיר הבירה שאליה תגיע גם היא עד מהרה.

*המשך הפרק בספר המלא*